הזוג חי בשפע. התחתנו בגיל שלושים ונולד להם בן. הייתה להם משפחה יפה, הבית היה מלא שמחה. כספם הספיק לכל דבר קנו דירה בתל אביב, שיפצו את הבית של ההורים במושב, והפכו אותו לארמון קטן עם כל הפינוקים. כל קיץ יצאו יחד לנפוש בחו”ל ברצלונה, יוון, איטליה. בעלה היה נאמן לה באמת, ומעולם לא הביט על נשים אחרות.
הבן שלהם התבגר והתחתן עם נערה נחמדה, שמה היה יסמין. שניהם בתחילת שנות העשרים, ממש כמו שהיא ובעלה, רק עשר שנים מוקדם יותר, חשבה לעצמה באושר. כהורים, קנו לזוג הצעיר דירה קטנה ברמת גן.
הייתה לה שמחה בלב. אבל עם השנים, אולי בעקבות הגיל, או מחשש למזל הרע, החלה לפחד. האם אפשר שכל הטוב הזה יימשך?
ולמרבה הצער, כך קרה
בעלה נפטר באופן פתאומי.
לקח לה זמן רב לשוב לעצמה. לאט־לאט למדה לחיות מחדש. חזרה לעבוד אחרי שנים רבות כאשת־בית.
כולם אמרו שחייבים לפתוח את תיק הירושה. הלכה עם בנה לעורך־הדין. היא לא הבינה, הרי הכל שייך למעשה לה ולבעלה, חצי־חצי, ומה הטעם בכל זה? הרי להוריה שלו אין יורשים נוספים, מזמן אינם בין החיים.
עורך־הדין הזמין אותה למשרד. ישבה שם אישה שהיא לא הכירה.
הסתבר כי חלקו של בעלה הועבר בירושה לאותה אישה.
האישה עמדה נדהמת, מביטה פעם אחת בעורך־הדין ופעם אחת באישה הזרה, שנראתה לא צעירה, כמעט בת חמישים, מבטא קל מצפון הארץ, משהו בה הזכיר פיסות מעברו של בעלה.
עורך הדין הסביר: לפני עשרים ושבע שנים, הוא חתם על צוואה, שלא בוטלה מאז, ולכן היא מחייבת.
זר גמור…
שניהם היו צעירים, בדיוק סיימו את הלימודים באוניברסיטת תל אביב. כל החיים לפניהם.
היא הייתה אהבתו הראשונה, והוא העריך זאת. נהג לקרוא לה “ילדתי”, אף שהיו בני אותו גיל. היא צחקה לו.
יום אחד צפו בסרט רומנטי, בו גיבורי הסרט כותבים צוואה הדדית. נדלקו שניהם על הרעיון, צחקו ואז רשמו גם הם, “הכל שלי שלך, לעד”. היא אמרה שזה רק דף נייר, אבל הוא התעקש ללכת לעורך־דין ולהחתים. אחרי כן שתו שמפניה יחד והתכרבלו זה בזרועות זה.
אבל אז פנתה החיים לדרכם. אביו חלה, והוא טס עם אמו לגרמניה לטיפולים.
היא פגשה מישהו אחר בתל אביב, והקשר עם האהוב נשאר מכתב רחוק. נישאה, כפי שאמה אמרה: “הנה הזדמנות בטוחה”. האהוב לא ענה לה עוד.
הם עברו צפונה, שם קיבל בעלה עבודה טובה. נולדה להם בת, אך הנישואים לא צלחו והתגרשו.
את צוואתו של ההוא זכרה, ובינתיים הספיקה לכתוב צוואה משלה הפעם עבור בתה.
הופתעה כשקיבלה מכתב רשום מעורך־הדין. שכחה כבר את האהבה הישנה. ראתה את שמו ומייד חשה איך העבר כולו קם. אהבתו חרוטה בלבה.
באותו זמן, גם הוא נשאב בחיי משפחתו. אביו נפטר, אחר כך אמו חלתה, לבסוף שמע בשקט שחברתו לשעבר נישאה, וחדל גם הוא לכתוב. בהמשך התחתן עם מישהי אחרת, לא מאהבה, יותר מתוך כבוד והערכה. נשאו יחד חיים מסודרים.
מה עכשיו? האם באמת תזכה בחצי מהירושה? שאלה האישה.
איזה דבר מוזר חשבה כתב לה צוואה כזו, סימן שהיה אוהב באמת. והיא? אולי תשמור את החלק הזה כזיכרון.
האישה פנתה אליה: “עכשיו, חצי מהנכסים שלך דירה, בית הכפר, רכב, חסכונות שייכים לי.”
ליבה של האלמנה כמעט חדל לפעום. אחרי האובדן כעת בגידה מן העבר. שנים לצד בעלה, והוא לא שכח את חברתו ההיא!
וכל הכסף הזה שיעבור אליה…
ניסתה להיאבק בבית־המשפט, ללא הועיל. רק החריפה את צערה.
העבירה לאותה אישה את הכסף.
לקחה את בתה, קנתה דירה חדשה בבת־ים, ונסעו יחד לים.
“מודה לך” חזרה האישה לעצמה בכל יום.
