מאיה כהן, בת חמש, נותרת יתומה. ראשונה ממותה של אמה, שמסתיימת במחלות קשות, ולאחר מכן נפרדת בחומרה מאביה. חצי שנה לאחר מכן נופל סבו על המיטה, והסבתא חיה עוד שנה לפני שהיא נורמת לשמיים.
היא עוברת לתמיכה של הדודה רבקה לוי, שמתגוררת בכפר קטן בגליל ומגדלת שלושה ילדים משלה. חיי היום-יום אצל רבקה קשים: היא מתעלמת מהדאגות של הילדים, מכה בחריפות, וירקנית רק לפני הצלבתות הכנסייה, שבוכה בבכי מרוכז. הילדים מבקשים חיבוק מהאם, והאווירה במעצר מתפרקת לרגע של שקט.
מאיה שומרת מרחק מהמשפחה המופקדת כזו, מפחדת ממבטו הכועס של רבקה, וחולמת לגדול ולברוח מהבית. היא זוכרת את המשפחה האוהבת שבה חיה לפני כן, ומדמיינת את הקול החמים של אםהיא שהייתה נוגעת בה במבט חם לפני שנעלמת.
בגיל שמונה עשרה היא נפרדת מרבקה וילדיה ללא מתכון היא לא מודעת לאן תלך, רק רוצה להימלט מהבית והמבקרים בו. היא חוזרת לעיר הולדתה, תלאביב, שם מרגיש האוויר מתוק יותר, הכוכבים זוהרים והאנשים מוכרים. היא חוזרת לדירתה הקטנה שבה חיה עם קרובים קרובים, ריח הבית מזכיר לה את השמחה של ילדותה.
מאיה מוצאת עבודה כמקשרת במסעדה תוססת, מקבלת טיפיות נדיבות, מושכת חובבי קפה, ואף מקבלת הצעות למפגשים אלגנטיים. שנה אחרי, היא מוצאת עצמה לבד עם תינוקת בידיה וצריכה לחזור לכפר אל רבקה. רבקה מביעה ביקורת, אך מקבלת את ההזדמנות לשפוך ברכה בתפילה ולקרוא לתינוקת בשם “אמת”.
מאיה בוכה ימים ולילות, מרגישה שהעתיד נפל ממנה, אך בכפר יש תמיד עבודה שתעלה אותה. אחרי תקופה של רגיעה, היא מתכוננת לעזוב את הכפר ברצון חזק. כאשר בתה גדלה, היא מקבלת עצה מרבקה: “הקפידי על מי שבחוץ, אל תכנעי לבחירות רעות”.
היא חוזרת לתלאביב, מניקה את בתה בגן ילדים, ועובדת כעוזרת אישית לארבורי שוק מקומי שמוכר מתוקים של מזרח תיכון. אסף, בעל החנות, מעניק למאיה סימנים ברורים של חיבה ומבטיח נישואין, קיטון למולדת והיכרות עם קרובי משפחה. אסף מבקש לשנות שם הילדה ל”יסמין” לכבוד אמו.
הקשר מתפוגג, אסף מתחיל להתרחק, מפסיק לעבוד במקומו, וקוטע כל קשר עם מאיה. היא לא פונה אל רבקה, מפחדת מלהופיע עם שני ילדים חצייתומים. היא מתלוננת לעצמה: “איך קפצתי מבור לביצה?”.
מאיה נזכרת במילותיה של רבקה: “את עכשיו ללא משפחה, תסמכי על עצמך”. הרפייה של רבקה הופכת לדוגמה חזקה בחייה.
השנים חולפות, מאיה מתבגרת, מתנהגת זהירות במערכות יחסים (שאין לה כלל). הילדים גדלים, והצורך לטפל בהם מתמשך. היא תופסת גורלה במחלוקת, מתארת אותו כמרר של שיבולת קוצים. בגיל של שלושים ושבע היא פוגשת את אלי ברזייה חופשי. אלי מתרשם מהאופן בו היא דואגת לבנותיה, משוחח איתן בחיוך, מביט בעיניים חודרות.
באותו ערב, מאיה חולפת על העבר בכנות אל אלי, מביעה את כאביה. אלי מקשיב, מהנהן, ושואל: “מאיה, רוצה להתחתן איתי?” ובכך מתחילים חיים משותפים.
הבת וריה והבת יסמין מתקרבות לאלי, והם מגדלים אותה באהבה. אלי מתנהג כלפיה כמו דבורה על פרח. מאיה נשארת מרוחקת, חשה חוסר אמון, פוחדת להיפגע שוב, ומאמינה שהאהבה שלו אינה גורלתה. היא מדברת שקטה, מסכמת שהאישה מבוצעת: “הבעל כבר מתוק, הכביסה כבויה, מה עוד צריך?”
אלי מרמז לעתיד עם ילד משותף, אך מאיה מתעלמת, חושבת שייתכן שהן גדלות לבדן. יום אחד, אלי נזעק בקול מרור: “מלכה של שלג, תסתכלי עליי בחמלה!” מאיה משיבה: “לא, אתה רק קוף על חבל. תן אותם לקחת אותך, לא אבכה”.
כשחוזרת לבית, היא מגלה שאלי אין, הוא נעלם לנצח. היא תוהה: “מה חסר לו?”
החיים החופשיים שלמאיה משכו אותה: “אוכל מה שאני רוצה, ישן מתי שרוצה, מי שואל על כלים מלוכלכים, גרביים רוחות או נעליים מלאות”? היא חייה חופשיות.
שנים עוברות, הבנות מתחתנות, עוזבות את הקן ויוצרות קנים משלהן; מאיה נשארת לבדה עם חופשתה וזיכרונותיה. הפקודה הפנימית לחפש את אלי חוזרת אליה, כאב, קריאה, קונצרט של געגוע. עברו עשרים שנה, והיא רוצה לראות איך הוא חי.
דרך מכרים משותפים היא מוצאת את כתובתו של אלי, גר בפריפריה של רמת השרון. היא מתכננת לבקר, מדמיינת לעצמה להצגת עצמה כאחות רחוקה.
הדלת נפתחת על ידי אישה בת ארבעים וחמש, ליאן, ושואלת: “מי אתם?”
מאיה משיבה במתח: “שלום, אלי גר כאן?”
ליאן משיבה: “הוא גר… מי אתם בשבילו?”
מאיה מחוללת סיפור: “אני… בתו של קרוב… אניה”.
ליאן, כעת אלמנה של אלי, מזמינה אותה פנימה. היא תומכת במאיה, מלמדת אותה לשתות מעט מים. מאיה מתארת את האובדן של אלי לפני שנה, המצב החמור שבא לידי ביטוי במחלות קשות.
ליאן מתארת כיצד אלי אהב אישה אחרת, קיבל ממנה אהבה תוהה, אך סיים ללא ילדים, מתאכזב, מחכה ש”מאיה” תבוא.
מאיה מתוודה: “אני רוצה רק לראות אלי, אבל אז כבר מאוחר”. היא מתנצלת, מודה שהיא הייתה יתומה מאז חמש, שהדודה קיבלה אותה בכפר, שהחיים המוחלטים בימיה חפצו בריצה מהכפר. היא מדברת על האמונה שהתקוות רק נוגעות ברוח, ומבקשת סליחה מאלי על כך שפגעה באהבתו.
ליאן מקשיבה, בוכה, ואז אומרת: “אם היית כאן לפני שנה, אולי הוא היה נרפא”.
מאיה משיבה בחשש, והן מחבקות אחת את השנייה, בכות מרה.
