את לוקחת את הבת שלך, ואנחנו יוצאים. אין בינינו יותר שום דבר משותף!
אבל, נדב…
אמרתי הכול! ולא רוצה לראות אותך יותר!
הדלת נטרקה, ודקלה רעדה. הקירות תפסו גוון אחר, מבעד לחלונות זחל אור מעוות ומימין בקעה צריחה, כאילו מהעבר: “אל תעזי!”
הקול הזה האם היא דמיינה אותו? זו לא הייתה קריאת אזהרה אמיתית, רק גל עכור שגרם לדקלה להפסיק לשקוע בתהום. בעיניים מטושטשות היא דידתה לכסא ומסמרה את ציפורניה לכף היד, יודעת שהכאב מחזיר אותה לרגע הזה. מותר לאבד כיוון, אסור להתפרק! ישנה עדן הקטנה. יש עוד! אבל על זה אין לחשוב כרגע. צריך לאסוף רסיסים ולהבין איפה כל זה התחיל להשתולל.
מה פתאום נדב נהפך כך? עד אתמול, הכול לכאורה הלך בסדר.
או שאולי, בעצם, לא באמת היה בסדר?
הראש שלה ניסה להתחיל לפעול. דקלה סידרה כפות ידיה על השולחן כילדה שמתחננת לתשובה:
ככה לימדה אותה אמא שלה אם את לא יודעת, תנתחי. רשימות. סעיפים. אפילו לכתוב. לקחה עיפרון? לא העפרונות בסלון, ועדן ישנה שם. בתה דקה מאז ומעולם היתה ישנה בקלות שמופרעת מכל דבר, ולא התחשק לה להעיר אותה; בעין-הסערה, השקט הזה דרוש יותר מכל. אז צריך להסתדר עם מה שיש.
היא הסתכלה על ידיה עור יבש, קמטים, ציפורניים נשברות; מהזמן האחרון, שכבר לא מתפנקת, כי למי יש זמן, כשפורסת חלה לשבת, או חופרת באדמה בגינה הקטנה בפתח-תקוה, לא זוכרת מתי הספיקה לחשוב בכלל על האישה שאמא ניסתה להנחיל בה פעם
דקלה, את אישה!
לא! אני ילדה!
עכשיו ילדה, עוד שניה תהיי נערה, אחר כך אשה, כמוני. אסור לנו להתרפק; אף פעם, אף פעם. ציפרניים נקיות, שיער אסוף, גוף מטופח זה יספר עליך יותר ממעיל חדש. אל תענדי יהלומים אם הצוואר לא נקי. ברור לך?
כן, אמא הקטנה בת שמונה, עומדת מול ראי, משחקת באודם של אמא.
וזה מוקדם בשבילך! אמא חייכה, לקחה את השפורפרת הצבע לא שלך, וזה לא הזמן. תגדלי, ניקח לך ביחד צבע משלך….
אווף, אמא…
פוס, גמרנו.
כשאמרה “גמרנו” נגמר. אפשר היה להתחבט, לבכות, לצעוק אבל זהו. זו הייתה אמא במלוא תפארתה; אף פעם לא חזרה בה.
בתחום הכל.
דקלה, אני טסה. את תהיי בינתיים אצל סבתא. אין ברירה.
זה להרבה זמן? דקלה היתה בת עשר, מועכת קצה שמלה, מנסה להסתיר דמעות.
חצי שנה. הציעו לי עבודה מצויינת אבל זה בצפון, אי אפשר לקחת אותך. עדיף שתישארי עם סבתא. היא תשמור, אני אדבר ואכתוב.
אמא, אל תסעי…
היא בכתה; אמא, בתסכול, התפוצצה, איבדה סבלנות.
די! אין לי דרך אחרת! אם אני לא לוקחת את העבודה הזאת, לא נמצא דירה. אני רוצה שיהיה לך חדר פרטי, שניסע לים. אם אבא היה פה, לא הייתי עוזבת. עכשיואני לכולנו, גם לך, גם לסבתא.
יש לך את דודה איריס דקלה נדה, מסרבת לשמוע.
לאיריס יש את הבעיות שלה. גם לה צריך לעזור.
עדיף שתעזרי לי! ואני, שתשארי! יצא לה מהפה, וראתה את המבט הקשיח של אמא.
דקלה! כפור בקולה; יצא הצמרמורת. לחשוב רק על עצמך זה לא בסדר. אם לא תחשבי לפעמים על אחרים, אף אחד לא יתחשב בך. אני עושה את זה עבורך, שלא יחסר לך. הקול התעדן, היא חיבקה אותה. מבטיחה, רק פעם אחת בחיי. תחזיקי מעמד; אין ברירה.
היא הנהנה; בלב ייללו מאות חתולים.
דקלה כתבה מכתבים, מחכה בסופי שבוע לטלפון, מסרבת לגלידה, כי נתגעגעה עד כדי כאב עז. הזמן משך, וכל דקת פרידה הייתה כצלקת. כשסבתא אמרה, “נוסעים לנתב”ג לקבלת אמא”, דקלה התפוררה בבכי, והזמינו מוניתלא היה כוח לנחם.
אבל אמא עמדד על המילה, לא עזבה יותר לכל היותר נסיעות קצרות; אבל לא חלוקת שגרה.
דירה קטנה בפ”ת הוחלפה בקצת גדולה יותר. קיבלה חדר משלה, אבל הקיץ מבלבלת בשולחן במטבח, לימודים ועבודת אמא הסתיימו, הן חולקות בין שתיקות לצחקוקים. אפילו גיל ההתבגרות לא שבר אותן. סבתא נפטרה, נשארו ערביות בעולם.
עם אחותה של אמא, לא דיברה.
על זה לא התעקשה לדעת; פעם אחת שאלה, קיבלה תשובה ישירה:
הכול אפשר לסלוח, דקלה. מלבד בגידה.
את מי דודה איריס בגדה?
את סבתא. ממש לפני הסוף. רצתה להיפרד. איריס לא באה…
למה?
פחדה שאבקש ממנה להישאר, לעזור. לשתף בנטל. לא יכלה לראות את אמא במצב כזה, לא יכלה להאכיל אותה, לכבס כמו תינוקת לא יכלה לראות איך הנפש מתפוגגת ממי שהיוותה עבורנו הכול…
ואת כן יכלת?! דקלה לא האמינה.
גם אני לא רציתי, אמרה וידיה רעדו אבל לא היתה לי ברירה. זו אמא שלי. הייתי חייבת לאפשר לה ללכת כשהאנשים האהובים עליה מרחפים סביבה. גם אם לא הכירה אותנו…
ולכן לא נתת לי לראות אותה יותר מדי?
כן. לא רציתי שתזכרי אותה כך.
אני גם לא זוכרת אני כן זוכרת איך לימדה אותי להכין ריבת שסק, להוריד את הקצף, לשים בצלחת קטנה, לאכול עם כפית קטנטנה…
גם אנחנו, כשהיינו ילדות
אני לא מבינה, גדלתן יחד, קיבלתן את אותו חיבוק, למה אתן שונות?
כך קורה, דקלה. סבתא פחדה, שמא איריס שוב תחלה, רצתה להגן עליה תמיד. ואולי בגלל זה העמידה אותה מתחת לקופסת זכוכית? לא יודעת…
זה עבד?
מה עבד?
הייתם… מוגנות?
לא. את יודעת איך הסתדרה חייהשני נישואים, שלושה ילדים, והמון כאב אי אפשר לדעת אם גישה אחרת הייתה משנה דברים, אולי כן. אני כן יודעת איך לנהוג איתך: לא מגנה מכל דבר, אבל תמיד פה לעזור. לא אסיים עבורך בעיות מהשורש, רק כשלא תוכלי, אעזור. הבנת?
כן, אמא…
ועכשיו דקלה ישבה, מפתלת אצבעות, מנסה להצמיד מחשבות איפה הכול השתבש?
רק אתמול יום הולדת נדב, צנוע, קיץ, בית חדש בפתח תקוה שהשקיעו בו שנה, כל המשפחה.
הגיעו אמה, חמותה, ואחות של נדב עם בעלה וילדיהם.
עדן הקטנה התרוצצה בחצר, מאושרת:
מתי יגיעו? נלך לבריכה? נכון יהיה כיף?
עד לַהציק, עד שלדקלה נמאס לענות. ואז עדן ענתה לעצמה, וסידרה צעצועים. “אי אפשר לארח באי סדר, נכון?”
נדב ירד לשוק, מטבח געש. אמא עזרה, התעניינה:
למה את לא שקטה, בתי?
מה לא בסדר, אמא?
הכל בסדר, דקלה. מה התאריך שלך?
פתאום דקלה הבינה מה ששמרה בסוד אפילו מעצמה, נחשף ללא מילים. הקלה עבירה עליה. חיבקה את אמא, פרצה בצחוק.
קטנטונת, רק שלושה שבועות. לא סיפרתי לנדב. איך ידעת?
את זורחת. כמו גחלילית. זה היה גם כשהיית בהריון עם עדן.
מפחיד לי, אמא…
את מפחדת, ילדה? הרי הכול בסדר!
לא יודעת בלב לא שלם. נדב מוזר
שאלת?
לא מדבר
אז תשאלי שוב!
אמא!
מה? יש לך גבר מעצבן, ואת לא יכולה להושיב אותו מולך ולדבר? ככה אני חינכתי? לא עזבי אף פעם, אפילו צעד קטן! תני לו ברירה, מיד יפנה למישהי זרה לשיחה…
עוד אצבע. הנה זה שם. זה הרגע הכול התחיל. ההתעלמות, העצות של אמא ולא הספיקה לפעול. החגיגה הגיעה, ניקיונות אחר כך, ושוב, לא התיישבה לדבר
עד שפתאום, “קחי את הבת שלך!”
מה זה? איזה משפט הוא זה?!
דקלה הקפיצה אגרוף. עכשיו לא תוותר. כמו שאמא אמרה קודם דברי!
נדב כבר התכונן לנסוע, הוציא את הרכב מהחניה, כשדקלה זינקה מהמרפסת בצעקה עזה; דרורים בחצר עפו לשמיים.
עצור!
רצה ועמדה מול המנוע.
נדב, מופתע, הביט:
זוזי… בקול כבוש, אבל היא שמעה את שברון לבו.
הוא לא רוצה לעזוב באמת. היא צדקה.
תצא! נפתור את זה לפני שעדן תקום! מה קורה בינינו? מה בישלת? אני אשתך או דודה רחוקה?!
קולה התפרץ; נדב הרגיש את הסערה בקרבו.
הייתה צועקת ככה אם לא היה באמת אכפת לה, כמו שאמרה אחותו? למה היא עוצרת אותו, אם מחכה שישחרר אותה? מדוע לוותר כה בקלות על עדן?
יצא מהמכונית, נאנק:
כאילו את לא יודעת למה. את יודעת!
לא הייתי שואלת אם ידעתי! נדב, קרה משהו! אתה לא אותו האיש כבר שבועות! והיום השתגעת לגמרי. מה אמרת לי?! למה קראת לעדן “הבת שלי”? אז שלך היא לא?!
זהו! פלט נדב תגידי, ממי הילדה הזאת? אני… למה אבא של עדן נפגש איתה בסתר?!
איזו שטות… היא פערה עיניים קיבלת מכה בראש?
איפה את מסתובבת עם עדן אחרי החוגים בעיר?!
רצתה להתפרץ אך התאפקה.
נו באמת! מי “גילה” לך? אמא? או דנה?
אמא לא קשורה!
הבנתי. דנה…
נו, אז? היא ראתה, והייתי צריך לדעת! אני אחיה!
ואני אשתך! התפרצה העלבון, מבפנים רחש ים זעם אתה מאמין לכל אחד, רק לא לי! ככה?!
את שיקרת!
אני?! מתי שיקרתי? על מה?!
מי האיש הזה, שפגשתם איתו פעמיים בשבוע בפארק?
סיפרתי לך, נדב! אמרת שתראה משחק כדורגל, ליגת העל שלך… כשחזרנו מהחוג, סיפרתי שנפגשתי עם חבר מהתיכון, גדי, שאמו חולה כמו סבתא. מחפש רופא, שמרפאני. נפגשנו כמה פעמים ואם דנה הייתה שמה לב, הייתה רואה שאמא שלי הייתה איתי בכל פעם! היית חושב שאפגש עם מאהב ליד אמא שלי?! היא לעולם לא הייתה סולחת. לפעמים נדמה לי שהיא אוהבת אותך יותר ממני… תמיד חיבבה אותך… ואתה
היא נפנפה יד, ושאפה אוויר.
היא לא תבכה לא עכשיו.
חכי, את אומרת ש
נדב, גמרנו פה! אתה האמנת לשקר ממישהו קרוב. שכחת את כל השנים שלנו, לכלכת גם עלי וגם על הילדה! רוצה בדיקת אבהות? נעשה! כדי שתירגע שהבת שרואה דרכך היא שלך!
האזינה. כבר מתעוררת הילדה.
פנתה לבית, משאירה את נדב יחד בסערה, בחצר.
שמעה מכונית מתרחקת.
עדן כיסתה אותה בנשיקות ושאלות, כשהלב של דקלה התפורר מבפנים.
איך הגיעה לסחרור הזה? מה הייתה צריכה לעשות להתקשר לאמא? אולי לקום, לשקול, לשתוק?
נזכרה: “אל תשתפי אותי אם עוד אפשר לתקן. רק כשתהיי בטוחה שאין דרך חזרה תטלפני. עד אז תשמרי אצלך. אחרי השלם תביני, לא אסלח לו אם יכאיב לי לילדה שלי.”
הביטה בטלפון מוקדם מדי. נדב חייב לדעת שעומד להיות לו עוד ילד. מה לעשות אחר כך תחליט.
כבר מעט רגועה, שמעה פתאום חריקת בלמים המכונית שבה. היא מאכילה את עדן, כשנדב מטיח בדלת ונכנס דוחף אחוז שגעון את דנה פנימה.
כנסי כבר! דקלה, איפה את?!
פה, ברוגע מסתכלת אל עדן.
עדן מיד מפרפרת:
אמא, אכלתי, אני רוצה טלוויזיה! אפשר?
כן, מתוקה, לכי לסלון, תפעילי לבד?
בטח! פורחת, בורחת לעלות למעלה. שלום אבא, שלום דודה דנה! אמא הרשתה לי!
הקול של עדן מעט ריכך את המתח. נדב שיחרר את דנה, ודקלה התערבה שלא ליצור סצנה מול הילדה.
לכי, עדני! תיהני עכשיו…
הוויכוח שאחר כך היה כבד מאוד. דנה בכתה, נדב היה נרגז, ודקלה לא מצאה מנוחה.
חשבתי שאת משקרת לו! את יודעת כמה נשים מסובבות גברים סביב האצבע? שמעתי דברים שלא מאמינים.
דנה, נדמה לך שאני כמותן? תספרי, גם את בוגדת בבעל שלך? הילדים שלך ממי?
דנה המשתנקה, משתתקת מהבושה.
מה את מדברת?!
ואת?! מה רצית להשיג פה? השתמשת באמון המשפחתי בשביל מה?
לא יודעת… חשבתי שאני מגנה עליו…
מפני? ומה יצא?
דקלה משכה כתף, מביטה נדב בעיניים.
פתרנו? שאלות נוספות?
דק…
לא, נדב! עכשיו אני זאת שנפגעה. תן לי זמן, להבין מה הלאה. דנה, לא רוצה לראות אותך בבית עכשיו. את מבינה למה אני מתכוונת?
דקלה, סליחה…
נראה. כרגע לכו. גם אתה, נדב. הבנת נכון; לך…
עם נדב תתפייס דקלה לא מייד, ובתנאים שלה. לאף אחד, מלבד דנה, לא יספרו. לפעמים לא משאירים לכלוך מחוץ לבית; על זה דקלה תודה לאמא שלה כל החיים.
יום אחד אמא תחבק שוב את הנכד, תתפעל: “כמה הוא דומה לנדב!”, תוך כדי קריצת עין לדקלה.
נהיית אמא אמיתית, ביתי… אישה חכמה.
באמת?
שיקרתי לך פעם?
אמא, מה אומרת להיות חכמה? את קראת לי ככה, ואני לא
חכמה היא מי שיודעת לאסוף ולכלכל. ילדים, משפחה, בית, חברים… לחמם לבבות, לא לוותר על מה שמחזיק ביחד, לא להחזיק בעולם שבור. הבנת? לזה קראת גדילה.
את חושבת?
בטוחה! אגב, גדי התקשר עוד חודש מתחתן. מזמין אותך ואת נדב לחופה.
אמא…
בלי תירוצים! אשמור על הילדים! אבל תבטיחי תקחי את עצמך לטיפול מניקור!
טוב, אמא!
דקלה תחבק את אמא, תקרוץ לנדב, ותתקרב אל עדן, שתמתין בצד:
בואי, נרדים את אחיך הקטן.
אפשר? עדן תנצוץ, תלטף את אגרופון התינוק.
צריך, מתוקה. צריך.
