חסר בית

יומן אישי, נטע בת 23, יום רביעי בערב
נראה שאין לי לאן ללכת. זה לא רק תחושה זו מציאות. כמה לילות אפשר לשרוד בתחנה המרכזית? ומה הלאה? פתאום נפלה עליי מחשבה שכמעט ונשכחה: “הבית ביישוב כפרי ליד פתח תקווה! איך אני שכחתי ממנו בכלל?” האמת, לקרוא לו “בית” זה מוגזם זו בעצם בקתה ישנה, חצי הרוסה, אבל עדיף מלפשוט רגל וללון בתחנה.
התמקמתי ברכבת, התייחסתי אל החלון הקר כאילו היה חבר, וחייכתי בדממה לעצמי. כל השנים האחרונות עברו במהירות מול עיניי לפני שנתיים, איבדתי את ההורים בפתאומיות, וחיי התהפכו. לא היה כסף להמשיך ללמוד באוניברסיטה, עזבתי והתחלתי לעבוד בשוק הכרמל בתל אביב. החיים לא היטיבו איתי, עד שפתאום התמזל מזלי ופגשתי את אהבת חיי נתן. אדם טוב, ערכי ונעים הליכות. אחרי חודשיים, התחתנו בצניעות, בלי רעש וצלצולים.
חשבתי שמכאן הדרך תהיה קלה סוף סוף, אולי, אוכל לשמוח. אבל דווקא אז, הגיע מבחן חדש. נתן הציע שנמכור את הדירה של ההורים במרכז תל אביב ונפתח עסק עצמאי. הוא תיאר הכל כל כך יפה, שלא נשאר מקום לספק נתתי לו את כל סכום המכירה, בטוחה שזו ההחלטה הנכונה ושסוף סוף נתגבר על קשיי הפרנסה. “כשהכל יתייצב, נחשוב גם על ילדים, אני כל כך רוצה להיות אימא,” חשבתי בתמימותי.
העסק של נתן קרס. ריבים על כסף שנעלם, והיחסים התדרדרו במהירות. יום אחד, נתן הביא הביתה אישה אחרת, וביקש ממני לעזוב את הבית. חשבתי לפנות למשטרה, אבל אין לי איך להוכיח דבר נגדו אני בעצמי מכרתי את הדירה בידיים שלי ונתתי לו את הכסף.
***
ביציאה מהתחנה, הלכתי לבד לצד המסילה. האביב אמנם חדש, אבל היישוב נראה נטוש לחלוטין. הבקתה לא נראתה כמו בית מלא עשבים שוטים, הכל מוזנח. ניסיתי להרגיש אופטימית, אבל ידעתי שהעבר לא יחזור.
הקרקעית של הדלת הסתבכה ניסיתי בכל הכוח, פשוט לא הצלחתי לפתוח אותה. מיואשת, נפלתי ליד הסף והתחלתי לבכות. פתאום, הבחנתי בעשן ואת רעש פיצוח ענפים מהחצר הסמוכה. קיוויתי שדודה רבקה שם, ורצתי אל הגדר.
“שלום, דודה רבקה! את בבית?” קראתי בהיסוס.
במקום רבקה, ראיתי גבר מזדקן ושיערו סבוך, מכין תה על מדורה קטנה. לרגע פחדתי “מי אתה? איפה דודה רבקה?” שאלתי כשאני נסוגה.
הוא הרים עיניים טובות ואמר, “אל תחששי, אני לא מזיק. לא נכנס לבית, גר כאן בחצר בלבד.”
היה בו משהו מיוחד דיבורו רגוע ומלומד.
“אתה חסר בית?” שאלתי בלי לחשוב.
“כן,” הוא ענה בשקט, מביט בקרקע. “את גרה כאן?”
“מה שמך?” שאלתי.
“מיכאל,” הוא אמר, “מיכאל פדרמן.”
התבוננתי בו הביגוד פשוט, אך נקי יחסית, ואפילו היה נראה מסודר.
“אני לא יודעת למי לפנות,” הודיתי.
“מה קרה?” שאל מיכאל בדאגה.
“הדלת אני לא מצליחה לפתוח אותה.”
“אני אנסה לעזור,” הציע.
ישבתי על הספסל וחשבתי לעצמי: מי אני שאשפוט? בעצם, שנינו פה חסרי בית, יש בינינו הרבה דמיון.
“נטע, סיימתי!” מיכאל חייך, פתח את הדלת, ונעצר “את נשארת ללון כאן?”
“כן, אין לי ברירה,” השבתי.
“חימום יש?”
“אני חושבת שיש תנור, אבל לא בדקתי”
“ועצים?”
“לא יודעת,” עניתי.
“אני אביא משהו,” אמר ויצא.
במשך שעה ניסיתי לסדר בפנים. היה קר, לח ואפל. לא ידעתי איך אשרוד. אחרי זמן מה, מיכאל הגיע עם עצים. הרגשתי הקלה יצור חי ליד הבית.
הוא התחיל לעבוד על התנור, ואחרי שעה המקום התחמם.
“מעתה, תדאגי להוסיף עצים. בלילה לכבות, החום יישאר,” הסביר.
“לאן תלך?” שאלתי.
“יש לי אוהל עמיד בחצר של השכנים, לא רוצה לחזור לעיר לא אחזיק מעמד, הכול שם כואב.”
“מיכאל, תישאר, נאכל ארוחת ערב ביחד, נשתה תה חם,” החלטתי.
הוא לא סירב, הוריד את המעיל, והתיישב ליד התנור.
“סלח לי למה אתה חי פה?” שאלתי. “היכן המשפחה שלך?”
הוא סיפר שלימד באוניברסיטה כל חייו, הקדיש עצמו לחינוך ולמדע. בשנים האחרונות נשאר לבד. לפני שנה, רק בת משפחתו ביקרה דרשה ממנו לכתוב דירתו בצוואה עבורה, והוא נענה לה. היא שכנעה אותו למכור את הדירה בגבעתיים, הבטיחה בית פרטי במושב, והציעה לפתוח חשבון בנק יחד. מיכאל נתן לה את הכסף, היא לקחה אותו פנימה להפקיד, והוא חיכה. שעתיים של המתנה היא לא חזרה. כשהגיע לביתה, גילה שאינה גרה שם כלל. הדירה נמכרה מזמן.
“מאז אני חי ברחובות,” אמר בשקט. “קשה להאמין שאין לי יותר בית.”
“גם אני חשבתי שאניח לחיים,” השבתי וסיפרתי את סיפורי.
“המשבר שלך כואב, אבל את עוד צעירה. הכל פתוח לפנייך,” ניסה להרגיע.
“למה שנדבר רק על עצבות? בוא נאכל,” חייכתי.
ראיתי איך מיכאל אוכל בתיאבון את הפסטה עם הנקניקיות. התרגשתי כמה לבד הוא היה.
“כל כך מפחיד להיות לבד, כשאין לך אף אחד,” חשבתי.
“נטע, אוכל לעזור לך לחזור לאוניברסיטה,” אמר פתאום. “הרקטור חבר ותיק שלי, קוסטה. אני אכתוב לו מכתב, ואת תפגשי אותו.”
“זה יהיה נהדר,” אמרתי בשמחה.
“תודה על הארוחה, על ההקשבה.” קם לעזוב.
“אל תלך,” לחשתי, “אני מפחדת. שמור עליי פה, אנחנו שנינו חסרי בית לא תעזוב אותי?”
“לא אעזוב,” אמר.
***
שנתיים עברו סיימתי את הסמסטר בהצלחה, ואני יוצאת מהאוניברסיטה באוניברסיטת תל אביב, בדרכי אל הבית ביישוב. בסופי שבוע וקיץ אני גרה בבקתה.
“שלום!” קראתי באושר וחיבקתי את סבא מיכאל.
“נטע, יקירתי! למה לא התקשרת, הייתי בא להיפגש איתך בתחנה. איך הלך?”
“הכל מושלם, כמעט כל הציונים מצוינים,” השווצתי. “הבאתי עוגה, תדליק את הקומקום!”
ישבנו יחד, שתינו תה, סיפרנו חוויות.
“השקתי גפן אקים פרגולה שם, יהיה נעים,” סיפר.
“נהדר,” צחקתי. “אתה כאן באמת האחראי, עשה כל מה שתרצה.”
מיכאל כבר לא היה לבד לו היה בית, ונכדה, נטע. אני שוב חיה, בזכותו. מיכאל היה לי לאב וסבא, העניק לי חיים חדשים. אני מודה לגורל ששלח לי אותו כשהייתי זקוקה לו כל כך.