עלובה! הרים אבא של החתן את קולו בכניסה ללשכת רישום הנישואין בתל אביב. הוא לא ידע שבנו לא ישכח זאת לעולם.
במסדרון של הלשכה היה ריח של צמר רטוב, כלניות ולכה טרייה על הרצפה. תמרה עמדה ליד החלון, מחזיקה תיק אדום עם המסמכים, ודחפה באצבעותיה את השרוול של המעיל הבז’, שדווקא בשוליו נראתה תפרה זהירה וידנית.
אבשלום ראה את התפר הזה גם בבית, כשעמדה ליד המראה הצפופה במסדרון, סוגרת את מעילה באיטיות. הוא שתק, כי בתפר הזה היה כל מה שלא רצתה להסביר: אין כסף למעיל חדש, אמא חולה, אחותה הקטנה עוד לומדת, וּלתמרה, כמו תמיד, הייתה עדיפות לסדר לפני עצמה.
הדלת נטרקה.
שלום יצחק נכנס כפי שתמיד נכנס כאילו בכל מקום הוא בעל הבית. גבהו מרשים, מעיל כחול כהה ורינגי כבד על יד ימין. הוא טפח שלג מהצווארון, הסתכל על כלתה של בנו מלמעלה למטה ועצר על השרוול.
ואמר בקול רם, כמעט לועג, עד שגם האישה בחדר ההמתנה הרימה ראש:
עלובה!
והמילה הזו נחתה בחלל התנגשה באריחים, במתקן המטריות, בזכוכית הדלת ונשארה תלויה, כמו ריח של בושם זר שמסרב להתפוגג מהמעלית.
תמרה לא זזה. רק חיברה את התיק קרוב יותר לחזה.
אבשלום אפילו לא הבין תחילה שהאבא אמר זאת בקול. חשב, כמו תמיד, שזרק משהו תחת נשימה. אבל האישה בדלפק הסיטה עיניים, המזכירה הפכה עמוד מהר מדי. על כן הבין כל מי שהיה שם שמע.
אבא, אמר אבשלום, וקולו נשמע נמוך יותר מהרגיל.
שלום יצחק הביט בו כאילו מופתע שבכלל יגיב.
מה אבא? אשקר?
תמרה הסתובבה אליו.
אבשלום, בוא, כבר קוראים לנו.
אמרה זאת ברוגע מוחלט, וזה היה קשה יותר כאילו בכלל לא ציפתה שיגונן עליה, כאילו מראש ידעה שתצטרך לעבור את זה לבד, כמו עוברים שלולית בדרך.
שרית, אמא של אבשלום, מיהרה לעבר בעלה, סידרה לו את צווארון המעיל כאילו זו הבעיה ולחשה:
שלום, תפסיק עכשיו.
הוא משך בכתפיו:
למה? מה, עדיף לשקר?
אבשלום רצה לענות. לומר משהו. רצה לאחוז בתמרה ולהוציא אותה משם, רצה להסתובב כך שאביו לא יעז להסתכל עליה שוב במבט השופט הזה. אבל הרישום כבר התחיל, הדלתות נפתחו, ותמרה צעדה ראשונה.
הוא הלך אחריה.
וזה מה שנותר בו יותר מהכל. לא המילה. אלא איך הלך אחריה.
באולם היה חם. מהרדיאטורים נפלט חום יבש, ריח הפרחים היה עז מדי, והשטיח הלבן בין הכיסאות נראה זר כאילו הונח כאן בשביל זוג אחר, אחד שהכל הולך לו אחרת.
תמרה הלכה זקופה. כששמעה נאום הפקידה, לא הביטה באבשלום ולא באורחים רק בנקודה אחת מעל כתפה של האישה עם התיק. רק רגע לפני החתימה, השפילה מבט לנייר ונראה היה שכתפה רועדת קצת, כאילו השרוול מתוח שוב.
אבשלום חתם מהר. היד לא רעדה. חשב שזה טוב לפחות לא מראה כלום.
אבל בפנים היה ריק.
כשנגמרה הטקס, כשתעודת הנישואין ביד והקהל מחא כפיים, שלום יצחק היה הראשון שניגש לא לתמרה, לבנו.
אז מזל טוב, טפח על כתף בנו עכשיו תתמודד.
אבשלום הסתכל עליו והבין שאביו כבר סגר את העניין. אמר אמר. קרה קרה. העולם לא קרס, הכלה לא ברחה, החתונה לא התבטלה.
ובזה היה משהו במיוחד כבד.
לתמרה לחץ את היד שניה מאוחר יותר, כאילו היזכר פתאום בנימוס:
תחיו.
תודה, ענתה.
שום מילה מיותרת.
על שולחן החתונה היה even harder אפילו יותר קשה. המסעדה היתה פשוטה, בקומת קרקע של בית ישן, עם מפה חיוורת וסלטים בקערות זכוכית גדולות. מישהו מזג קומפוט לקנקן, מישהו פתח בקבוקי ספרייט, דודה של תמרה סידרה לה את הצווארון, ושרית ניסתה למלא את הריק בשיחה מנומסת.
שלום יצחק דיבר הרבה. על העבודה, איך היום מתחתנים בריצה, שצריך לחיות בשכל ולא רק בלב. כמעט לא הזכיר את תמרה בשם. כאילו גם שם צריך להרוויח.
אבשלום שתה מים מינרליים והקשיב לצליל המזלגות בצלחות.
באיזשהו שלב שלום יצחק הרים כוס:
לחיים לזוג הצעיר. בלי שטויות, בלי פגיעות מיותרות, בלי תקוות שווא. משפחה זה לדעת את המקום שלך.
תמרה הניחה מפית על הברכיים בקפידה, קצה אל קצה. ואז אבשלום ראה שאצבעותיה לבנו לגמרי.
ואם לא אוהבים את המקום? שאל.
היה שקט.
שלום יצחק חייך בעווית.
כנראה שלא עבדת מספיק, אם לא נוח לך.
או שהתרגלת מדי לומר לאחרים איפה לעמוד, אמר אבשלום.
שרית הניחה מיד את הכוס.
אבשלום.
אבל הוא כבר לא יכול היה לעצור. מאוחר מדי בשביל שתיקת הבוקר. מאוחר מדי לבלוע את המילה שנזרקה מול הלשכה, ומאז פשוט ישבה איתם לשולחן, בין קעריות הסלטים ודג המלוח.
שלום יצחק הניח את ידו באיטיות.
זה אליי?
אליך.
תמרה נגעה בברכו של אבשלום מתחת לשולחן. לא החזיקה. רק נגעה. והוא השתתק.
שרדו את הערב עד סופו. ורק ברחוב, כשמכת הקור פגשה פנים והשלג התפזר בפנסי הרחוב, תמרה שאלה:
למה עכשיו?
מתי כן?
אז.
לא ענה.
הלכו יחד לאוטובוס כמעט ריק, לאורך כל הדרך תמרה הביטה בחלון החשוך, בפניה המשתקפות ובצווארונה הלבן. אבשלום ישב לצידה, כפות ידיו לופתות את התיק האדום עם התעודה. הפינה חתכה את העור.
ורק אז, בפעם הראשונה, הבין יש מילים שאי אפשר להחזיר, גם אם לא תחזור עליהן לעולם.
החדר השכור הגיע במרץ. בקומה רביעית של בית ישן, מסדרון צר, מטבח משותף לשתי משפחות, וחלון הפונה לעיקול של קו הרכבת הקלה. הרדיאטור דפק בלילות, הברז טפטף, והפינת החלון תמיד פיזרה ריח לחות ואבק, לא משנה כמה ניגבו אותו.
תמרה אמרה:
לא נורא. לפחות שלנו.
אבשלום הנהן. סחב קופסאות, הרכיב מדף, הבריג מיטת ילדים, ובתוכו ידע: לעזרה מאבא לא ילך. לא עבור כסף, לא רהיטים, לא עצה.
ולא הלך.
שרית באה לפעמים עם שקיות אוכל אורז, תפוחים, מגבות שתפרה בעצמה, והביטה בבנה כאילו מתנצלת על כולם.
שלום שאל איך אצלכם, אמרה פעם.
אבשלום לא פנה מהסיר.
ומה ענית?
שאתם חיים.
נכון ענית.
שרית עמדה רגע בדלת, ניגשה לשולחן, הזיזה ספל סנטימטר שמאלה ולחשה:
הוא לא יודע אחרת.
תמרה הרימה ראש מהתפירה.
אנחנו יודעים.
מהיום הזה שרית לא פתחה שוב נושאים כאלה לידה.
אחרי שנתיים נולד יאיר. קטן, בלונדיני, עם מבט כבד ורציני שכבר הצחיק את כולם, כאילו לא מרוצה. בלילות אבשלום קם לעריסה, גם כשבבוקר יצא לעבודה, החליף מים בבקבוק, עמד ליד החלון, מנענע את ילדו ומקשיב לצפירה הראשונה של הרכבת.
בחודשים האלה תמרה לא כמעט התלוננה. פעם אחת, כשיָאִיר בכה כל היום והסיר גלש על הכיריים, התיישבה על הכיסא במטבח ובהתה זמן ארוך בסמרטוט הרטוב שבידה.
אבשלום ניגש.
תני לי.
מה?
את הסמרטוט.
היא מסרה. והוא ניגב לבד את הכיריים, שטף את הסיר, ולאחר מכן הסתבך עם הברז שטפטף שוב, למרות שאין לו מושג איך לתקן.
תמרה עמדה בפתח.
לא חייבים לתקן הכל לבד, אמרה.
אז מי?
אפשר לקרוא לאיש מקצוע.
באיזה כסף?
היא נשפה.
לא על הכסף התכוונתי.
הוא ניגב את הידיים והסתובב:
אני יודע למה.
לא המשיך. שניהם כבר ידעו זה לא הברז, לא הסיר ולא האיש. אבשלום, מהיום ההוא בלשכה, חי כאילו כל פריט בבית צריך להרוויח. גם כיסא, גם מיטת תינוק, גם את הזכות להיות בעלה של תמרה.
אחרי שבוע שרית שוב הביאה אוכל וגם שמיכת תינוק חדשה, תכולה וישרה עם סרט לבן.
אני קניתי, מיהרה לומר במבואה. לא שלום.
אבשלום הביט בשמיכה, בקשר הסרט, בידיים של אימו בכפפות אפורות למרות שאפריל כבר בחוץ.
למה את מתנצלת?
היא הסירה כפפה אחת.
שאקח.
לקחו.
השמיכה שירתה שנים. יאיר גרר אותה על הרצפה, ישן עליה, כיסה בה את דוב הצעצוע, בנה ממנה אוהל. תמרה תקנה את הפינות באותו תפר דק, כמו פעם במעיל שלה. ואבשלום תמיד הבחין בתפר עוד לפני שהבחין בבד עצמו.
כשיאיר היה בן עשר, שלום יצחק הופיע עם קופסאות גדולות. המשפחה כבר עברה לדירה חדשה של שני חדרים בפרברי פתח תקווה. הבית היה טרי, המדרגות עוד הריחו צבע, ודרך המטבח אפשר היה לראות את השדה שבו הבטיחו לנטוע פארק.
תמרה בדיוק אפתה עוגת תפוחים, יאיר שיחק בלגו על הרצפה, אבשלום תיקן את דלת הארון. היה יום שגרתי. עד הצלצול.
שלום יצחק נכנס מבלי להוריד את המעיל, הניח את הקופסאות על השולחן ואמר:
אז, איפה חתן השמחה?
יאיר התרומם באיטיות את סבא ראה לעיתים נדירות, וחש כלפיו זהירות, כמו כלפי אדם שאין עליו אומרים מילה רעה, אבל גם לא מגלים לו חום אמיתי.
שלום, אמר.
שלום. זה שלך.
בקופסה הראשונה היו שעון כבד ומבריק. בשנייה תיק גב יקר. בשלישית טרנינג עם פסים בולטים.
תמרה ניגבה ידיים במגבת.
שלום יצחק, זה יותר מדי.
בסדר. ילד צריך להיראות כמו ילד, לא כמו נעצר, הציץ חטוף בתמרה וסיים כמו סתם.
אבשלום הניח בזהירות את המברג.
למה באת?
לנכד.
עם מתנות, או באמת?
שלום יצחק חייך מעט:
זה, בעיניך, לא קשור?
יאיר נגע בקופסת השעון ולא פתח אותה. היה בו פחד לטעות.
תמרה לחשה:
יאיר, תאמר תודה לסבא.
תודה, אמר.
ולא ענַד את השעון אף פעם.
השעןנ עבר כמעט שנה בארון. אבשלום מצא אותו כשחיפש כפפות חורף, החזיק קצת, והחזיר אותו.
שלום יצחק התקשר מפעם לפעם. שאל על לימודים, על תחביבים, על מה שמושך את יאיר. תמיד המדד שלו היה ערך החפץ, לא הזמן שהושקע. כאילו אם יניח קופסה יפה, העבר ייעלם מעצמו.
לא נעלם.
שרית באה יותר. ישבה במטבח, סיפרה על הספרים שלה, שתתה תה לאט, שאלה על החברים של יאיר. שקלה לחדור רק עד שהותר לה. אולי בגלל זה התגעגעו אליה.
פעם אחת, אחרי שיאיר נכנס לחדר שלו, אמרה:
הוא התרכך.
מי?
אביך.
אבשלום גיחך.
התרכך? זו מילה יפה.
התבגר.
זה לא אותו דבר.
שרית סובבה את הכוס.
אני יודעת.
ולא הוסיפה.
בסתיו 2018 תמרה שמה לב ששרית התחילה לדבר בקושי. לא לאט, פשוט בקושי, לשמור על הקול. נשארה יושבת יותר במטבח, איטית עם המעיל בסף הדלת, את הסכיות של המגבות הניחה לאט, כאילו בודקת את הבד.
אבשלום שאל:
אמא, ביקרת רופא?
כן.
ומה אמר?
שצריכה להיזהר.
זה לא אמר דבר וזה אמר הכל.
באותם חודשים גם שלום יצחק השתנה. התחיל לבוא לבד. ישב מול החלון, דיבר מעט, לא הבריק או שלף את הטבעת. לפעמים סידר את הספל של שרית על שולחן, למרות שעמד במקום. כאילו לא יכול להיות חרש לגמרי.
פעם בערב, כשבתמרה אספה כלים, יאיר עשה שיעורים, שלום יצחק נעצר בדלת:
אבשלום.
כן.
אז, בלשכה
הבן הרים ראש.
שלום יצחק הביט בידיו.
לא הייתי צריך.
אבשלום עמד מולו. חיכה. אולי לראשונה חיכה מאביו לא מילים כלליות, לא רמז, לא להתחמק, אלא מילים ממש. אבל שלום לא הצליח להפוך. לא אמר את שמה של תמרה, לא את המילה, לא את פניו שלו אז.
לא הייתי צריך, חזר והחזיק בידית הדלת.
זה הכל? שאל אבשלום.
שלום הביט בו.
מה רצית לשמוע?
פה הכל נעצר.
תוך חודש, שרית נפטרה.
השקט היה זר. לא קולני, לא דומם. רק ריק. כאילו הוציאו מהסלון את הארון, ועל הקיר נותר מלבן בהיר. שלום יצחק ישב מול חלון בדירה שלו וחיזק כל הזמן כיסא ריק ליד השולחן, אף אחד לא הזיז אותו.
תמרה באה אליו פעם עם מרק, מגבות, חזרה מאוחר.
איך היה? שאל אבשלום.
תמרה תלתה את מעילה לאט.
זקן.
ולא היה נכון מזה.
מאותו יום, אבשלום היה בא מדי שבוע. לקנות תרופות, להביא מצרכים, לראות שהכל בסדר. שיחות קצרות על מזג האוויר, על לחץ דם, על מנורה מקולקלת בכניסה. אף אחד לא נגע בעיקר. כך נשאר ביניהם הרגל לצד הפצע, לא לגעת, כמו לפסוח על סדק ברצפה.
ב-2025, יאיר התבגר מספיק כבר לא ילד. עבד, שכר דירה, לבש מעיל כהה עם צווארון שחוק, דיבר רגוע, ישר ולעניין. מהתכונות של תמרה קור רוח. מאבשלום זיכרון.
בנובמבר, בא עם בחורה.
יונית נכנסה ראשונה, הורידה מעיל אפור, חייכה לתמרה ומסרה קופסת עוגיות, כאילו ידעה שהבית מצפה שיכנסו עם מחווה קטנה ולא בידיים ריקות. הייתה מורה בבית ספר יסודי, דיברה ברוגע, ועל אצבעותיה נראו עדיין הרצף הלבן של אבקת גיר, על אף שכנראה שטפה ידיים לפני שבאה.
תמרה חייכה מיד:
בואי, תיכף תה.
יאיר עמד ליד, מחזיק מפתח בכף, תנועה מוכרת לאבשלום, כמו היום ההוא בלשכה.
שלום יצחק בא אחרון. כבר לא עניד טבעת, הלך באיטיות, ערך זמן בפרום צעיף. כשראה את יונית, עצר. לא אמר כלום. רק הסתכל על מעילה, השרוול, התיקון עדין בציפוי השרוול.
אבשלום הרגיש זאת לפני שבכלל עלה קול. הרגע הזה הפך את החדר לזירת זיכרון, והריח של התה נעשה שנית ריח של צמר רטוב ולכה ישנה.
זאת יונית, אמר יאיר. החלטנו להתחתן בפברואר.
תמרה עצרה רגע עם הקומקום ביד, כמו משהו שאי אפשר לאוורר בנשימה אחת.
שלום יצחק התיישב אל השולחן, הניח את ידיו והסתכל אל יונית:
את עובדת?
מורה, ענתה.
משלמים בכלל משהו למורים היום?
יאיר הסתכל:
מספיק.
לא לחצתיתי.
יונית לא הסיטה מבט.
אפשר לחיות.
שלום נענע בראש.
צעירים תמיד אומרים “לחיות”.
אבשלום הניח את הכפית.
אבא.
הוא התרומם בעיניו.
לא אמר מילה.
הערב נערך על חוט דק עד הסוף. לא נקרע אבל נמתח. שלום התעניין על בית הספר, על התלמידים, על המשפחה של יונית. אוזן קשבת, כמעט מוגזמת. אבל אבשלום ראה איך שוב ושוב בודק את השרוול במעיל, כאילו מנסה לנתח מה היא ומה תהיה.
כשעזבו, תמרה פינתה כוסות בשתיקה. מים זרמו דק, הריח היה וניל ותה.
ראית? שאל אבשלום.
ראיתי.
עוד פעם מתחיל.
לא. לא התחיל.
אז?
היא ניגבה ידיים.
בודק.
אבשלום נשען אל החלון. מישהו הניע רכב בחוץ, אור פנס החליק על אספלט רטוב.
אני לא אתן, אמר.
את מה?
לא ענה. היא בכל זאת הבינה.
בינואר שלום יצחק קרא בעצמו:
תכנס.
אבשלום בא בערב. בדירה ריח טיפות מנטה, ריח רהיטים ישנים וכביסה מגוהצת. על הקיר עוד תלויה תמונה של שרית בגינת הקיץ, שורקת במשקפי שמש, על הכיסא ששלום היה מיישר כל הזמן.
על השולחן מעטפה.
ליאיר, אמר שלום לחתונה.
כסף?
כן.
אבשלום לא נגע.
תן לו בעצמך.
שלום התיישב בכבדות, אחז בברכיים.
אבשלום, אני לא אויב לו.
לא אמרתי.
אבל חושב.
אני יודע שאתה מסוגל להרוס יום שלם במילה.
שלום הביט ארוכות בשולחן.
אתה עדיין חורש על זה?
גם אתה.
שלום הביט בראש מורכן. עיניו עייפות, אבל עקשנות ישנה.
לא הייתי בסדר.
היית יהיר.
אולי כן.
לא אולי. כן.
השתיקה נמתחה. לא לחצה, אלא ספרה נשימה אחת, שתיקה אחת נחוצה.
שלום עבר בידו על השולחן.
גדלתי אחרת. אצלנו הכל ספרו לאיש מי אבא שלו, איפה עובד, במה לבוש, איך מדבר. זה היה נחשב נכון.
והיום?
ענה אחרי רגע.
היום אני חושב שיותר מדי התעמקתי בבד ומעט מדי באדם.
אבשלום הסיט מבטו לתמונת שרית.
מאוחר.
מאוחר, הסכים שלום, לא לגמרי.
המעטפה נשארה. כשיצא, אבשלום לא לקח אותה. במבואה, כשכבר עטה מעיל, האבא קרא:
בני.
אבשלום הסתובב.
אל תיתן לי לומר שטות.
ואולי כמעט כנה. כמעט.
ב-14 בפברואר 2026 שלג ירד כל היום. לא כבד רטוב קטן, שנדבק לו לכתפיים ולא נמס מיד. לשכת הנישואין החדשה ברחוב קפלן גדולה, מזכוכית, דלת רחבה, ועציצי פרחים גבוהים. אבל בתוך אותו ריח: צמר רטוב, פרחים, חום.
אבשלום הקדים. בידיו תיק חדש של יאיר, כהה-אדמדם. תמרה סידרה ליונית את הצווארון; יאיר פסע לסירוגין בין החלון לדלת, כאילו מנסה לא להראות התרגשות. ליונית שוב היה השרוול המתוקן הפעם במעיל אחר, אפור, עם חגורה רכה. גם היא כנראה לא ראתה סיבה לוותר על פריט בשל תפר אחד.
אבשלום הביט בה וחש איך יתקרר בפנים הקור הישן. לא חורפי אחר.
שלום יצחק הגיע אחרון. מעיל כהה, בלי טבעת. אבשלום שם לב: הוא השאיר אותה בבית, מאיזו סיבה כבוד, או אולי זיכרון.
האבא עמד קרוב לדלת, עבר עם המבט מיאיר ליונית ואמר בשקט:
יפה פה.
תמרה הנהנה.
נכון.
יאיר ניגש לדוד:
שלום.
שלום.
לחצו ידיים. רגוע, ענייני. בלי חום, אבל לא דוקר. לרגע אבשלום חש שאולי, אולי הכל יילך שקט. יום פשוט. בלי עודף מילים. בלי צללים.
אבל שלום שב והביט בשרוול של יונית. והפעם אבשלום ראה איך סנטרו רועד ונראה שכבר עומדת לצאת מילה אותו הרגל ישן שמקדים מחשבה.
וזה הספיק.
אבשלום התקרב, עמד בינו לדלת.
לא, לחש.
שלום הביט בו.
לא מה?
אל תוציא כלום.
לא התכוונתי.
אז תעמוד כאן ושתוק.
יאיר הסתכל:
אבא?
תמרה עצרה, יונית הורידה ידיים שאחזו בזר הכלניות.
שלום החוויר לא מחולשה, אלא כי הבין.
אתה מורה לי?
אבשלום לא הסיט מבט.
הפעם בזמן.
האיש יישר כתפיים.
אני לא אדם אחר.
ואני אותו בן ששמע.
השלג בחוץ התעבה. אנשים לחששו במסדרון. מישהו קרא שם אחר.
שלום הוריד ראש.
אתה חושב שאני לא זוכר?
זוכר. אבל זה לא משנה, אם הלשון מהירה מהלב.
השתיקה נמשכה. ואז, עשה דבר מפתיע לא התווכח, לא טען שהבן מגזים, לא נעלב. רק נסוג צעד, התיישב ליד הדלת על ספסל צר.
לכו. זה היום שלכם.
יאיר הביט לסירוגין באביו ובסבא.
סבא
שלום הרים יד.
לכו. שלכם.
יונית נשפה. תמרה הראשונה נגעה במרפק של אבשלום. לא תפסה, רק נגעה כמו אז, שנים לפני, מתחת לשולחן.
רק המשמעות השתנתה.
נכנסו לאולם. גבוה, מואר. לא מזכיר את הישן, אך ריח הפרחים אותו ריח, שובל השלג החל להימס אט אט.
המזכירה הקריאה טקס. יאיר השיב בביטחון. יונית חייכה עם העט. אבשלום הביט בידיים שלהם, וחשב לא על טבעות, לא על הברכות, אלא על הדלתות.
על זה שלפעמים אדם הולך כל חייו לאותה דלת, פעמיים.
כשנגמר, כשהתחתנו וחיבקו, תמרה מחתה דמעה בזווית העין. יאיר צחק, יונית חיבקה זר, מישהו מחא כפיים, הצליל התערבל חמים וביתי. בדיוק כך צריך להיות.
אבשלום יצא ראשון.
שלום ישב על הספסל, ידיו על ברכיו, כתפיו שמוטות. בלי טבעת, קטן מתמיד. ליידו הכובע, על הרצפה שלג נמס.
הרימו ראש.
נגמר?
נגמר.
התחתנו?
כן.
האבא הנהן, הביט בדלתות הסגורות.
יופי.
אבשלום התיישב. לא קרוב מדי, אבל גם לא רחוק כזר.
כמה שניות שתקו.
אז אני קראתי לה ככה, לחש שלום והיא לא האשימה בזה, לא הייתה לשון רעה. תמיד הציעה תה.
אבשלום הביט לידיו.
היא טובה משנינו.
יודע.
לקולו לא נותרה הקשיחות רק עייפות וידיעה מאוחרת ונבוכה על עצמו, שלא תיעלם.
צדקת היום, אמר היום.
אבשלום הרים ראש.
הייתי צריך אז.
אז היית צעיר.
לא. אז הייתי חלש.
שלום חייך קצת לא בשמחה, במרירות שאין לה עוד איפה להסתתר.
ואני הייתי טיפש.
ואולי, זו הייתה הפעם הראשונה זה שנים מילה ישירה, שלא דרשה המשך.
הדלתות נפתחו. יאיר ויונית יצאו. בשרוול יונית הבריקה הניטקה ההיא. היא כבר לא כאבה בעין רק הייתה כמו תפר בזיכרון ישן, ששומר בד שלם.
שלום התרומם לאט. כשיונית התקרבה, אמר:
מזל טוב, יונית.
היא הנהנה.
תודה.
היסס רגע, הוסיף:
השרוול שלך נהדר. תפר חזק. על הצד הטוב.
אבשלום לא הבין מיד למה בדיוק אמר את זה. אחר-כך קלט. הוא לא נזקק למילים יפות. הגיע בדיוק עד המילה שהרסה פעם הכל, ובאותה נקודה עמד קצת אחרת.
יונית חייכה:
אמא שלי תפרה. היא יודעת.
רואים, אמר שלום.
תמרה עמדה מהצד, מביטה, לא בציפייה, לא בנקמה רק במבט ישר של אישה שלא צריכה עוד דבר.
השלג כמעט פסק.
יאיר לקח מכובעו של אביו, כדי שיוכל לסגור את המעיל. אבשלום החזיק את הדלת. במסדרון עוד היה ריח של צמר רטוב וכלניות. אבל לא בושה אלא יום שהתקיים.
וכשיצאו כולם, תמרה עצרה לרגע על המדרגות, סידרה ליונית את הצעיף, ואבשלום ראה את התפר הדק המוכר בפינת כפפתה.
הכיר את התפר הזה. הכיר יותר מדי שנים.
אבל הפעם לא הלך אחריה.
הפעם עמד לידה.
