יומן אישי חזרה מפתיעה מהעבר
לפני שלושה שבועות, פגשתי את ליאורה, חמותי לשעבר, כשהיא חיטטה בפח אשפה מאחורי מקום העבודה שלי. עברו חמש עשרה שנים מאז הגירושים מהאקס שלי, דותן, וליאורה תמיד הייתה שם בשבילי, במיוחד כשפרק הנישואים ההוא קרס. כששאלתי אותה איך הגיעה למצב הזה הסיפור שלה לא רק ששבר לי את הלב, אלא גם הכריח אותי לפעול.
אני בת 39, ואם הייתם שואלים אותי, אפילו לפני חודש, האם העבר עוד מסוגל להכאיב, הייתי מגחכת. חשבתי שסגרתי את זה, שהזכרונות האלה קבורים עמוק ולא יכולים לגעת בי. עשיתי טעות.
לפני חמש עשרה שנה התגרשתי מדותן. היינו צעירים, בטוחים שאנחנו יודעים הכול. החזקנו חשבון בנק שעבד על מינוס תמידי, ורבנו על כל קנייה בסופר כאילו מדובר בענייני ביטחון לאומי. ואז גיליתי שהוא בוגד בי.
זה לא היה רגע של חולשה או טעות אחת זו הייתה דפוס חוזר ואכזרי. כשאספתי את כל השקרים והסודות, הרגשתי מושפלת יותר מאשר נבגדת. כאילו הייתי בדיחה שכולם יודעים עליה חוץ ממני. כשביקשתי להתגרש ממנו, הוא הגיב בקרירות כאילו זה לא מזיז לו בכלל.
כולם חיכו לדרמה הגדולה דלתות נטרקות, צעקות במסדרון. ההורים שלי הזהירו אותי שאהיה מוכנה לדמעות או איומים. אבל איש לא היה מוכן לתגובה של ליאורה.
פניתי אליה כי לא היה לי למי. היא תמיד הייתה שם, חמה וקבועה, גם כשהבן שלה היה בלתי נסבל. ידעתי שמגיע לה לשמוע ממני. היא קיבלה אותי עם חיוך וריח של תבשילים, אך לא הספקתי להיכנס כבר בכניסה סיפרתי: “דותן בגד בי. אני עוזבת אותו”.
הפנים שלה השתנו ברגע. היא התמוטטה על כיסא במטבח, ובכתה בבכי עמוק וחסר שליטה. ישובה לידה, אני הייתי זו שנאלצה לנחם אותה אני, הנבגדת, מצאתי את עצמי עוטפת אותה.
בבית המשפט, ליאורה ישבה לידי לא לצד בנה. לכו תבינו היא העדיפה אותי על פני הילד שלה. כשנגמר הכול, היא חיבקה אותי במדרגות ואמרה שמגיע לי יותר טוב. ואז נעלמה מהחיים שלי עד לפני שלושה שבועות.
המפגש מאחורי העבודה
אני עובדת בחברת הפצה במרכז תל אביב. זה היה יום שלישי מזעזע תקלות במערכת, עזיבות מפתיעות, קפה שנשפך על כל הדוחות. יצאתי לחניה האחורית לנשום קצת. שם שמתי לב לאישה מבוגרת, מכופפת ליד פח האשפה, לבושה במעיל אפור גדול מדי.
הידיים שלה רעדו כשליקטה חצי סנדוויץ’ ישן מהפח. בהתחלה לא זיהיתי אותה, אבל כשהרימה את הראש רזה, עייפה מהחיים, עם עיניים כבויות הכל התחבר. הבטן שלי התהפכה.
“ליאורה?” לחשתי.
היא הסמיקה מבושה, כמעט נפלה כשניסתה למהר לעזוב. ביקשתי שתישאר. היא סיפרה לי את הסיפור שלה במבוכה ובקושי, כאילו מתוודה על חטא שהיא לא אשמה בו.
לאחר הגירושים, הציבה בפני דותן אולטימטום או שישתנה או שייפרד ממנה. הוא קרא לה אמא רעה ונעלם לשנים. עד שלילה אחד הופיע בדלתה עם פעוט בן שנתיים. סיפר שהאם של הילד נטשה אותו ואין לו מושג מה לעשות. ליאורה קיבלה את הילד, אייל, אל חיקה.
שבוע אחרי, דותן פשוט נעלם שוב. ליאורה עבדה בשתי משרות, מכרה את התאורה והתכשיטים כדי לפרנס את אייל, אבל בסוף איבדה את הדירה.
“אנחנו ישנים עכשיו באוטו,” אמרה בשקט. “אני חונה ליד בית הספר כדי שהוא יוכל לגשת ללימודים בבוקר.”
לא נתתי לה להוסיף. ביקשתי שתביא את הילד. בעיניים שלו, הייתה דריכות של ילד שמתרגל לברוח. לקחתי את שניהם אליי הביתה. בלי וויכוחים. בלי תירוצים. באותו לילה ישנו במיטות נקיות, ואייל נרדם שינה עמוקה כאילו הגוף שלו חיכה לרשות לנוח סוף־סוף.
בדקתי הסתבר שליאורה אפילו לא מוגדרת כאפוטרופוס החוקי שלו. הלכנו יחד לבית המשפט, ודאגנו שזה יהיה רשמי. שלא משנה מה יקרה, אייל יישאר אצל אמא היחידה שהוא מכיר.
הימים עברו. אייל הולך לבית ספר, וליאורה מתחילה להרגיש שוב נוכחות בבית, לבשל במטבח שלי. ערב אחד, כששטפה כלים, פרצה בבכי:
“אסור לך לעזור לנו ככה, לא אחרי כל מה שדותן עשה לך.”
“ליאורה, זה לא קשור אליו,” עניתי. “את תמיד היית טובה אליי. אני שמחה שיש לי אפשרות להיות כאן בשבילכם.”
היא שאלה, בבכי, איפה היא טעתה עם דותן ואם גם אייל ייכשל ככה. לא היה לי תשובה. רק חיבקתי אותה.
כשהאפוטרופסות אושרה בבית המשפט, הסתכלתי על הציורים של אייל על המקרר ועל הנעליים שלו בכניסה. העבר שב אליי אבל בדרך הכי יפה ולא צפויה. אני לא יודעת אם זה נקרא משפחה, אבל זה הכי קרוב שיש לי עכשיו. בינתיים, פה טוב לנו.
