בעלי גדל במשפחה אוהבת וחמה עם הוריו. אבל כשהאבא שלו היה בן 57, לצערנו הרב, האמא של המשפחה נפטרה. ברור שזה היה קשה מאוד לחמותי להתמודד עם אובדן שכזה. לכן החלטנו למכור את הדירה שלו, לחלק את התמורה בין המשפחה שלנו ובין המשפחה של אחי, ולקחת את חמותי אלינו עד שהוא יתאושש קצת. עשינו את זה.
חשבתי שעוד חצי שנה, והוא יקנה לעצמו דירה ויחזור לגור לבד, אבל לא הוא ממש נהנה מהחיים אצלנו. על חשבונות החשמל והמים, כמו גם קניות בסופר, הוא לא נותן לנו שקל אחד. אני מבשלת, מכבסת את הבגדים שלו ומנקה לו את החדר. הוא רק הולך לעבודה וחוזר. ממש חיים של בית הבראה.
ככה הוא נשאר איתנו במשך 11 שנים. ואז הוא התחיל כל הזמן לתת לנו הוראות איך להתנהג ומה לעשות. החלטנו לקנות לו בית צמוד קרקע לא רחוק מתל אביב ולשכנע אותו לעבור. הוא גבר גבוה ובריא, אין שום סיבה שלא יחיה לבד.
קנינו לו בית ודאגנו שיהיה לו כל מה שהוא צריך. חמותי התחיל לספר לנו סיפורים על כאבים בלב וכל מיני בעיות אחרות רק כדי להישאר איתנו. אבל אני לא צריכה יחס כזה. אני פשוט עייפה…
