יומן, 12 במרץ
היום ביקשתי מאבי, אברהם כהן, אם אפשר להישאר אצליו כמה חודשים. הוא השיב בקצרה: “לא”. ההורים שלי התגרשו לפני עשר שנים. אחרי שנתיים אמי נישאה שוב, בעוד שאבי נשאר לבד. אופיו של אבי קשה, כמעט בלתי נסבל; נשים נכנסו לחייו, אך אינן נשארות זמן רב. אף על פי כן, הוא אף פעם לא זנח את בנו הוא משלם מזונות, קונה לי כל צורך ומטפח אותי באותו סגנון אבא – נוקשות, בלי רכות, אך עם דאגה אפית.
מאז שהייתי בכיתה י”א, פעלתי על בסיס עצמי. אחרי שסיימתי, עברתי לגור בחדר במעון סטודנטים, והתחלתי לעבוד. כמה שנים אחרי, נישאתי ליעל, שהכרנו באותו בית ספר. רצינו לקנות דירת נופש בעזרת משכנתא וחסכנו למקדמה, אך בעל הבית של החדר שבו גרנו הודיע על מכירתו, ולכן נאלצנו לעכב את המעבר. במצב זה פניתי לאבי בבקשה לשהות איתו, שכן הוא גר לבדו בדירת שלושה חדרים. נדחתי להמשיך לדבר כשהוא אמר: “אבל אפשר לשהות, רק בשקט”.
תודה אמרתי, והרגשתי הקלה. ידעתי שאבי אינסופי במילים ובחיבורים, והאימתי שלו לשתיקה לא הפתיעה אותי. יעל, שבחמישה חודשים הריון, גם היא העריכה את השקט והשלווה, אך היא לא הבינה שהשקט נועד רק לנו, ולא לביתו.
בבוקר, כשמתעורר אני באלפיים, אבא קם בחמשות בבוקר, רועש בנעליו המרופדות וצועד בבית שירותים, אמבטיה, מטבח, חזרה לשירותים. קולות הנעליים נשמעים כמו רעם: “צ’רק, צ’רק, צ’רק”. פתאום נשמע רעש חזק: “אוי, איזה חוסר מזל!”. הוא לא מתחשב שאנשים נוספים ישנים; זה הבית שלו, וקוראיו יכולים לעזוב אם מרגישים אי נוחות.
אבי מפקח על כל פעולה שלנו: אין לצפות בטלוויזיה אחרי השעה תשע בערב, אין לבשל הריחות מציקין, ואין לבזבז חשמל או מים הוא לא עשיר. כך נמשך השבוע עד שיעל נפתחה באשפוז בשל סיבוכים בהריון. למחרת, למזלם, הגיע אבי לבית החולים עם סל פירות.
“להתינוק נדרשים ויטמינים”, אמר בקול חמור והושיט את השקית.
“מודה לך, מר אברהם”, השיבה יעל.
“אוקיי”, הנהן בקיצור. “הקשיבי לרופא”.
ביציאה מהאשפוז, אבי חזר לשגרתו של חמש בבוקר, אבל הפעם צמצם את הרעש, אפילו ניסה להראות אכפתיות. הוא קרא ארוחת בוקר בחוסר רגישות או לקח מטלית וניקה את הרצפה בעצמו, כי יעל נדרשה מנוחה.
שלושה חודשים אחרי, קנינו את הדירה, אך אבי דרש לשפץ אותה לפני שנלך לגור. יעל ילדה בזמן שהשיפוץ היה במלואו, ולכן חזרנו למחייתו של אבי. סבתה של יעל ובני משפחתה ביקרו כמה פעמים, אך אבי תמיד סימן חוסר רצון לארח. כל עוד הוא ראה את נכדתנו הקטנה, רוני, פניו הקשות השתנו לחיוך. הוא היה מוכן להגן עליה מכל איום.
בכל בוקר הוא לקח את רוני, והשאירה את יעל לישון אחרי לילות קצרים. למד אפילו להחליף חיתולים. כשהיה זמן לעבור לדירה שלנו, ניגש אלי, גרד עיניים גבריות וגרש בקול רם:
“אתם עדיין צעירים, עם תינוק קטן. תישארו אצליי מעט זמן, עד שרוני תתחתן.”
יעל ויואב הבטינו זה אל זה בתמיהה. אברהם, מבטו חמור, הוסיף: “זה רק רגש זקנה, אל תסתכלו אליו בזהירות. תביאו כאן את רוני ונפטרו מהרכוש. תחזיקו את המפתחות, עד שתהיו מוכנים לעזוב.”
הקפצנו במחשבות על כך שאבי מחכה למועד שבו נעזוב, ולפתע הוא שינה את פניו. הוחלט לשהות איתו, כי יש לנו סבתא טובת לב.
היום, כשאתה מחזיק בבחורה הקטנה על המושב, אתה מבין שאף אחד אינו מושלם, אפילו האבא האכזר ביותר. למדתי שלפעמים השקט שאנו מבקשים הוא רק מסווה למבוכה, ושאהבה יכולה לבוא בצורת קולות רעשים של נעליים בשקט של בוקר. היום אני מבין שהעיקר הוא לדעת מתי להקשיב ומתי לדבר, ולזכור שתמיד יש מקום לליבנו, גם אם הוא חבוי מאחורי דלת סגורה.
הלקח שלי אל תזלזל באנשים שמרוב חיצוניות נראים קשים; הם עשויים להיות העוגן החזק ביותר של המשפחה.
