האוויר בגינה של הבית בתל אביב נדמה לעצור בזמן. הוא היה סמיך, כבד, כאילו נושא לא רק ניחוחות הקיץ, אלא גם מרק של פלסטיק שרוף ועשן מתוק של ריקבון, ריח שמזכיר כאב ישן מהעבר שפתאום פורץ מחזיקי הזיכרון הסגורים. השתיקה הייתה כה עמוקה שהעלים על העצים לא רעדו, כאילו חוששים לשבור את השקט האיום.
אורי, החתן, לא חזר לשדר. הטלפון שלו, כאילו מכושף, ניתק אחרי צליל הצלצל הראשון, ובכך סירב להתקשר. הוא הבטיח להיות כאן חצי שעה לפני, כדי שנסיים לאסוף את הפרטים האחרונים ליום המחר יום חגידנו, היום שבו התכוננו במשך שנים, חלמנו עליו ובכינו עליו. במקום פניו של אורי, נראתה לי על המסך הודעה: “השיחה הסתיימה”.
יצאתי אל החצר, מרגישה איך החרדה חודרת לאיטי ללב. מאחורי הבית, בפינה רחוקה תחת פנסייה ישנה, חיכתה לי שמלת החופה במעטפה גדולה, תלויה על מוט מתכת. לידיה, לציד ברזל מכוסה בחלודה שממנו נשאב עשן אפור, עמדה מריאם לב, האמא של החתן. היא חיתכה ורדים באיטיות, תנועותיה נראו מכניות, כאילו היא עושה זאת כל ימי חייה, כאילו שום דבר יוצא מן הכלל סביב.
“מריאם?” קראתי, מנסה לשמור על קול יציב, למרות שהלב רועד. “את שורפת משהו? יש ריח מוזר, צורמני.”
היא לא הסתובבה. רק לרגע נעצרה, המסור נתק בחלק מהפרח, לפני שהיא חתכה בעדינות את האיבר המיותר.
“אני שורפת את העודף, תמרלי,” לחשה בחמלה כמעט רכה. “כל מה שמסכן חיים חדשים. יש להיפטר ממקורות פסולת לפני שהם מצמדים שורשים במקומך.”
לבי נוקשה. צעדתי כמה צעדים קדימה והריח הפך לבלתי נסבל. בחילה עלתה אל גרוני כשחישבתי את השברים של הבד השרוף. קטע של תחרת חוטים רך זהה בדיוק למה שבחרנו עם אימי בחנות תחריטים הקטנה על חוף הים. פיסות נוצות, פזורים בחול, כמו שיני קבורה. החופה שלי. החלום שלי.
דם זרק מהפנים. הכול החשיך לפני העיניים, סביב שקט מוחלט. חיפשתי בין השברים של עתידי, של מה שכאילו רק לפני לילה היה סמל לאשתי.
“זה…” מילים תפסו בחיים, נתקעו בחזיקתי.
“כן,” היא סוף סוף הפקידה. פניו של מריאם נראו רגישים, כאילו זה הרגע הראשון שהיא מרגישה טובה על מעשיה.
לא היה רמז של חרטה. אין טיפה של פחד או אשמה. רק בטחון, קר ולחוץ, בטחון של אישה שחושבת שהיא שופטת.
“שרפתי את שמלת החופה שלך.”
מבטה קיבע אותי במקום. היא הצעידה לעברי, ואני נסוגה ברפיון. כל תנועתי, כל רגש על פניי נראו לה כספר פתוח.
“למה?” לחשתי, כשלתי אפילו לומר יותר.
“את לא עמדה במבחן, ילדה קטנה. נתתי לך הזדמנות. שמתי אותך בבית שלנו, ליד החשוב ביותר של הכלה השמלה. ואת אפילו לא הצלחת לקח אותה מיד. השארת אותה תלויה, כזב.”
“אמון אליך!” קראתי, קולי נחתך. “אנחנו משפחה! מחר החתונה!”
“נכון,” היא השיבה, כשלפתח דלתות קנייה או מזג האוויר. “מחר… היה לי זמן לתקן.”
היא דיברה על כך כעל נושא יומיומי, ואז הוסיפה משפט שהפך אותי לפסל קרח:
“עשיתי זאת כי את לא ראויה לבני. ולא אתן לו לטעות שיצטער עליה כל ימיו.”
המילים שלה הדהדו בראשי. צפיתי באישה שהייתה לי כשנייה שנייה, והבנתי שהיא הכריזה על מלחמה. ולא ידעתי שהמלחמה כבר התחילה.
אורי הופיע פתאום. דלת הבריכה נחשפה והוא נכנס אל הגן עם חיוך מבולבל ומבט מבולבל. הוא לא הבין מה קורה.
“סליחה, איחרתי. אבא ביקש לעזור בניירות. את מוכנה? אורלי? מה איתך?”
הוא שם לב למצב שלי, לראות את האם ליד הברזל. החיוך שלו נעלם, והפך לדאגה.
“אמא? מה קורה כאן?”
מריאם לב שמעה את המזמור, התיישבה וקמה. היא הציבה את המסור בסל, נמתחה והביטה בבנה בעיניים של צער וחכמה.
“בני,” היא אמרה, “הצלתיך מאסון גדול. החופה לא תתקיים.”
“באיזה משמעות לא תתקיים?” שאל אורי מבולבל, מבטו בין היא לביני. “זה צחוק? אורלי, דברי!”
הצבתי אצבע על החבית. הוא קרב, הציץ לתוכה ושקעים על כתפיו. הוא הסתובב, והיו בעיניו דמעות של כאב עמוק, אמיתי.
“אמא, מה עשית?”
“מה שהיה צריך לעשות. הכלה שלך השאירה את שמלתה ללא פיקוח. זה סימן. היא איננה מעריכה מה שמקודש. לא תעריך אותך ולא את משפחתנו.”
“זו הייתה שמלת אורלי! שמלת החופה שלנו! את משגעת?!”
“להפך, בני. מעולם לא הייתי בריאה יותר מהיום הזה.”
היא הושיטה יד, אך הוא נשמט, כאילו נשרף.
“אני מציל את חייך. בחורה זו איננה מתאימה לך.”
בשקטי, הביטו בעיניי של אורי ונפשי חזרה אליה.
“אמך שלך שרפה את שמלת החופה. היא אמרה שאני איננה ראויה לך, ואז שיקרה שאני מרגישה רע…”
אורי חיכה בין אהבתו לאמו ולזעזוע מעשייתה. הוא נגע בראשו במבול.
“אמא… איך יכולת…”
“היי, אני כבר טיפלתי בכולם,” היא ענתה בשלווה. “קשרתי את כל האורחים, אמרתי שהחתונה מבוטלת בהסכמה הדדית, כדי למנוע שמועות.”
העולם סובב סביבנו. היא לא רק הרסה את השמלה, אלא גרסה את עתידנו, סימנה אותו כמפגש מיותר בלוח עמוס.
אורי תפס ראשו.
“את קראת לאורחים? אמרת שהחתונה לא תתבצע? בלי אותנו?”
“זה היה הצעד הנכון,” חתכה. “תודה לי מאוחר יותר, כשאתה תבין מאיזו אסון הצלתך.”
הביטתי באורי. הרגע היה כאן נקודת המפנה. הוא היה צריך לבחור.
הוא הרים את מבטו אליי, מלא ייאוש. בעיניו פחד, כאב, בלבול. אך לא היה שם החלטיות. הוא היה בן של אימו, יצירתה, ברצונה.
ואז הבנתי: היא ניצחה לא בגלל שהשחיקה את השמלה, אלא כי חינכה גבר שמביט ברגע המכריע כאילו אני בעיה שצריך לפתור, לא כאישה שיש לשמור עליה.
מבטו של אורי, מלא חוסר כוח, היה הטיפה האחרונה. כל הכאב והזעזוע נעלמו, נשאר תודעה קרירה ברורה.
נשפתי עמוק, ואז חייכתי.
אורי קמץ. אפילו מריאם לב, שהייתה קרה עד כה, הרימה גבה בפליאה. החיוך שלי נשמע כשאתגר.
“את יודעת, מריאם לב,” אמרתי בקול רגוע, כמעט חביב, “נגבת נכון.”
היא הסתכלה מבולבלת. אורי הביט בי כאילו דיברתי בשפה זרה.
“על מה את מדברת?” לחח.
הפניתי מבט אליו.
“אמא שלך צודקת. אינני מייצגת אותו. ראויה לאדם שיהיה לי תמיכה, שימשיך איתי למרות הכל, אפילו אם כל העולם עומד נגדו והאם, גם אם האם שלו מתנגדת.”
“אני ראויה לגבר שיביט באפר משמלתי ולא יעמוד בצד, אלא ייקח אותי בידו ויוביל אותי רחוק, לעד.”
ולאת, את מחכה. מחכה שאני אבכה, ואמא תנצח.
חזרתי למריאם לב.
“תודה לך,” אמרתי בכנות. “את לא מדמיינת כמה הצלת אותי מצרה. שרפת רק רצועת בד, ואני כמעט שרפתי את כל חיי בקשר עם בנך.”
פעם ראשונה על פניה הופיעה חוסר וודאות. היא הייתה רגילה לבכי ולסכסוכים. השלווה וההודיה שלי הפכו אותה למבולבלת.
“או מה את משקרת?” קרצכה.
“את האמת,” השארתי בכתפיי. “ואת עוד משהו אם החתונה בוטלה, יש להחזיר את המתנות.”
הסרטנתי טבעת קטנה עם יהלום קטן מהאצבע. אותה טבעת שאורי הניח לי לפני חצי שנה, על גג בניין עם נוף של לילה בתל אביב.
לא החזרתי אותה לאורי. הלכתי לעבר החבית המלאה באשפה.
“אורלי, אל תדאגי!” קרא אורי, לבסוף מבין שאני עומדת לעשות.
אך היה מאוחר מדי. פתחתי את האצבעות, והטבעת, שמחה לראשונה, נמסה אל תוך האפר האפור של הבד השרוף.
“תחפשו. אולי זה גם סימן. מבחן לחוזק הקשר שלכם,” חייכתי שוב. “ואני הולכת.”
פניתי לעבר השער, לא הסתכלתי לאחור. שמתי לב לאורי צועק. לשמוע את קול אםו של מריאם לב. קולם הפך לרקע רגיל.
יצאתי לרחוב, שלפתי את הטלפון. הידיים רעדו לא מצער, אלא מרגשות.
חפצתי במספר של החברה הטובה ביותר שלי, שצפויה הייתה להיות החתונה שלי.
“היי, קתיה? שלום. יש שינוי קטן בתכנון,” אמרתי, והחיוך חזר לשפתיי.
אמת. שמחה.
“החתונה מחר לא תתקיים. אבל המסיבה תתקיים. אספו את הבנות. נחגוג את השחרור שלי.”
הסיפור מסתיים עם התובנה: כאשר אחרים מנסים לשרוף את החלומות שלנו, אנו יכולים להפוך את האש למקור של כוח פנימי, ולזכור שהאמת הפנימית שלנו משמרת אותנו ממעשי אחרים. החיים מלמדים לעמוד על הרגליים, גם כשכל השמלה נשרפת, ולמצוא את האור בתוהו ובאוהו.
