אמא של בעלי האכילה את נכדיה ולא האכילה את בתי מהנישואין הראשונים ראיתי זאת בעיניים שלי
רוני, ומה איתי? גם אני רוצה סופגניה.
דליה נעצרה במסדרון, שני צעדים לפני המטבח. קולה של עלמה בתה הבכורה מנישואיה הראשונים היה שקט ומבקש, כזה שילדים משמיעים כשכבר התרגלו לסירוב אבל עדיין מקווים.
עלמה, סופגניות הכנתי לאורי ולגדי. לנכדים שלי. אותך אמא שלך שתאכיל בבית.
זה היה קולה של טובה, חמותה של דליה. רגוע, ענייני, לא מרושע כלל. כאילו להסביר משהו מובן מאליו. כאילו לא להאכיל ילדה בת שבע סביב שולחן משותף זה בסדר גמור.
דליה עמדה במסדרון, חשה את אצבעותיה נוקשות. היא הגיעה מוקדם מהרגיל. תמיד אספה את הילדים מטובה בשש, אחרי העבודה, אבל היום סיימו במשרד את הדו”ח החודשי מוקדם, אז ביקשה לצאת שעה לפני הזמן רצתה להפתיע. קיבלה הפתעה, אבל לא מהסוג שציפתה לו.
היא התקדמה, הציצה למטבח.
שלושה ילדים סביב השולחן. אורי בן חמש, גדי בן שלוש ילדיה של דליה ואסף, הנכדים של טובה. לפניהם צלחת עמוסה סופגניות, רוטב שוקולד, קערה עם שוקו וכוס עם ריבה. עלמה ישבה בקצה הספסל, מולה רק כוס ריקה ופרוסת לחם בלי חמאה, בלי כלום.
דליה היטיבה את ראייתה לרגע.
עלמה שמה לב ראשונה לאמא. פניה הוארו, קפצה בזרועותיה אל דליה.
אמא! אמא, הגעת מוקדם!
טובה הסתובבה מהכירה. פניה קיבלות גוון לא פחד, אלא עייפות של מישהי שנתפסה בעשייה שהיא רגילה להסתיר.
דליה, למה את ככה מוקדם? לא חיכיתי.
דליה לא ענתה. התכופפה אל עלמה, הניחה ידיה על כתפיה, הביטה בעיניים שלה.
עלמה, את רעבה?
עלמה היססה. הביטה בטובה, אחר כך באמא.
קצת, לחשה.
דליה התרוממה. גופה כבד, אבל ראשה חד. זה קורה כאשר הכעס עובר את נקודת הרתיחה ומצטנן לנחישות.
היא ניגשה לשולחן, לקחה מצלחתו של אורי שתי סופגניות והניחה בצלחת של עלמה. אורי התבכיין, אבל דליה ליטפה את ראשו ואמרה:
אורי, תשתף עם אחותך, יש לך עוד ארבע.
אורי הנהן. הוא ילד טוב ואוהב את עלמה.
טובה עמדה ליד הכירה, מביטה, ידיה רועדות מעט.
דליה, אל תעשי סצנות מול הילדים.
אני לא עושה סצנה, ענתה דליה. אני מאכילה את ביתי. כי מסתבר שאין מי שיאכיל אותה.
היא הושיבה את עלמה, הגישה לה את הסופגניות, מזגה שוקו מהסיר. עלמה אכלה במהירות, ברעב של ילדים באמת רעבים. דליה הסתכלה עליה וחשה גל כזה שמרוב עוצמה בא לה לצעוק. אבל היא לא צעקה. הילדים שם אסור.
כששלושתם סיימו ואחרי זה עברו לסלון לצפות בסרט, דליה נעלה את הדלת למטבח. פנתה לחמותה.
טובה, תסבירי לי עלמה נמצאת כאן כל שבוע יחד עם אורי וגדי. שלוש פעמים בשבוע, כשאני בעבודה. מה, בכל פעם היא לא מקבלת אוכל?
אני מאכילה את הנכדים שלי, ענתה טובה, מנגבת ידיה בסינור. עלמה לא נכדתי. יש לה אבא, שידאג לה.
דליה חשה מחנק. אביה של עלמה נדב חי בעיר אחרת, משלם מזונות קטנים ואי-סדירים. רואה את הבת פעם בחצי שנה וגם אז כי עלמה מבקשת. איזה “אבא שלה”?
טובה, היא בת שבע. ילדה. יושבת אצלך בשולחן עם צלחת ריקה ורואה את אחיה אוכלים סופגניות. את בכלל מבינה מה את עושה?
לא עשיתי שום דבר רע, קבעה טובה. אני מוציאה כסף על הנכדים שלי. עלמה לא שלי. לא חייבת לפרנס זרים.
זרים. היא אמרה “זרים”. על ילדה שגרה בבית הזה, קוראת לאסף “אבא”, מציירת לטובה ברכות לימי הולדת וכל ביקור אומרת: “שלום סבתא טובה”.
דליה יצאה מהמטבח, אספה את הילדים, התלבשו ויצאו. טובה הסתכלה במסדרון, צופה בהם נועלים נעליים.
דליה, אל תעשי שטויות. לא להגיד לאסף, יש לו מספיק דאגות בעבודה.
דליה לא ענתה. לקחה את עלמה ביד אחת, גדי ביד השנייה, את אורי במנשא ויצאה.
בדרך הביתה שקט. גם עלמה שותקת מרגישה שאמא כואבת, לא רוצה להכביד. היא הייתה כזו שקטה, רגישה, מנסה לא להפריע. זה רק כאב לדליה יותר. בכיתה א’ כבר למדה להיות בלתי נראית שלא תכעיס סבתא זרה.
אסף הגיע תשע בלילה. עייף, עם חולצת עבודה, ריח של שמן רכב. עובד בנגריית מכוניות, משמרות ארוכות, שכר סביר, אבל שוחק. נשק לדליה, הציץ לילדים ישנים, התיישב במטבח, ודליה הגישה ארוחה.
חיכתה שיאכל. אחר כך סיפרה לו.
אסף שמע בשקט. המעיט בלעיסה, ואז חדל לאכול. הרחיק את הצלחת.
את בטוחה?
אסף, ראיתי. עלמה ישבה עם פרוסת לחם. אחיה עם צלחות מלאות, שוקו, ריבה. ועלמה עם לחם וכוס ריקה. ואמא שלך אמרה שהסופגניות ל”נכדים”.
אסף עבר פנים בידיו. שתק זמן ארוך. לדליה היה ברור לא מדובר באישה שמקטרת על חמות, זה על ילדה. על בְּתו שהתחייב לגדל כאביה.
אסף הכיר את דליה כשעלמה הייתה בת שלוש. נדב כבר מזמן עזב. דליה עבדה במכולת, גרה בדירת שותפים, גידלה את עלמה לבד. אסף הגיע לקנות כלי עבודה וראה אותה דקה, עייפה, עם עיניים חומות אבל חיוך שגרם לו לשכוח למה הגיע. חזר שלוש פעמים עד שזימן אותה לקפה.
עלמה קיבלה אותו מייד. לא “סובל” אותה קיבל. טייל איתה, קרא סיפורים, לימד אותה לרכב על אופניים. קראה לו “אבא אסף”, והוא היה מתמלא אור בכל פעם.
אבל טובה מההתחלה חילקה “שלנו” ו”זרה”. כשדליה הרתה את אורי, אמרה: “סוף סוף נכד אמיתי”. דליה שתקה, לא רצתה להילחם. אחר כך נולד גדי טובה פרחה. שני נכדים, שני בנים, המשיכי השם. עלמה נשארה “בת של דליה” לא נכדה, לא קרובה זרה.
דליה שמה לב לדקויות: בחנוכה, בובות יקרות לאורי וגדי, לעלמה חפיסת שוקולד. לימי הולדת עוגה ובלונים לבנים, לעלמה הודעת “מזל טוב”. בביקורים הנכדים על ברכיה, מנשקת, מחבקת; עלמה נוגעת בראשה, אם מתקרבת, אחרת מתעלמת.
דליה אמרה לעצמה: “היא לא חייבת לאהוב ילדה של מישהי אחרת. לא מכה אותה, לא צועקת. רק יחס שונה. קורה”. שתקה.
אבל לא להאכיל זה כבר לא “יחס שונה”. זו אכזריות. אפורה, יומיומית, מפחידה.
למחרת אסף הלך לטובה לבד. דליה רצתה לבוא, אבל הוא אמר:
לא. אני לבד. זה עניין שלי.
חזר אחרי שעתיים. הפנים אפורים, עיניים אדומות.
היא לא חושבת שעשתה משהו רע, אמר. אומרת, “עלמה לא הדם שלי, לא אחריותי”. אומרת, נתנה לחם, “לא השארתי אותה רעבה”. טוענת שאני רך מדי, שדליה משפיעה עלי.
דליה ישבה על הספה, ידיים מקופלות. בפנים ריק וחורף.
ומה אמרת לה?
עד שלא תשנה גישה לעלמה, הילדים לא יבואו יותר. אף אחד. לא אורי, לא גדי, ובטח לא עלמה.
דליה הביטה בו.
אתה בטוח?
בטוח. עלמה שלי. לא לפי דם, לפי חיים. בחרתי כשהתחתנתי איתך. ואמא שלי חייבת להבין או לקבל אותה, או לא לראות נכדים.
טובה התקשרה ביום השלישי. דליה לא ענתה לא יכלה לדבר, כאב מדי. אסף ענה.
הייתה שיחה קצרה. טובה האשימה את דליה ש”משפיעה על אסף נגד אמא שלו”. אסף שמע, ואז הכריע:
אמא, אני אוהב אותך. אבל דליה לא אמרה לי דבר. אני בחרתי לבד. עלמה חלק מהמשפחה שלנו. אם היא זרה לך כולנו זרים. משפחה לא מתחלקת.
טובה ניתקה.
חלפה שבוע, ועוד אחד. טובה לא התקשרה. דליה אספה שלושה ילדים מהגן, התמודדה לבד. קשה יותר פעם בשלישי, חמישי ושבת היו אצל טובה, עכשיו היא לבד. אסף עזר כשיכול, אבל העבודה ארוכה.
עלמה הרגישה שמשהו שונה. ערב אחד, כשדליה השכיבה אותה לישון, שאלה:
אמא, לא הולכים יותר לסבתא טובה בגלל שאני שם?
דליה התיישבה בקצה המיטה. ליטפה את שיערה.
למה את חושבת?
כי היא לא אוהבת אותי. אני יודעת. אורי וגדי היא אוהבת, אותי לא. אני לא טיפשה.
לדליה נעתקה הנשימה. שבע שנים. ילדה בת שבע וכבר יודעת, כבר מרגישה, מסיקה מסקנות ושותקת לא רוצה להכאיב.
עלמה, תקשיבי לי דליה שוכבת לידה, מחבקת, צמודה. את לא אשמה, אף פעם. סבתא טובה… היא טועה. גם מבוגרים לפעמים טועים, נכון?
נכון, עלמה הנהנה ברצינות.
עכשיו אנחנו מחכים שהיא תבין. בסדר?
בסדר, אמרה עלמה, נשענת על כתף אמא.
דליה בוהה בתקרה, חושבת שאם טובה לא תשתנה, לעולם לא תעזוב שוב את הילדים אצלה. לעולם. גם אם תצטרך להתפטר, גם אם תשקיע את כל תשיר לשמרטפית.
שלושה שבועות עברו, צלצול בדלת. שבת בערב, דליה רוחצת את גדי, אסף בונה עם אורי בלגו. עלמה פותחת.
דליה שומעת מבת: סבתא טובה?
ואז שקט, צלול, עמוק.
דליה יוצאת מהאמבטיה עם גדי עטוף מגבת. טובה עומדת בפתח, בידיה שקית גדולה וקופסה.
טובה מביטה בעלמה, ילדה בפיג’מה משובצת, גופייה עם חתול. עלמה מביטה, מסתכלת מלמטה ברצינות.
עלמה, קולה אחר, מוזר, צרוד, הבאתי לך משהו.
פותחת את הקופסא עוגה גדולה, ורדים ורודים, כתוב בשוקולד: “לעלמה מסבתא”.
עלמה מביטה בעוגה, ואז בטובה, ואז שוב בעוגה.
לי? שאלה בחשד.
לך, ענתה טובה. רק לך.
אסף יוצא למסדרון, עומד צמוד לקיר, מסתכל באמו. שותק.
טובה מרימה מבט.
אסף, לא באתי לריב. באתי… נעצרה, מנסה למצוא מילים. באתי לבקש סליחה.
נכנסה למטבח, הניחה את השקית על השולחן, הוציאה חמאה, שמנת, קופסת שוקו, קמח. וצלחת עטופה במגבת. פותחת ערימת סופגניות, עשרים בערך, עדיין חמימות.
זה לכולם, אמרה טובה. לשלושתם. אותו דבר.
דליה עומדת עם גדי רטוב בידיים, לא יודעת מה לומר. טובה נראית שונה לא תקיפה, אלא אבודה, כמו מישהו שהלך בדרך לא נכונה והבין.
ישבו יחד סביב השולחן. טובה חילקה קודם לעלמה, אחר כך לאורי, ואז לגדי. לעלמה הכי הרבה. עלמה הסתכלה בצלחת, ואז על טובה חייכה, חיוך קטן בצד הפה. אבל חייכה.
כשילדים גמרו ואחרי זה עברו לשחק, טובה נשארה לשבת, מסובבת כוס תה שלא שותה, מחרישה. פתאום מדברת, מבט נמוך.
שלושה שבועות ישבתי לבד. בדירה ריקה. יודעים מה הבנתי? שאני טיפשה. חילקתי ילדים שלי, לא שלי. אבל כולם, ילדים, קטנים, לא אשמים.
שקט. נגבה עיניים ביד יבשה.
יש לי חברה, מרים. שלושים שנה חברות. סיפורתי לה, חשבתי שתתמוך בי, תגיד שהכלה אשמה, שאסף בן של אמא. מרים הסתכלה ואמרה: “טובה, השתגעת? לילדה לחם וכוס ריקה? היית יכולה להשיב אותה לפינה”. כל כך התביישתי שלא ישנתי כל הלילה.
אסף מול טובה, ידיים שלובות. הפנים מתוחים, העיניים רכות.
אמא, עלמה מבינה הכל. בת שבע, מרגישה הכל. אמרה לדליה למה לא באים יותר. אמרה: “סבתא לא אוהבת אותי”. אמא, שבע שנים.
טובה מצמידה יד לפה, כתפיה רועדות.
אלוהים, מה עשיתי.
דליה שותקת. לא מתכוונת לנחם לא עכשיו, אולי בהמשך, כשהכאב ירפא. אבל לא עכשיו.
טובה, לבסוף אמרה, לא מבקשת שתאהבי את עלמה כמו את אורי וגדי. אני מבינה דם זה דם. אבל היא ילדה. ואם היא יושבת אצלך תאכל כמו כולם. זה לא דיון. זה הכל פשוט אנושי.
טובה הנהנה.
אני יודעת. הבנתי. ממש הבנתי.
שקט, ואז:
דליה, אפשר מחר להגיע? רוצה לקחת את עלמה לפארק. קרוסלות חדשות, מרים סיפרה.
דליה מביטה באסף. הוא מהנהן.
אפשר, אומרת דליה.
טובה הגיעה למחרת, עשר בבוקר. בידיה קופסה קטנה בנייר מבריק.
זה שלך, עלמה, אמרה. פתחי.
עלמה פתחה שלוש סיכות שיער עם פרפרים צבעוניים. פשוטות, אבל יפות. עלמה חיבקה את הסיכות, הסתכלה על טובה, הלב של דליה התכווץ.
תודה, סבתא טובה, אמרה עלמה.
טובה כרעה מולה, אחזה ידיה, הביטה בעיניים.
עלמה, סליחה. סבתא לא צדקה. מאוד לא צדקה. את ילדה טובה. הכי טובה.
עלמה עמדה רגע, ואז עשתה צעד קדימה וחיבקה את טובה חיבוק חזק, של ילדים, בלי תנאים ובלי סייגים.
וטובה חיבקה בחזרה, מבולבלת, קצת מגושמת, אבל חזק. ודליה ראתה שטובה בוכה בשקט, פנים בתוך כתף ילדה.
יצאו כולם יחד לפארק. טובה סובבה את עלמה בקרוסלה, קנתה לה שערות סבתא, מדדה אותה על המגלשה. אורי וגדי התרוצצו, נפלו, התלכלכו וצחקו. אסף נשא את גדי על הכתפיים, דליה הלכה לצידו, אוכלת גלידה.
בערב, כשחמותה הלכה, הילדים נרדמו, דליה יושבת במטבח, שותה תה. אסף מצטרף.
לדעתך היא באמת השתנתה? שאלה דליה.
לא יודע, אמר אסף. אבל משתדלת. זה הרבה.
דליה סובבה את כוסה. חשבה על עלמה על הילדה עם הלחם וצלחת ריקה. ועל החיבוק מהיום עם טובה.
ילדים יודעים לסלוח מהר, חזק, בלי חשבון. כדאי למבוגרים ללמוד.
אסף, אמרה דליה, אם זה יקרה שוב, אפילו פעם הילדים לא יגיעו אליה. מבין?
מבין, ענה אסף. לא יקרה שוב. אני אעמוד על זה.
חודש עבר טובה שוב לקחה את הילדים ביום שלישי וחמישי. דליה התרוצה, בהתחלה דאגה, התקשרה לעלמה, שאלה אם הכל בסדר. עלמה ענתה ברוגע: “אמא, הכל טוב, סבתא טובה אפתה לנו לביבות. לי עם ריבת תות, לאורי עם תפוח, גדי עם שמנת, הוא הרי קטן”.
לי, לאורי, לגדי. שלושתם, אותו דבר.
יום אחד, דליה אספה את הילדים וראתה על מקרר טובה ציור. שלוש דמויות אחת גדולה, שתי קטנות, ובצד כתוב: “סבתא טובה, אורי, גדי ואני”. ובצד דמות רביעית, עם קו עבה יותר עלמה ציירה את עצמה. טובה לא הורידה את הציור להפך, הצמידה במגנט בולט.
דליה עמדה מול המקרר, מתבוננת בארבע דמויות עקומות, חושבת במשפחה הדבר החשוב הוא לא לשתוק. לא לסבול, לא להגיד “הכל בסדר” כשלא בסדר. לומר: “די. אסור. הילדה שלי זכאית לסופגניה כמו כולם”. ואז, אולי, אפילו הסבתות הכי עקשניות מסוגלות להשתנות.
לא כולן אבל חלקן, בטוח.
אם הסיפור נגע בכם אשמח ללייק ולמעקב. ובתגובות האם קרה אצלכם שמבוגרים במשפחה יחסו לילדים אחרת?
