יומן אישי / תל אביב
ישבתי ליד השולחן במטבח, קפה ביד. לא עמדתי לסיים אותו הגוש בגרון הופיע עוד לפני שהספקתי להניח את הספל.
“אופיר, שוב שמתי יותר מדי מלח,” שירה אמרה, לא מרימה עיניים מהמרק. היא אמרה את זה כמו שקלישאה כאילו זו עובדה מוגמרת, כמו מזג האוויר מחוץ לחלון.
עמדתי ליד הכיריים, מביטה בגבה. הקוקו האסוף והמוקפד, השיער האפור שנאסף בקליפס שחור. כתפיים ישרות מתחת לסוודר צמר בצבע שמנת.
“נראה לי שזה בסדר,” אמרתי בקול שטוח.
“נראה לך…” שירה נהנתה מהפירוש. “דניאל, טעם.”
דניאל ישב מולה, כבר התחיל לאכול. כששני המבטיים נעצו בו עיניים, הניע מעט בכתפיים.
“סבבה, אמא.”
“סבבה,” היא חזרה, כאילו התענגה על המילה. “סבבה אולי לארוחות בבסיס…”
ניגבתי ידיים במגבת, לכל אצבע בנפרד טקס קטן שלמדתי בשלושת השבועות האחרונים. זה עזר לשמור על יציבות כשצריך.
שלושה שבועות. שירה הגיעה לשלושה ימים. אחר כך זה הפך לשבעה, ואחר כך היא סיפרה שהיא לא מרגישה טוב. דניאל הביט בי במבט ההוא, כמו שילדים מסתכלים כשעיכוב במבחן משמח ומדאיג באותה מידה.
ועכשיו זה כבר שלושה שבועות.
“אני יוצאת,” אמרתי, הנחתי את המגבת על הקולב.
אף אחד לא עצר אותי.
נכנסתי לחדר השינה, דלת נסגרת בשקט עד קליק. הסתכלתי שתי כריות, שידות תואמות, מנורות. הכל במקום. אבל פתאום זה מרגיש כמו תפאורה, לא בית.
התיישבתי על קצה המיטה, בוהה בתל אביב של מרץ, שמיים אפורים וכתמי גשם על המדרכות. פעם אהבתי את רגעי ההיסוס שבין חורף לאביב. עכשיו חשבתי על הדוח שאני צריכה לבדוק הערב, ועל זה שמחר שירה כנראה תבקש שאגש לסופר “הבית החם” כי שם יש לה את הסוג סכו”ם שהיא אוהבת.
הקול שלה מהמטבח מדברת עם דניאל. הוא עונה. צחוק חרישי.
שפשפתי רקות. כשהכרתי את דניאל לפני שש שנים, שירה הייתה נראית לי סתם אמא רגילה קצת קשה, אולי שמרנית, אבל לא משהו מיוחד. בחתונה היא נתנה לנו סט כלים, ואמרה איזה משהו על אהבה טובה. הייתי טובה בלחייך אז. בכלל הייתי טובה. אמא שלי קראה לזה סבלנות. אני קראתי לזה התבגרות.
היום, בגיל שלושים ושתיים, אני כבר לא בטוחה שסבלנות והבגרות הם אותו דבר.
עוד צחוק מהסלון.
נעמדתי, הסתכלתי במראה. שיער כהה עד הכתף, עיניים בהירות, מבט מותש. לא מעייפות גופנית, אלא מהסוג שלא עובר גם אחרי שינה.
נטלתי מהשידה את הפלאפון. כתבתי לאביבה: “מחר?”
ענתה תוך דקה: “בטח. באיזו שעה?”
“צהריים. אבוא אלייך למשרד”.
אימוג’י של חיוך. שמתי את הטלפון בצד וחזרתי למטבח. צריך לפנות את השולחן אחריות שלי. עוד אחת מהתפקידים הביתיים, שלפני שירה פשוט לא שמתי לב אליהם.
שירה כבר התמקמה בכורסה בסלון הכורסה שלי, זו שבחלון עם הנוף. הייתי קוראת שם בערבים, ועכשיו אני קוראת על המיטה. כי הכורסה תפוסה.
“אופירה,” קראה, כשעברתי לידה. “את לא קנית את התה ההוא שביקשתי?”
“הזמנתי באינטרנט. יגיע מחרתיים.”
“אינטרנט,” הנידה ראשה בבוז. “לא מבינה את הדור שלכם. תלכי לסופר, תיגעי, תריחי.”
“אין כזה תה בסופרים ליד כאן.”
“הייתי מחפשת יותר חזק במקומך.”
דניאל גולל משהו על המסך, לא מרפה את העיניים. הסתכלתי עליו, על שירה, ואז אמרתי: “בסדר, שירה, אנסה פעם הבאה”.
ופיניתי כלים.
שטפתי, חושבת על איך דיברנו פעם, דניאל ואני. הוא היה מתקשר סתם כך, מביא עוגיות קטנות מהמאפייה ברחוב בלפור, נוסע איתי לראש צוק לילה כדי לראות כוכבים. לא שואל למה פשוט נוסע.
היום הוא יושב בסלון, נותן לאמא שלו ללמד אותי איך לחפש תה.
המים בברז היו רותחים. סובבתי קצת.
פסיכולוגיה של משפחה, חשבתי. זה לא רק אהבה זה איך מתנהגים כשלא הכי נוח. דניאל לא איש רע, הוא גם חם, מצחיק, יודע להקשיב אבל כשהיא שם, הוא משתנה. חוזר להיות הילד מהתמונות הישנות. אבוד מעט, מחכה לאישור.
הנחתי את הצלחת על הניקוז.
החושך בחוץ ירד מוקדם, תל אביב של מרץ. צריך לקנות מנורות חדשות, חמות יותר. דחיתי את זה כבר חודשים. חיפשתי את הצלחות הכחולות ההן חצי שנה, קניתי ספות, בחרתי וילונות עשיתי מהדירה הזאת בית.
המרחב שלי. הסדר שלי.
“שירה, את רוצה שאסדר את הפלאפה? יש טיפה רוח,” נשמע מהסלון.
ניגבתי ידיים, התקבצות עדינה בחזה. לא כואבת. כאילו מישהו לוחץ, לא חזק מדי, רק קצת.
למחרת נפגשתי עם אביבה.
היא עובדת במשרד רואי חשבון קרוב, ומזה שנים כבר יש לנו כלל צהריים משותפים פעם בשבועיים, כדי לא להשתגע מהשגרה.
קנינו קפה במעוז הפינה האהובה עלינו, בלי מוזיקת רקע, רק ריחות מאפים.
“נו, תספרי,” חייכה, מחממת את הכוס בידיים.
“היא פה כבר שלושה שבועות.”
אביבה לא הופתעה היא מכירה את שירה. לא לעומק, מספיק.
“ודניאל?”
“כרגיל,” הסתכלתי בחלון. “הוא לא רואה, או מעדיף לא לראות. אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע.”
“דברת איתו?”
“ניסיתי. הוא אומר ‘היא מבוגרת, קשה לה לבד, צריך להבין’.”
“היא אמרה את זה?”
“היא מתלוננת על הבריאות. אבל כשיוצאים לקנות פלייסמנטים בכיכר המדינה פתאום נהיית צעירה. שבוע שעבר בילתה שלוש שעות בחנות טקסטיל, ואחר כך חזרה הביתה תשושה.”
הרימה גבה.
“שלוש שעות?”
“הוסיפה שתי ציפיות לערמה שלי בלי לשאול. מצאתי אותן בארון, לא הבנתי כלום.”
“אז תגידי לה.”
הסתכלתי על אביבה.
“ככה פשוט? תגידי לה.”
“כן. שירה, בבקשה אל תזיזי לי את הדברים.”
“אביבה, זה רעיון למריבה היא תסביר שהיא רק רצתה לעזור, שככה משפחה פועלת, שפעם היה אחרת. דניאל יישב בשקט, ואז יגיד לי בסוף, ‘היית צריכה להיות עדינה.’ ‘היא לא מתכוונת.'”
“ואת?”
“לא עושה כלום. מחזירה לציפיות את השקית.”
אביבה שתקה.
“את עייפה,” אמרה ברכות.
“עייפה,” הסכמתי. איזו הקלה פשוט להגיד את זה.
“עד מתי?”
“לא יודעת. דניאל אומר ‘נחכה, היא תרצה לחזור הביתה’.”
“זה לא תשובה.”
“אני יודעת.”
הביטה בי בעיון. לא רחמים משהו אחר.
“את צריכה לדבר איתו ברצינות. לא כרגיל ברצינות שהוא יבין.”
“אני כבר לא בטוחה שאפשר ליד שירה. כשהיא בסביבה, הוא מישהו אחר.”
“אז דברי איתו כשתלך שוב לקניות.”
צחקתי.
“זהו, לכי לשלוח אותה לחנות.”
הביטו החוצה אישה עם כלב חום קטן, שניהם מושכים זה את זו, לא מחליטים לאן.
“את יודעת מה מפחיד אותי הכי הרבה?” לחשתי. “לא היא אני לא מזהה אותו.”
אביבה לא ענתה. לפעמים שותקים כדי להקשיב.
חזרתי הביתה, מטבח מריח ב”בושם של ערב”, לא אלה שלי. מתוק, כבד שירה אוהבת את ‘לילית עתיקה’.
“שוב הגעת, אופיר. קילפתי תפוחי אדמה. תעשי מהם צ’יפס.”
הורדתי מעיל, תליתי, סידרתי.
“תודה, שירה.”
“דניאל הודיע שיאחר. משהו בעבודה.”
“כן, הוא כתב לי.”
הצצתי על התפודים חתוכים גסים, לא כמו שלי. אצלי דקיק אחיד, אצלה גוש.
התחלתי לחתוך מחדש.
“מה את עושה?” הופיעה בפתח.
“חותכת דק יותר.”
“למה? כבר חתכתי.”
“ככה יוצא יותר פריך.”
“אצלנו תמיד היה בסדר.”
המשכתי לחתוך.
“אופיר,” אמרה בקול שאני כבר מזהה שטוח, קורר קלוש. “אמרתי שחיתכתי כבר.”
“שמעתי. ואני מודה. פשוט ככה אני עושה.”
פאוזה.
“ככה…,” חזרה, ויצאה.
סיימתי וקליתי את הצ’יפס. שמתי בסיר, שמן רותח. מפצפץ.
גבולות אישיים. כולם מדברים על זה, אבל אחרי שלושה שבועות עם חותכי תפודים זרים במטבח שלי, הבנתי שזה לא ביטוי תקשורתי זה באמת זכות לחתוך בביתך כמו שבא לך.
דניאל הגיע בתשע פחות רבע, עייף. נשק בלחי, עבר לסלון.
“אמא, איך את מרגישה?”
“יותר טוב מאז הבוקר. הראש פחות כואב.”
“טוב. אופיר, יש מה לאכול?”
“יש צ’יפס, אחמם לך.”
ארוחת ערב הסתכמה בשיחה על העבודה שלו. שירה שאלה, הוא ענה. אני שתקתי.
אחרי הארוחה עבר לטלוויזיה, שירה התמקמה בכורסה. הלכתי עם הלפטופ לחדר, עבדתי, רעשים מהסלון.
בסביבות אחת-עשרה נכנס דניאל.
“הכל בסדר?”
“כן, סיימתי את הדוח.”
“אמא אומרת שאת לא במצב רוח…”
סגרתי את הלפטופ.
“לא לא במצב רוח. פשוט עייפה.”
“מהעבודה?”
שקט. מביט בי, באמת לא מבין.
“גם מזה. גם מהבית.”
“אופיר,” אמר בעדינות, “שלושה שבועות זה הרבה.”
“אמא חולה.”
“שלושה שבועות? עכשיו היא שעות בקניות.”
שתיקה.
“היא רוצה להיות קרובה אלינו, לבד לה קשה.”
“אני מבינה אבל דניאל, זה הבית שלנו.”
“זה גם הבית שלה.”
“לא,” עניתי, רגועה. “זה שלנו. שלך ושלי.”
הפנה מבט לתקרה.
“מה את רוצה, שיגיד לה ללכת?”
“שתנהל איתה שיחה צבעי גבול.”
“אני אשוחח. כשימצא הרגע המתאים…”
שכבתי על הגב, בוהה בתקרה. לא עשינו בו כלום מאז שנכנסנו זמני הציפיות.
“לילה טוב,” אמרתי.
“לילה,” ענה ונרדם מיד.
אני, מצידי, עוד חשבתי על “כשימצא הרגע”. שפת הדחיות. פעם להורים, פעם לברז חדש במקלחת, פעם לשיחה על ילדים.
זו שפת הנמנעים מקונפליקט.
נרדמתי רק באחת בלילה.
שבת בוקר שירה הכינה ארוחת בוקר. מחווה יוצאת דופן. דייסת שיבולת שועל עם צימוקים, טוסטים, חמאה, הכל מסודר.
“ככה הייתי עושה לדניאל כילד,” סיפרה בגאווה.
“תודה.”
“עם צימוקים. ידעת?”
“כן,” אמרתי. שלוש שנים אני עושה לו דייסה עם צימוקים, זה לא העניין.
“איך את אוכלת?”
“בד”כ טוסט עם גבינה.”
“לא הבנתי מה הקטע עם הגבינה שלכם פה…”
“זה שאנחנו אוהבים.”
שירה קימצה שפתיים, שתקה.
דניאל הגיע מפהק, רואה את השולחן מתרגש, “וואו דייסה!”
“ממש בשבילך, דניאלי.”
“טעים להפליא,” אמרתי ושתקתי.
המשכנו לשבת, דיברנו על מזג האוויר, שירה רוצה לטייל בגנים הבוטניים, דניאל מיד הסכים, תהיתי אם לא יחליש אותה, אבל לא, “תנועה זה בריאות,” אמרה בעוקץ קל כלפיי.
בצהריים ניקיתי זה כלי התמודדות שלי, לשלוט במה שאפשר. סידרתי כונניות, החזרתי חפצים שהוזזו. הפסלון מעץ שקנינו ביריד, בדיוק כמו שעמד פעם.
בכניסה תפסה אותי שוב.
“מה את עושה?”
“מסדרת.”
“למה הזזת את המעיל שלי?”
“היה צפוף.”
“כל הזמן מפריע לך פה…”
לא הגבתי, הברשתי נעליים.
“רק מדברת,” ריככה, “פעם הבאה תשאלי.”
“אשאל, מבטיחה.”
בערב דניאל רצה להזמין פיצה. שירה: “פיצה מזיק. אי אפשר משהו נורמלי?” ברור שהתכוונה למשהו חם וביתי.
מבטים בינינו.
“אמא, זה רק פיצה. אופיר עייפה.”
“ממה עייפה? בבית כל היום.”
“אני עובדת מהבית,” הסברתי.
“גם אני עבדתי כל החיים והכנתי.”
“שירה,” התעקשתי בשקט, “אני שמחה בשבילך. היום נזמין פיצה”.
הכל נגמר בלי דרמה שירה נשארה בחדר. הפיצה בוששה. כשבא, היא הכינה לה סנדוויץ.
“אם תרצי לטעום…”
“לא תודה, אוכלת בריא,” ונסוגה.
הבטתי בדניאל. “הבטחת שתדבר איתה.”
“עכשיו?”
“אם לא עכשיו, אז מתי?”
יקירתי… רק עוד קצת סבלנות.”
“למה?”
“כי תמיד היא עזבה לבד.”
“הפעם זה שונה.”
“כנראה היא בודדה.”
“גם לי בודד,” לחשתי.
הביט, לא מניד עפעף. “למה התכוונת?”
“למה שאמרתי.”
“שוב את מגזימה.”
הפיצה התקררה ואני חשבתי ש-“את מגזימה” זאת גם שפה לעצמה.
קונפליקט דורות? אולי, אבל יותר מזה מי מחליט למי הבית שייך.
אחרי יומיים יצאנו לגן הבוטני שלושתנו. לא באמת רציתי, אבל הנימוס גבר. העצים עדיין בלי עלים, הכל חשוף, נקי, אולי יפה יותר ככה.
שירה הלכה עם דניאל, אוחזת בו, מספרת על שכן ועל חלקה. אני צעדתי מאחור.
“תגידי, אופיר תחייכי קצת, מדברים איתך.”
“סליחה?”
“אמרתי, תחייכי. נראית בלוויה.”
“אני הולכת ברגיל, תודה.”
משכה בכתפיים.
בבית הקפה בכניסה, חמים היה, לקחנו קפה. הסתכלתי על העצים החשופים.
“אופיר, תקשיבי אתם לא חושבים על ילדים?”
פניתי אליה באיטיות.
“זה אישי.”
“נו באמת, אני אמא, חשוב לי לדעת.”
“זה נושא שלי ושל דניאל.”
“אבל את לא נעשית צעירה שלושים ושתיים, הזמן…”
“שירה, שמעתי. אבל זה שלי ושל בעלי.”
פאוזה. שירה הביטה, דניאל חקר את הכוס.
“טוב, טוב. עניין שלכם.”
נסענו הביתה בשתיקה.
בימים הבאים עבדתי הרבה, זה עזר. טבלאות, דוחות יש סוף נכון, זה ברור.
שירה נהייתה שקטה, אולי קלטה משהו.
ברביעי גיליתי שהכל מגורף מגבות, מצעים, הכל ‘בסדר שלה’. עמדתי רגע, סגרתי ארון, הלכתי לסלון. שירה מרפרפת במגזין.
“שירה, בבקשה אל תסדרי לי בארון.”
“רק ניסיתי לעזור.”
“הסדר שלי, ככה טוב לי.”
“כל אחת והסדר שלה…”
“בדיוק. אז תכבדי אותו.”
חזרתי ללפטופ, ידיים רועדות מעט אבל עמדתי על שלי. שלב קטן, אבל ראשון.
ביום שישי דניאל חזר מוקדם עם עוגה מהמאפייה ההיא מבלפור. כן, עם הקרם לימון.
“זכרתי שאת אוהבת.”
“תודה”.
“אמא, עוגה?”
“אני לא אוכלת מתוק לחץ דם.”
שתינו תה עם עוגה בסלון, לבד, ראשון מזה זמן.
“איך את?”
“סבבה. תודה על ההפתעה.”
“חשבתי על מה שאמרת לי,” היסס. “את כנראה צודקת פשוט לא קל לי להגיד לה.”
“אז תגיד.”
“היא תיעלב.”
“זכותה להיעלב. לא צריך לריב להסביר. אנחנו אוהבים, רוצים אבל צריכים מרחב.”
אכל עוגה, שותק.
“אולי תדברי איתה את?”
“לא. היא שלך. אם אני אגיד זו הקלה שלה שגורשת. אתה זה שבונה גשרים.”
בהה בי.
“צודקת.”
משהו קטן התחיל לזוז.
אחר כך נכנסה שירה, מיעטה במילים, נפרדה ונכנסה לישון.
“נדבר מחר,” הבטיח דניאל.
מחר לא ממש היה מחר.
בשבת ביקשה לארגן שבת משפחתית מרק עוף, פשטידה. השכמה מוקדמת, קניות, היא במטבח.
התעוררתי לריח בצל מטוגן. במטבח היא עמדה בשליטה מוחלטת.
“בוקר טוב,” אמרתי.
“בוקר. תביאי לי את הסיר הגדול, בבקשה.”
הורדתי מדף עליון, הנחתי.
“תודה, אפשר שלא תימנעי?”
“סליחה?”
“פה צפוף, אני מסתדרת לבד.”
“זו המטבח שלי, שירה.”
“נו, בסדר. עכשיו אני מבשלת.”
עמדתי מולה רגע, ואז הודעתי:
“אני לוקחת קפה ויוצאת.”
ישבתי חדר, שומעת רעשים.
פתאום, קפוא. אם אפשר לקפוא מכאב קטן זו בדיוק ההרגשה.
זה המטבח שלי. הסירים שלי. את המדפים הזזתי שלוש פעמים עד שמצאתי את הדרך הנוחה.
ועדיין, קיבלתי ‘אל תפריעי’ בבית שלי.
סיימתי את הקפה, בחוץ דניאל הרגע יצא מהמקלחת.
“שמעת?”
“מה?”
“שאמרה שאפריע במטבח שלי.”
“אופיר…”
“היום אתה מדבר. לא מחר, לא אחר כך.”
תחושת מאבק פנימי בעיניים.
“כן. אדבר.”
קיבלתי והסתגרתי שוב.
הארוחה הייתה טעימה. מגיע לשירה הקרדיט על מרק עוף טוב, פשטידת כרוב מושקעת, הכול ערוך יפה.
“איך מכינים בבקשה תשאלו אותי,” אמרה בגאווה.
“טעים מאוד,” אמר דניאל.
“תודה, שירה,” אמרתי גם אני.
“עזרתי לך, אופיר.”
“הייתי מוכנה לעזור…”
“תמיד עסוקה במחשב.”
“אני עובדת.”
“אני מבינה, רק אומרת שיכולת…”
“את אמרת לא להפריע,” השבתי בענייניות.
הביטה בי, אחר כך בבנה. “פשוט רציתי לבד.”
“אין בעיה,” עניתי, והתחלתי לאכול.
המשך הארוחה זרם לנושא אחר. שירה סיפרה על שכנה שבתה עברה דירה. דניאל הקשיב, אני אכלתי וחושבת אי אפשר להיות באמת שלושה בבית. תמיד מישהי בצד.
אחר הצהריים דניאל יצא למרפסת. אספתי כלים. שירה הצטרפה.
“את נעלבת, נכון?” שאלה בשקט.
“למה את אומרת?”
“רואים איך את שותקת.”
“אני לא נעלבת אני חושבת.”
“על מה?”
“על גבולות, סדרי עדיפויות.”
שירה נחרה.
“הספרים שלכן… פעם פשוט חיינו. פחות חשבנו.”
“את באמת חושבת?”
“בטח. עבד לי.”
ניגבתי כלים, הפניתי אליה פנים.
“שירה, את אישה חכמה. את מבשלת נהדר, מנהלת בית. יש לך ניסיון שאין לי.
אבל אנחנו שונות. איך שאני בוחרת, זה שלי. אני רוצה יחסים טובים.”
“מצוין,” ענתה בזהירות.
“וכדי שזה יקרה חייבים גבולות. בכבוד. לא מביקורת, מהערכה.”
שתקה.
“צודקת,” אמרה לא בקול משוכנע, אלא כי צריך לומר.
אחרי הארוחה הצטרפתי לדניאל במרפסת.
“היא שוב פגעה בך?”
“לא. דיברתי איתה.”
“ואיך קיבלה?”
“אמרה ‘בסדר’, נראה מה יהיה.”
הניח יד על שלי. לא משכתי.
שלושה ימים עברו, ושירה שאלה “מתי יהיה נוח לדבר על מתי לחזור הביתה”.
עמדתי במסדרון, שומעת כל מילה מבחוץ.
“דניאלי, נדמה לי שחבלתי לשבת עליכן.”
“אמא, אבל אנחנו שמחים!”
“אני כן. אבל אופיר נהייתה שקטה מאוד. זה לא במקרה.”
שתיקה.
“אתה הרגשת?”
“הרגשתי.”
“אני לא עיוורת. חייתי מספיק. יודעים מתי אורחים ומתי בית.”
חייכתי פנימה.
“אני אחזור ביום שישי. השכנה התקשרה, צריך עזרה.”
“אם תרצי להישאר…”
“לא. דניאלי, צריך לדעת מתי.”
הלכתי לחדר, סגרתי בשקט. נשמתי סוף סוף בחופשיות.
ביום שישי ארזנו יחד. שירה שיבחה את הסדר שלי.
“קיבלת כלי צבא מדניאל?”
“הוא למד. עובד הרבה מחוץ לבית.”
חייכתי. לראשונה מזה זמן.
עברנו בית, חדר חדר, מבט אחרון.
“דירה יפה,” אמרה. “מלאה באור.”
“אהבנו. חיפשנו הרבה זמן.”
“ניכרת היד שלך.”
מחמאה ראשונה, אמיתית.
“תודה, שירה.”
הביטה. לא בחום, לא בקור בעיניים של מי שרואה אותך אישה.
“את חזקה,” קבעה.
“אני משתדלת.”
דניאל לקח אותה לתחנה. עמדתי ליד הדלת, שירה חיבקה לא חם מדי, לא נוקשה, פשוט.
“תבואו לסוכות?”
“נראה. לפי איך שיתאים.”
“תבואו,” קבעה.
סגרתי את הדלת. התקרבתי לכורסה שלי, שבחלון. התיישבתי. תחושת המוכר חזרה.
בחוץ טפטף. מרץ תקוע בין עונות וזה בסדר.
הרמתי ספר שלא פתחתי מזמן, קראתי. שתיים אחרי הצהריים דניאל חזר. שמעתי אותו מוריד נעליים, מנמיך צעדים.
“את בסדר?”
“קוראת.”
“יפה. היא כתבה שתעדכן מהדרך.”
“מעולה.”
“תקשיבי…”
הרמתי עיניים.
“אני מבין שהיה קשה. סליחה.”
לא רציתי לנתח. “סולחת. לא מנתחים.”
הנהן, עבר לספה. לקח שלט, שוב וויתר. גם לו הייתה זקוקה לשקט.
שתקנו. אני לקריאה, הוא לאור. בחוץ הגשם המשיך.
“למה לא מחליפים את המנורה במסדרון?” העיר פתאום.
“קניתי חדשה. על המדף.”
“אתקין עכשיו.”
עשר דקות והמסדרון מואר יפה.
“תודה”.
עוד שתיקה. דף נוסף.
נדמה לי, צריך להתקשר לאמא מחר. להזמין את המנורות החמות שתכננתי. סוף סוף לסדר לעצמי את החדר עבודה להחזיר לי שולחן כתיבה.
דברים קטנים עם פתרון ברור.
ימים אחרי עזיבתה, גיליתי מדף קופסת תה שהביאה. תה ‘עשבים מהגליל’, פח ישן פרחוני. פתחתי, הרחתי ריח של אזוב ותה צמחים.
הרתחתי מים. מזגתי. ישבתי בכורסה עם הספל כמו שאביבה עושה מביטה החוצה.
הגשם פסק. הרחוב שטוף אור.
חשבתי שאשוחח איתה בראשון, פשוט, לשאול מה שלומה. לא חובה, פשוט נכון.
אישה חכמה יודעת זה לא סבלנות אינסופית אלא לדעת איפה נגמר שלך ומתחיל של אחר. לדבר כשצריך, לשתוק כשלא.
הטלפון רטט. אביבה: “איך את? עזבה?”
“עזבה. הכל טוב,” עניתי.
אימוג’י של קפה.
צחקתי. שמתי את המכשיר.
שני חזרתי לעבודה. תחושת הקלה שקטה, לא שמחה, לא ריק. כאילו הרמת מזוודה אחרי זמן היד עוד זוכרת, אבל המשקל נעלם.
בדקתי דוח, מצאתי טעות קטנה, תיקנתי. חייגתי לקולגה.
בצהריים דניאל התקשר: “מה את רוצה לארוחת ערב?”
“לא יודעת. מה שבא לך?”
“לכי למסעדה? לא היית המון זמן.”
חשבתי. שלושה שבועות לא יצאנו כי לא רצינו להשאיר אותה לבד.
“לפסטה ברחוב דיזנגוף, איפה שאהבתי עם פטריות.”
“מסודר.”
בערב ישבנו שם התל אביבי, פשטות של עץ ומנורות חמות. דיברנו. לא על שירה, לא על גבולות פשוט דיברנו. על בדיחות אין סוף, טעויות בעבודה. צחקתי באמת, לא מנימוס.
“לא ראיתי אותך צוחקת ככה מזמן.”
הסתכלתי בו.
“הרגשתי.”
חייכתי, לוגמת.
“אולי קנינו מנורות חדשות?”
“כן. ביחד בשבת.”
“כן.”
סיימנו יין וקינוח, חזרנו הביתה. דירה שקטה שלנו, בלי זרים.
עצרתי ליד חלון. פנסי תל אביב, צללים, פיסת חיים.
חשבתי, מחר אתקשר לאמא. אנקה את החדר. אבשל מה שאני אוהבת, רק לשנינו אולי בשבת.
הנה הבית שלי. המחשבות שלי, השקט שלי.
דניאל: “את באה לישון?”
“עוד מעט. עומדת קצת.”
הנהן, נעלם לחדר.
הבטתי עוד רגע החוצה. את אולי לא יודעת אם הצלחת לממש נכון את המקומך אולי זה רק שלב, שירה תחזור אולי שוב, דניאל ישתוק שוב אבל היום הכורסה ליד חלון שלי.
זה מספיק.
לקחתי מים למטבח, סגרתי אור, נשכבתי.
בבוקר אדבר עם אמא.
זה כבר סיפור אחר.
איך שומרים על הנישואין, שואלת אותי הנשים לפעמים, איך משאירים את עצמך. איך מחזיקים גבול בלי להחריב את מה שיקר לך.
אין תשובה מוכנה. אולי זו החוכמה הנשית האמיתית לדעת לשאת שאלות, להמשיך הלאה, לפעול כשצריך, לדעת גם לא למהר.
לא פאסיבית, לא לוחמת, פשוט אדם שיודע מה שייך לו.
בדירה שלו.
ליד החלון שלו.
בחיים שלו.
