החמות לשעבר עוקבת אחרי המשפחה שלי.
החמות שלי, אסתר, בת 52, היא אמא של אשתי המנוחה, יעל. התחתנתי בגיל 23, זמן קצר אחרי שיעל גילתה שהיא בהריון, ונולדה לנו בת בשם תמר.
אחרי שנתיים, הגורל הכהיעל חלתה מאוד, ותוך תקופה קצרה נפטרה והשאירה אותי לבד עם תמר.
החלטתי לעבור מהמרכז לירושלים, לבית של ההורים שלי. זה היה פתרון טוב: העבודה שלי כללה ימים של עשר שעות, וההורים יכלו לטפל בתמר. ככה סיכמנו.
עם הזמן קיבלתי קידום בעבודה, ורכשתי בית במבשרת ציון, כחצי שעה מהוריי. מאותו רגע תמר הייתה או אצל ההורים שלי או עם מטפלת ששכרתי (התעקשתי שלפעמים יקחו הפסקה, לא רציתי להעמיס עליהם). היום תמר בת שמונה.
אסתר, חמותי, החליטה לעבור לירושלים, כדי להיות קרובה לנכדה שלה. ההחלטה הזאת הפתיעה אותי לא מהסיבה עצמה (זה ברור!), אלא בגלל שהפרידו בינינו אלפי קילומטרים!
חשבתי לעצמי, “בסדר, יעל הייתה הבת היחידה שלה, ותמר היא הנכדה היחידה. אין לה באמת עם מי להיות.”
אבל מאז שאסתר עברה לכאן, יש בעיות…
קודם כל, היא נמצאת אצלי בבית רוב שעות היום. ככה זה, כל היום, כולל כשהגעתי בערב מהעבודה. ואם זה לא מספיק, אסתר גם מתייצבת אצלי בסופי שבוע “מבקרת” זו מילה עדינה, כי היא נמצאת אצלי מהבוקר עד הלילה.
אפילו כשאני לבד כשנגיד תמר בבית הספר אסתר אצלי. הנה קצת מהסיבות שלה:
“אף אחת לא מנקה כאן, אז אני צריכה להישאר. כל יום יש אבק חדש, אי אפשר בית בלי אישה.”
“העציצים שלך קמלים, עוד כמה ימים ותצטרך לזרוק אותם.”
“גנבים ניסו להיכנס באזור אתמול, אבל אליך לא נכנסו כי הייתי כאן.”
“אל תדאג, אני לא אקח לך שקל.”
לפעמים אני מרגיש שהיא חושבת שרוחה של יעל גרה איתי בבית החדש. כמה פעמים תפסתי אותה מדברת ממש לעצמה, כאילו יש עוד מישהו בסלון.
לאחר הרבה שיחות, כבר הרגשתי שזה מעיק לי ופוגע לי בפרטיות. אסתר נראתה כאילו היא מקשיבה, אבל
השבוע שעבר כבר עברתי את הגבול. אני בקשר עם דנה כבר שנה וחצי. סוף השבוע הזה היה מושלם בשביל להיפגש אצלי בבית תמר נסעה לסופ”ש אצל ההורים שלי, ואני הבאתי את דנה אליי.
ארוחת ערב, סרט, הסתלבטנו על הספה. פתאום אני שומע דפיקה דקה ורעש במסדרון. אני מפנה את הראש ולפתע מגלה את הצל של אסתר, שנכנסה בלי לדפוק, בלי להודיע, אפילו בלי לבקש רשות.
מה, שוב יש בעיה עם העציצים?
אבל לא אני הייתי המופתע מכולנואסתר התמלאה זעם, ועוד לפני שהספקתי לומר משהו, האשימה אותי בבגידה ובחוסר כבוד ליעל ז”ל.
הייתי המום מהחוצפה. קמתי, אמרתי לה את כל מה שאני חושב, לקחתי לה את המפתח, ואמרתי:
את כבר לא מוזמנת לכאן!
אסתר לבד, אין לה אף אחד, ואנשים כולל ההורים שלי מנסים לשכנע אותי לוותר ולהתפשר. אולי באמת אצטרך לשלוח את תמר אליה לפעמים זו הנכדה שלה בכל זאת, אבל הבית שלי נשאר מקום שבטוח ממנו. כאן זה נגמר.
