היום, 16 במרץ, חזרתי למחשבות אחרי ארוחת ערב שזעזעה את הבית. חנה, חמותי, ברחוב דמל״ש במרכז תל אביב, חזרה אלינו לפני כמה שעות בטענה שאני “אישה רעילה במטבח”. היא הייתה מתוסכלת, ניכרת בגוון הקול של קריאת תיגר, והטיפה הראשונה של המלח במרק כמעט נעלמה תחת ביקורת חסרת סוף.
הגעתי לביתי אחרי יום ארוך במשרדי, מתכנן את סדר היום של המשפחה. אורית, אשתי, הייתה עסוקה בחיתוך מלפפון לסלטהיא חיתכה קוביות גדולות, כמעט כמו קוביות של אבן. “זה לא קוביות, זה קוביות של ברזל!” קראה חנה בקול רם, מתבוננת במזחלת שלה. היא נענשה על חוסר היכולת של גבר למנע משכבות קשות במזון, וציינה שגבר זקוק לחיקוך רך ולרוך.
אורית, שדחפה את היד אל הידית של הסכין עד שהקצות של אצבעותיה הפכו לבנות, המשיכה במאמצים. עוד חצי שעה עד שהאורחים יגיעו, והחמות, שהגיעה שעתיים לפני, הלכה והסתובבה במטבח, עוברת משקית תבלינים למשקית, ומבקרת כל תנועה של אורית כאילו היא מרכיב בתוכנית טלוויזיה.
חנה, זה סלט חסה עם שמן ווליום. דוד אוהב שהירקות יהיו מרגישים, ולא כמו קמח. חייכה אורית בקול רגוע, מנסה לא להרים קול.
אה, אתה מדבר על דוד? הוא גדל בִּידי, הזנתי אותו שלושים שנה. הוא אוהב הכל מסודר, בדיוק כמו הספירה של ימי החג. הוא רק מפחד לומר זאת, מפחד לפגוע ברגשותיי. ובכן, החולצה שלו הייתה מקוממת אתמול, וזה מזכיר לי שהאישה צריכה לשמור על המראה של גבר שיראה כאילו הוא יצא ממסיבת פורים.
אורית קיבלה תנשום עמוק והכניסה את הסכין חזרה למגירה.
אני עובדת עד שבע בערב, חנה. דוד חוזר לשעה שש. גם לו יש ידיים, ויש לנו מגהץ במיקום בולט.
חנה צמצמה את ידיה ללב, הציגה תליון ענק של תמרור אשכול תכלת.
ידיים! גבר משימה אחרת הוא אספן! והבית, הניקיון, האווירה אלה חובת האישה. אם אינך מצליחה, אולי תעזבי עבודה? או תקומי מוקדם, כמו בתקופתי, כשהקמתי קפה לפני השעה חמש בשביל דוד. ומה אתה משקיע, חצי מוצרי קופסה?
אני מבשלת כל יום, חנה, ואני חותכת את הבשר מהתנור. טענה אורית. ועכשיו, אם תתנו לי משימה אחת, אני אפקוד עליה.
הארוחה התרחשה באווירה מתוחה. דוד, יושב עם כף ביד, ניסה להסתיר את האדמה המלאה סביבו, כאילו הוא מצפן שמסתתר בחול. הוא בחר בשיטה “כמו תנין” להסתתר מאחורי הסלט ולחכות שהסערה תכבר.
חנה, לאחר שניסתה את הקציצה המיוחדת שהייתה מתבשלת במרינדה של ארבעה ימים, קננה את השפתיים.
נו… אכיל. אבל הבשר קשה, יבש מדי, והמלח חסר. דוד, רוצה מלח?
טעים, אמא, טעים, לחקק דוד עם הפה המלא.
טעים? זה יותר מתוקה מהגזר, אין עלי… והרחובות? הפנתה חנה מבט אל רצפת הלמינציה. פינות אפורות, רובוט השואב רודף, אבל אין תועלת צריך מטלית, ידיים, ברכיים. זהו הלב של ניקיון אמיתי. את, אורית, מתבוננת בקור. ללא נפש, זה רק קירור משטרתי. אתה אומר שאין לי קול, חוץ מאמא?
אורית הניחה את המזלג, לבה תזזז, חום של חמש שנות נישואין. חמש שנים של מאמץ על מנת להיות האידיאל, חשבונית משקפת, משכנתא משותפת, לילה של עבודה במשרד, אחר כך תור שני במטבח. היא קיבלה ביקורת “אישה רעילה”. היא הסתכלה על דוד, שהמשיך ללעוס ללא הבעה, מגן על האישה בעור של סלע.
אז אני רעילה? שאלה אורית בחשש.
אל תדאגי, יקירה, העלתה חנה בקלילות, מוסיפה קטע של בשר מיובש. זה עובדה. יש נשים ביתיות, ויש מודרניות, קרייריסטיות. פיזור אבק על מסך החלונות, זה נורא. ראיתי את זה בפעם האחרונה, הכאב בעיניים.
טוב, הנהנה אורית, חייכה בעדינות. שמתי לב, חנה. תודה על האמת.
הערב אחרי שהחמות יצאה עם מכולת של עוגה, דוד נרגע על הספה לפני הטלוויזיה.
אהה, איזה יום, השמיע קולי. אורית, תביאי תה. נותרה לנו עוגה.
אורית עמדה ליד החלון, מביטה בעיר הלילה.
אין, דוד.
מה? העוגה חסרה? או שאמא אכלה אותה?
אין תה. יותר מזה, אני לא אביא.
דוד נעמד בהפתעה.
מה זה? כועסת על אמא? היא רק מתלוננת בגלל הרגליה.
לא, אני לא כועסת. למדתי. אמא אמרה שאני “אישה רעילה”. אני מבינה, אז החלטתי להפסיק לנסות להיות משוררת במטבח. אם אינני מצליחה, אשאיר זאת.
דוד חייך, חשב שזה בדיחה.
טוב, די. בואי כאן, אחוז.
אורית לא הלכה. לקחה ספר ונכנסה לחדר, סגרה דלת בחוזקה.
בבוקר של יום שני, דוד קם כמו תמיד קפה טרי, ביצים ופסטרמה, חולצה מגוהצת, גרביים מסודרות. היום הייתה שקט במטבח תנור קר, כמו לב של חורף.
אורית? קרא דוד לחדר השינה. איפה ארוחת בוקר?
במקרר יש ביצים, פסטרמה, לחם אמרה היא, מציגה ריסוס ריסים.
אבל… תמיד את מכינה. אני מאחר!
אני גם מאחרת. וכאישה רעילה, אפשר להרוס מזון. אולי הביצה תיסוג? אולי הקפה יישרף? תעשה זאת בעצמך; אתה אספן, תוכל לדאוג לעצמך.
דוד, משועמם, הלך למטבח. הקפה נפל על הכיריים, הביצה נשרפה בתחתית, והחולצה של אתמול נראתה מיושנת. הוא יצא לעבודה רעב ולא שמח.
הערב חזר על עצמו דוד חזר הביתה, מצפה לארוחת ערב. אורית ישבה על הספה עם מסכה על הפנים וקראה מגזין.
מה לארוחת ערב? שאל דוד, נידח מהכפכפים שהיו על הרצפה.
הזמנתי פוקי סלמון, כבר אכלתי, ענתה בקול נרקם מאחורי המסכה. אם לא תזמין, אולי תקרע. במקפיא יש כיבוד קופתי, קונה.
כיבוד? הייתי עובד כל היום! רוצה מרק? בורשט?
מרק זה מורכב יותר. מה שאני עושה, בלי כישרון, עלול לאבד את הטעם. החמתך אמרה שהמטבח שלי חסר נפש, והכיבוד הוא בטוח.
דוד רצה להרים ויכוח, אך פני אורית נראו קפדניות. לבסוף נאלץ לבשל כיבוד, ולשטוף את הסיר בעצמו, כי אורית טענה שהיא מכינה כלים במרמה ולא משאירה עקבות.
במהלך השבוע, הבית הפך למקומו של אבק שמסתובב בחלון השמש, לכלי צלחת הרוויחו הרים בכיור, וגרביים של דוד הצטברו במערת הכביסה. אורית נקטה במכונת כביסה רק לבגדיה, והשתמשה בנקודת שירות כביסה במרכז העיר.
יום שבת, חנה הופיעה בפתאומיות, ללא הודעה מראש, כמו ביקורת שבועית. היא נכנסה לחצר, ציפתה לבשר, מצאה שלג של רגליים על רצפת הבית, וכתבה על הטלוויזיה “נקה אותי”. המראה של כוסות יבשניות ואריזות פיצה נשארו להבהיב.
אלוהים! קראה חנה, תופסת את הלב. מה קורה כאן? האם אתם חולים? ביתכם הפך לחמורה!
אורית יצאה מהחדר בחולצת קוטון, רעננה, ספר ביד.
בוקר טוב, חנה. למה חמור? זו רק דירתנו, אין כאן משרתת.
משרתת? אתה מדבר על מה? זו אנטיסן! דוד, בנה, איך אתה חי כאן?
דוד יצא מהמטבח, חיטט בגבינה, לבוש במצחיה.
אמא, כך אנחנו חיים…
חנה הרימה קול ודרשה: אורית! קחי מטלית מייד! זה מביך! אני מתחילה לנקות, ואת תעזרי.
אורית ישבה בכורסה, רגליה מוצבות, פותחת ספר.
לא, חנה. את כבר אמרת שהייתי “אישה רעילה”. קיבלתי את הביקורת שלך, והחלטתי שלא אמשיך לעשות מה שלא מצליח לי. אני מתמקדת בעבודה ובמנוחה שלי.
חנה נאנחה, נראתה מאוימת.
את מתלוצצת? אני רציתי לעזור! הייתי מלמדת אותך!
הלימוד נגמר. התפסקתי בקורס הזה.
דוד ניסה להתערב, ניסה להציל את המצב.
אמא, תגידי משהו! קרא חנה.
דוד חייך, נגע בכתף של אורית.
היא האשת בית המושלמת. אם תגיד לי עוד פעם משהו רע… נצטרך להפסיק לבקר.
חנה נלחצה, התפעלה, וגררה מטלית והחלה לשוט. שלוש השעות הבאות נראו כמו תחרות ניקיון: חפה, שואבת, מקצרת, ומגביהת כל פיסת לכלוך. אורית ישבה בצד, שתתה קפה משלה, ולא הצטרפה.
בערב, הבית היה נוצץ. חנה, מזעתה, נחתה על הספה, והלב שלה הפך לחום.
מים… לחשה, נרגשת.
אורית הביאה לה כוס מים ותרופה.
תודה, חנה. אתה באמת מקצוענית בניקיון. לי לא היה מגיע.
חנה נראתה מרוצה, אך העור ירד מהפנים.
אל תתחתיי עם דוד. היא לא אוהבת אותך, היא עצלה.
דוד עמד ליד החלון, מביט ברחוב. הוא הרגיש כאילו הוא אוכל קציצות של אימו, והבית נקי, אך הוא מרגיש חנוקה. הוא הבין שכאשר חמות מגיעות ומנקות, זה רק חיזוק של תחושה של חוסר שליטה.
אמא, חזור הביתה, אני אזמין מונית. אמרתי. אתה לא נרחקת.
חנה בכתה עלינו, דמעות זלגו.
אתה מבקשת ממני לעזוב? קראה, מבעיתת צער.
לא, רק מנוחה. עניתי.
הדלת נסגרה, והשתק השקט של בית נקי.
דוד הלך למטבח, אורית חותכת סלמון.
אורית, אולי נוכל לדבר? שאלתי בקושי.
מה?
אולי נלמד? קיבלתי לקח. אני מבין שמעולם לא היה לי ערך עד שהמקלחת של חנה נעשתה. אני מבין שהבית הוא שיתוף פעולה, לא משימה של אחד בלבד.
איזה לקח? שאלה אורית, סכין ביד.
שלא אפשרות לשנות, אלא להכיר. אם תחשוב על האיזון, נוכל לחלק משימות: אני אשא את השואב, אתה תוציא את האשפה, ואני אבשל בוקר.
אורית חשבה לרגע, ואז חייכה.
תנאים לבדיקה שבוע לבדיקה. אם תכשל, אל תתפטר, אל תלך על עצמך. נמשיך כך, ואני אשאיר את חמתי בחוץ.
הסכם, חצי מושג מה שקרה, נפל.
בשבוע הבא גיליתי שהשואב הרובוטי לא מתזין לבד, שהצלחת במים מתרבה באוויר, ושהגרביים שצריך לשים למגירת הלבשה לא רק להשליך לאספה. בימי שלישי, חנה חייגה:
איך אתם? אין לכם סבך? אולי אבוא ביום שבת לבשל מרק?
לא תודה, חנה, אנחנו מצליחים. האוכל שלנו טוב! אמרתי.
טוב! חנה קראה, מפתיעה.
היום שבו חנה חזרה לבקר, היא ישבה לאכול ארוחת עוף אפוי עם תפוחי אדמה, והחלה לדבר על תיבול, על חוסר מלח. היא נצנצה, אך דוד כבר ניקה את קצות המדרגות לפני כניסתה.
טעים, חנה נאנחה, מבהילה, עוף טוב.
תודה, חייכתי, השקעתי לו.
והבית נקי חנה חיפשה פגם, אך לא מצאה, והפסקה בקול של רוגע.
דוד התגאה: אנחנו ניקיון במקביל, אני אחראי על האבק.
חנה ראתה את ההיגוי שלנו, והפעם נרגעה. היא שיתפה בקפה, ולא חיפשה טעות.
לאחר כמה שבועות, ביקורת חנה הפכה לרק לחישה ברקע. אורית למדה שלפעמים צריך להפסיק להיות “נוחה” ולתת לעצמך מקום. היא הבינה שללא החשיפה של מאמץ בלתי נראה, אף אחד לא רואה את העבודה. ולא יותר חשבה שהיא “אישה רעילה”. היום אני מבין שהאושר נמצא בשיתוף, בכבוד הדדי ובקבלה של גבולות.
הלקח של היום: לעיתים צריך להסיג מהציפיות, לשים גבול, ולזכור שהערך שלנו אינו תלוי במטבח אלא באיזון שבין המשפחה. כך נוכל לחיות שלווים, מבלי לאבד את עצמנו.
