יום שני, 11 בניסן, 2024
כמה מוזר לכתוב זאת, אבל הבוקר אמא של עדי דרשה מאיתנו סט מפתחות נוסף לדירה שלנו, ואני מצאתי את עצמי בעמדה לא פשוטה, נלחם על גבולות הבית והחיים שלנו ודווקא עדי, הבן שלה, היה איתי כתף אל כתף.
עמדנו בכניסה, ואמא של עדי, אלה, בחולצה בגוון חול וצעיף תפוח, הקישה בציפורן מבריקה על הדלת החדשה, זו שעדיין ריח שמן ההרכבה דבק בה.
“מה זה המנעול הזה?” שאלה בביקורתיות שקטה. “אתם באמת בטוחים שהוא מספיק איכותי? היום הגנבים פורצים בקלות, ועל כל הציוד שלכם כאן… בדקתם בכלל מה אומר השרברב?”
ניסיתי לנשום עמוק, בלי להיראות נעלב או עייף. השלכתי מבט לעדידי, שעמד נלחץ קלות מניסיון להוריד את הפלסטיק מהעינית בדלת. עדי, עם החיוך המבולבל, הרים כתף אחת, כאומר ‘תחזיקי מעמד, זאת רק אמא שלי…’
“אלה, זה מנעול איטלקי, דרגת מיגון ארבע. עשינו סקר שוק, שאלנו בעל מקצוע, ובחודש הקרוב גם נשים מערכת אזעקה. בואי תיכנסי כבר, חבל שתעמדי בפרוזדור ברוח,” אמרתי מצד אחד בהיגיון, מצד שני ניסיתי שזו לא תתפרש כהתרסה.
אלה סוקרת כל פינה. נכנסה בהיסוס קל לסלון, שלחה מבט ביקורתי לעבר קיר הלבן, ואז אל ארון ההזזה; ולי היה ברור שהתחילה ועדת בדק בית.
“ארון לבן? שיגעון הניקיון… את תתרוצצי כל שבוע עם המטלית. אמרתי לעדי תקנו טפטים עם פרחים, זה מסתיר כתמים. אבל בסדר, שאתם תחליטו. העיקר שתשמחו, בנים,” סיכמה, ותלתה במופגן את המעיל על יד עדי.
נשמתי עמוק. עדי דאג ללוות אותה בין חדרי הבית, בניסיון לרצות ולאזן. אני, בינתיים, ערכתי את השולחן בסבלנות. ידעתי הביקור הזה לא יעבור רגוע. ממש פיזית הרגשתי שהנה- הנה הסערה בפתח.
לפני שהתיישבנו ליד השולחן וערכתי תה עם חלה, אלה עברה לנושא האמיתי:
“אני באמת אוהבת את הדירה. יפה מרווחת. אבל אני דואגת, עדי. שניכם עובדים רוב הזמן, אף פעם לא בבית. אם השכנים ידפקו בדלת או חלילה תהיה נזילה מי ישים לב? ועם כל הצנרת והחשמל החדשים… לפחות שיהיה לי עותק של המפתח, שאוכל להיכנס אם צריך. מה הבעיה?”
התה הפך לתה קר. שמתי את הכוס בחזרה על התחתית, מנסה לחשב כל מילה. ידעתי שעל זה בדיוק, בדיוק, ייפול העניין.
“למה בעצם?” שאלתי בתעוזה חרישית.
“כי צריך!” ענתה אלה בטון ענייני. “היום איבדתם מפתח, מחר שכחתם סיר על הגז. אולי תצאו לחופשה ונצטרך להשקות צמחים ולפתוח מזוזה. סומכת עליכם אבל על מפתח נוסף לא מוותרים.”
עמוק בלב עוד חקוק לי יום ההוא, פעם, בדירה שכורה בפתח תקווה. אלה קיבלה מפתח “רק לחמישה ימים”, ובזמן שהיינו בחופשה אצל ההורים, עשתה סדר יסודי בגדים הוחלפו ארון, סירים עברו צד, ויומן ישן שלי התגלה “בטעות” פתוח על השולחן. לאחר מכן טענה בידיים מורמות: “רק ניקיתי, לא קראתי בכלל.” בפועל, עוד חצי שנה שמעתי הערות ציניות על הכתוב בו.
“אלה, תודה על הדאגה. אבל נסתדר לבד. יש לנו קקטוס הוא צריך מים רק פעם בחודש, ואם חס וחלילה נינעל פשוט נזמין פורץ מנעולים. קל,” השבתי בשלווה מסויימת, אך ניסיתי לא להרים את הטון.
הבעת פניה התקשחה. “פורץ? להכניס בן אדם זר ולשלם סתם? תמיד ידעת לבזבז, תמר. אני באה לעזור בחינם! עדי, אתה לא תגיד שום דבר? זה עניין של ביטחון! קח אחריות, ילד!”
עדי כמעט נחנק עם הלגימה. לא נוח לו בעימות הזה תמיד צריך להכריע בין שתי נשים מרכזיות בחייו. הבטתי לו ישר לעיניים, והוא ידע: אין מצב.
“אמא, ברצינות מה הטעם? את גרה בגבעתיים ואנחנו בנתניה. מה תועיל כשצריך לרוץ דחוף? העבודה שלי ליד הבית אני מגיע תוך עשרים דקות.”
“אם לא נסמוך על הקרובים שלנו, אז על מי כן?!” אמרה. “כולם אצלכם במודרניזם הזה גבולות פרטיות, קדמה… את שלי גידלתי עם כפית בפה וממך אני אמורה להגן עצמי?!”
“אין שום חוסר אמון,” הסברתי בקור רוח, למרות שחום עלה לי בלחיים. “אבל גם קרובים צריכים לשמור על גבולות. זו הדירה שלנו. זו המשפחה שלנו. אף עותק נוסף לא ייפתח בלי רצוננו.”
הסתכלה עליי כאילו התבלע בי השד.
“אין לי בעיה רק תביאו לי מפתח בשבוע הקרוב. שאדע בלב שקט. אם לא אדע לאן אני עומדת. יש מספיק לחץ דם על הראש שלי, לא צריך להלחיץ אותי.”
הערב נגמר במתח סמיך. היא יצאה במהירות, זרקה קריצה מנומנעת למנעול החדש.
“תחשבו טוב. לפעמים אגו רק מפיל.”
כשנעלתי אחריה, תמרה נשענה על הקיר בעייפות.
“עדי, אתה יודע שאין מצב. בחיים לא אתן לה מפתח.”
עדי עיסה את הרקות.
“אני יודע, תמר. את צודקת… אבל היא פשוט מודאגת, ככה היא מביעה אהבה. אולי כדאי פשוט לתת לה עותק? אולי תרגע ותשכח.”
נדהמתי. “אתה שוכח מי הראשונה שקמה בשבע בבוקר, טרקה סירים, והדליקה את כל התאורה אחרי שפרצה לדירה כשעבדנו? זכור לך איך נכנסה בלי טלפון מוקדם והתחילה לבדוק את מגירות הבגדים שלי באמצע שבת?”
“את צודקת…” אמר בשקט. “אבל היא לא תרפה. כל יום תצלצל, תנדנד…”
“שתצצל מפתח לא תקבל. ואם תעביר לה בלי שאדע נחליף מנעול. אני רצינית.”
הימים הבאים הפכו למבחן עמידות. כל בוקר טלפון מאלה. בריאות, מזג אוויר, ואז “נו, יש מפתח? מתי אוכל לקחת?”
עדי התחמק עסוק, המנעולן חולה, המפתח נשכח…
ואז הגיע יום חמישי. שיחה אליי.
“שלום תמרה,” הקול שלה כמו דבש, “רק רציתי לבשר לך היום הייתי בבית הכנסת, הדלקתי נר בשביל הבית שלכם. הרב אמר שצריך לקבוע מזוזה חדשה ואולי להביא ברכה. קניתי קמע ממש חזק, רוצה להביא אותו, לתלות ולברך את הדירה. עדי בעבודה, נכון? תשאירי לי אצל השומרת מפתח קטן אני רק אכנס, אתלה, אברך, ואצא. אפילו לא תרגישי…”
היד קפצה לי על הטלפון.
“אלה, תודה. אנחנו נתלה לבד אם נחליט. מפתח לא אשאיר. תבואי בערב, יחד, תקבלי קפה ועוגה ותביאי את הקמע.”
“אתם עקשנים! מה נסגר? את מסיתה אותו נגדי, תמר? עדי אף פעם לא היה מענה ככה לאמא שלו.”
“אלה, זאת החלטה שלנו יחד בני זוג, משפחה, יודעים לעשות מה שנכון.”
“טוב, אם עד סוף השבוע אין לי מפתח אני כבר לא חלק מהבית שלכם. אני לא מגיעה, לא מתקשרת. אתם מבחינתי… זרים.”
שקט בגזרה. עדי בא הביתה עייף, עגום.
“אמא בכתה. אמרה שיש לה לחץ דם קשה, אמבולנס, שאנחנו הורגים אותה באכזריות… אולי נעשה לה עותק פשוט ונגמור את הפרשה? נשחק אותה תקיפים, נגיד לה שלא להיכנס בלי להודיע.”
חיבקתי אותו. “אני יודעת שאתה סובל לראות אותה כך. אבל אם ניכנע זהו, זה לעולם לא נגמר. היום זה מפתח, מחר זה וילונות, מחרתיים חינוך ילדים. זו מניפולציה קלאסית. זה הרגע שהולכים עליו עד הסוף ו… מתבגרים.”
“אני אחשוב על זה,” לחש.
הגיעה שבת. חלמנו על בוקר רגוע עם קפה ופשטידה, אבל בעשר דפיקה באינטרקום.
“פתחו, ילדים. הבאתי חלות וגבינות!” אלה, מבריקה כרגיל.
מבט אחד בין עדי לביני לא הייתה ברירה, פתחנו.
נכנסה, פורקת שקיות, מפקחת על מטבח, מסתכלת בגועל על הכיור “מה, לא שטפתם כלים מאתמול בערב? איזה מין בעלת בית את, תמרה?”
נשמתי עמוק. “היום שבת, אנחנו נהנה מהשקט. הכלים יסתדרו אחר כך.”
“אני הפעם באתי למטרה עדי, תביא את המפתחות. יש לי כאן מחזיק מכסף עם ברכת שמירה משערי ירושלים. הנה, תחבר אותו לעותק שלי. עשיתם כבר עותק?”
עדי הסתכל עליי. שתקתי. הבמה הייתה כולה שלו.
התיישב לידה, אחז לה ביד.
“אמא, תודה על כל הדברים, באמת. אבל לא, לא נתת לנו מפתח. דיברנו על זה רבות. החלטנו שני סטים בלבד אחד לי, אחד לתמרה. זהו.”
פניה התכווצו, קמה מלפני השולחן בתנועה עייפה.
“הבנתי. תסתדרו. בזבוז. תשטפו כלים, תאבדו מפתחות אל תפנו אליי. תתמודדו לבד.”
צעדה לדלת, משאירה את שקיות הקניות מאחור. עדי רצה ללוות, סירבה.
“לא צריך, אני מסתדרת.”
שקט השתרר בבית.
חיבקתי אותו מאחור. “אתה גיבור,” לחשתי לו. “תודה.”
“אני מרגיש בוגד, תמרה. הלב שלי רועד…”
“אתה לא בוגד. אתה פשוט מתבגר. הגדרת גבולות בריאים זה מפחיד אבל נכון.”
חודש של נתק. אלה לא מתקשרת, לא מגיבה להודעות. עדי מביא מצרכים, משאיר ליד הדלת שקט.
ואז, בלילה גשום במיוחד, באזור מגוריה בבת ים הפסקת חשמל, רוח עזה. הטלפון שלה כבוי. עדי לא מהסס נוסע לשם עם תרמוס, לחץ דם, ערכת תה ואני איתו.
מוצאים אותה לבד בחושך, עייפה ולחוצה. כשמבינה שבאנו, עיניה מתמלאות דמעות אמת. בפעם הראשונה לא זיוף.
“חשבתי ששכחתם אותי… פחדתי. איזה מזל שבאתם.”
נשארנו עימה עד עלות השחר, מדברים, שותים תה. מפתח לא עלה שוב.
כשהלכנו, שאל עדי אם תבוא אלינו עד שהחשמל ישוב.
“לא, יקירי. הבית פה, והחתולה צריכה אותי. אבל… תתקשרו מדי פעם, סתם ככה. טוב?”
“חייבים,” חייכתי. “ואל תשכחי במוצ”ש עוגה, יש לי מתכון חדש!”
מאז, חודשים חלפו. מפתח לא ביקשה. במקום לבקר אותנו ללא הודעה, היא נרשמה לשירה בציבור ונכנסה לחוג פילאטיס אנרגיה חדשה, סיבה לחייך.
אני, כשאני פותח שוב ושוב את הדלת במפתח היחיד שיש לנו, מרגיש כל פעם את ההבדל: מאחורי הדלת שלנו, מתחיל עולם קטן ושקט שהוא סוף סוף באמת רק שלנו.
לפעמים קרבה נשמרת דווקא כשסוגרים דלת בזמן הנכון.
