חמותי הייתה כל כך מופתעת, כמעט כמו גדי מרחף בעננים, כשדרכה בשביל אבני הפסיפס אל תוך החצר שלנו, וגילתה שהגינה אינה מתמלאת בעגבניות או תותים אפילו פטרוזיליה לא צמחה שם, רק דשא ירוק וריח המים מהצינור.
ההורים של בעלי, נעם, היו פעם בעלי אדמה קטנה על הר הכרמל. שנים טיפחו אותה עמליה, סבתא שלו, אהבה לשתול מלפפונים, גידלה עגבניות עגלגלות ותפוחי עץ מתוקים, אחר כך כבשה אותם בצנצנות והביאה לכל השכנים לקפה של שבת. אבל הגיל נחת עליה כמו ערב סתווי, והם נתנו לנו את האדמה מפני שכבר התעייפו, אמרו שגבם לא סוחב את טוריה כמו פעם.
ועכשיו, הגינה היא מגרש פתוח, רחב ומוזר בתל-אביב. בונים שם פינת מנגל, מניחים ערסל, מתגלגלים בשבת כמו ילדים. רק דבר אחד מוזר לא רציתי להתקין מענה של עמל, אז נעם החליט: הופכים אותה לגינת פרחים; ונקנה את המלפפונים והעגבניות בסופר השכונתי או בשוק הכרמל, מספיק לנו המשכורת בשקלים. כך החלפנו את קולות החרמש והמעדר בלהיכנס אל הדשא הנעים, נרגעים וכלום לא חייב לגדול שם.
פעם שנייה, חמותי הופיעה בגינה, ועננות של אכזבה רחפו על פניה. התבוננה סביב כאילו נכנסה לדירה נטושה, נאנחה, ואמרה: מה זה, שרונה? איך אפשר לחיות ככה? איזו כלה ישראלית עוזבת את הגינה למען דשא? הכל כאן מתפורר! ליבה יצא אל העבר, אל שקיות הגרגר הנחלים והמלפפונים, ישבה וסיננה, כאילו כל חריש שאינו חריש של סבתות הוא לשווא.
ולפני שבועיים, ישב מולה חבר ותיק, לש ערב שבת, ושאל: אמליה, נשאר לך מהמלפפונים המפורסמים שלך? חייכה כמו ארנבת מתחת לשמש, פתחה צנצנת ענקית ומלאה בפרחים יבשים לא מלפפונים, לא גזר, רק ניצני כלניות וכמו ענני קיץ. קח, אמרה לו. זו הירושה שלי אשתי ונכדיך יאכלו פרחים, כי לכלה שלך תמיד העדיף דשא ושמש. ראיתי אותה שולחת את צרור הפרחים, כאילו זאת וסתיו שגדל מתוך אדמה ישנה וגאווה מתפרצת.
התבוננתי בה נדהמת, מילים נבלעות לי בגרון כמו חלום שבו אף לא יוצא, פתאום היא שוב דיברה: בעצם, שרונה, אולי אבנה מחדש את החלקה שלי; אני עוד מסוגלת לגדל ירקות ולמלא את הגינה בריח של ארץ ישראל.
ושהאור מתעמעם במרפסת, פתאום הרגשתי שהחלום שלי גינה של פרחים ובריכה לילדים נסוג ומתחלף בתפוחי אדמה ושתילי קישוא, ושאלתי את עצמי: האם תחזור הגינה לפעם, או אשאר אני שומרת של חלום ירוק ורגוע בלב תל-אביב?
