החמות דרשה ממני לקרוא לה “אמא” והסברתי לה מה המשמעות
“יאלי, למה את מדברת כל הזמן ‘רשתי רחל’?” קראה לי חמותי, קולה רועם כמו פעמון כנסת, ושפכה על הפה חביות של קצפת שנשארה מהעוגה לחג. היא הרימה את כוס התה והניחה אותה בצד, כאילו היא תעלה למרום.
השולחן השתתק, שקט פועם כמו לב של תינוק. האורחים דודה של בעלי שמגיעה מירושלים, בן דוד עם ילד מתוקפני, ושכנה שהוזמנה “לרוחב הלב” עמדו קפואו, מחכים לראות מה יעלה. אריק, בעלי, קדם את מזגו לאוהל הקולין, מצביע על סלט חציל ומספר לעצמו שהעולם מתמזג עם המים. הוא תמיד מתרכך כשמתקרב סופה, קבור את ראשו בחול ומשאיר את הנשים לדון ב”ענייני סבתות”.
בצליל שקט, ייטבתה משטחה מזכירת קפלים, טיפטה על הפה במפית ועמדה מול החמות, שעומדת בשיא העמלות שלה, לבושה בשמלה נוצצת כמו סיני, קורנת ציפייה לשביעות רצון.
“רשתי רחל, אני קוראת לך בשם ובשם המשפחה מתוך כבוד,” אמרתי בקול רגוע, מנסה לאזן בין השקט לרעש.
“אל תאמיני לי, אנחנו משפחה אחת! אני נתתי לך את בנך, הדם שלי, ואני אם שנייה עבורך. ואת מתייחסת אליי כאל זר, כאילו אנחנו לא קשורים. תראי, ערן, בת של אחותי, קראה לחמותיה בשם אמא כבר בחופה, והם חיו יחד כמו נר על נר. את שומרת מרחק, וזה לא יפה,” השיבה החמות, עיניה עוברות על האורחים כמו קרן שמש שמחפשת חום.
“לאמא שלי יש שם אחד ורד אדריאנה,” השבתי בתוקף. “לא יכולה להיות לי אמא נוספת, זה בלתי אפשרי ביולוגית ומוסרית. את אם של בעלי מכבדה, אבל לא אקרא לך אמא. מצטערת אם זה פוגע בך, אבל אינני מתנהגת כשקרנית.”
החמות תפסה את הלב בעודה הצביעה על החופה, גלגלה עיניים ובחנה את האורחים בחיפוש אחרי תמיכה.
“שמעתם? ‘שקרנית’! איך אני משקרת? אני משקיעה בלב שלם, אפייה, עצות, והיא מתביישת! אריק, תגיד לה! איך אפשר לפגוע באמא בבית שלה?” קראה בקול רם.
אריק נאנח, נבדר והוציא בקושי:
“יה יקרה, יקירה, היא רק רוצה שנקרא לה אמא, זו רק מילה, המסורת שלנו, אין בזה דבר.”
הביטו שלו ביסרה את עיניי, והיה שם כל העייפות מהטענות הבלתי פוסקות של אימו, האכזבה מהחוסר גבורה שלה, והאזהרה שהפעם לא אתן לדברים להכתיב.
“זה לא רק מילה בשבילי, אריק. אמא היא מי שהולידה אותי, שמרה עליי בלילות כשחלה, אוהבת ללא תנאי. רחל היא אישה מדהימה, אבל היא לא אמא בשבילי. בואו נסגור את הנושא ולא נפגע בחג. מי עוד רוצה עוגה?”
הארוחה נחתמה במרק. האורחים פנו לשובם, המתח כבד באוויר. רחל שלחה את האורחים בבפינה, לוחשת לשכנה שהיום הזה “הכלה שלנו מאבדת תחושה של תודה”.
במטבח, אחרי סיום הניקוי, חייכתי למים ולכלים. בת שלושים, אדריכלית מצליחה, עצמאית, אך מול חמותי הרגשתי כמו תלמידה שנכנסת לכיתה עם שגגה. רחל הייתה מומחית באגרסיביות פסיבית, לא צועקת, אבל דוגרת “דאגה” שמפילה כאילו חצי חוף.
למחרת, חשבתי שהאירוע יחלוף, אך הרגשתי שההתחלה רק נחתה.
בשבת בבוקר, כשאנחנו מנסים לשן אחרי שבוע עמוס, נוגעת הדלת, וקול חזק מתקרב.
רחל עומדת בפתח, מזוודה על גלגלים.
“מתעוררים?” קראה בקול שמח, נכנסת בלי המתנה. “הלכתי לשוק, קניתי גבינה, קפה של חווה, חשבתי לבוא ולבשל קרקרים. קיי, קטנה שלי בטוחה שאין לך זמן, את עובדת, בונה קריירה, לא מצליחה להאכיל בעלך?”
קיבלתי אותה בפיג’מה, שעריי פרועים, נשפתי עמוק.
“בוקר טוב, רחל. אנחנו לא רעבים ויש לנו תוכניות.”
“איזה תוכניות יוכלו להיות יותר חשובות מארוחת בוקר חמה?” רחל חיפשה במטבח, מתרוצצת עם סירים, ומתחילה לספר:
“קמתי בבוקר השישי, הלכתי לשוק, נשאתי מזוודה, הגב שלי כואב, הרגליים מזיעות, אבל בואתי אליכם. רק אם אם עושה כך, למה אתה מתקשה לקרוא לי ‘אמא’? הלשון תיבש?”
הצמדתי מזלג, השקטתי.
“תודה על הארוחה, רחל. אבל דאגה לא נרכשת בקרקרים. הכינוי ‘אמא’ אינו נרכש במתנות.”
“ואז למה?” היא שאלה בעיניים מצולמות. “כי קיבלתי אותך בבריאות? אני לקחתי אותך לבית חולים, זאת ההורים שלנו. את מתלוננת עליי, חשבתי שתשפיע. אבל היא אומרת לי: ‘קטנה, את מחליטה בעצמך’.”
הקול שלי קפא.
“קשרתם לאמא שלי?” שאלתי.
“ספרתי לה איך את מתנהגת. חשבתי שהיא תשפיע. היא אומרת: ‘קטנה, היא מחליטה בעצמה’.”
“האם אפשר שלא תטריעו את אמִי?” אמרתי בקור. “לחץ דם שלה גבוה, היא לא צריכה לדאגה.”
“אז אני לא חולה? הלב שלי לא כואב?” קולה רעד. “אני כאן בשבילך, עושה כל מה שאני יכולה!”
אריק התערב במהירות:
“אמא, אל תתחילי. קטנה מודה, רק צריך זמן להתרגל.”
“שלוש שנים והיא מתרגלת!” קראה רחל. “טוב, אם אתם לא רוצים, אז אני אבוא, אעזור עד שתבינו מי באמת רוצה את הטוב.”
מאותו היום, ביקוריה הפכו לשגרה. היא בודקת אם הבן לבוש בטה, מסדרת סירים במזווה, משנה וילים, מתלוננת על וילונות, צבע קירות, אפילו על מרקחת אבקת הכביסה, מוסיפה תמיד: “אמא לא תמליץ על רע.”
הייתי מנומסת, מציבה גבולות. לא שילמתי לה מפתחות (היא ביקשה עותק “למקרה חירום”), לא נתתי לה לגעת כספים. אבל הלחץ הלך והגדל.
הקצנה הגיע אחרי חודש, בנובמבר. חולה קשה, שפעת קפאה עלי, חום כמעט ארבעים, גופי רועד. אריק, למזמר, היה במשלחת עסקית בחוץ ולא היה חזור לפני יום שישי.
הייתי במיטה, נרדפת בחלום חום, התקשרתי לאמי, אך היא הייתה במיון עם משבר לחץ דם, ולכן אמרתי לה שהמזג גרוני קל.
ביום רביעי, נשמע רעש במפתחת. אריק שכח מפתחות בחוץ למקרה שהאמא תזדקק למים. שכחתי לגמרי.
קול רחל חצץ:
“מישהו כאן בחיים? אריק התקשר, אמרת שתתפשטי.”
קמתי על חזה.
“רחל… אל תקרבי… מדבקת”
רחל נכנסה לחדר בלי להסיר מעיל חיצוני, הסתכלה על השולחן המלא בכוסות תה ריקות, חבילות גלישה, ממגוון טבליות. האוויר היה כבדי.
“איזה אוויר! אפילו פושק, תכניסי קצת אוויר, חולה צריך להיות מגונן.”
היא פיתחה את החלון, רוח נובמבר קרה החזיקה את פניי, והקפיצה אל חום המיטה שלי.
“הסגרו, בבקשה… צמרותיי קפאו,” לחשה קולה המפוחדת.
“צריך לאוורר, להוציא חיידקים. תמתיני, אני מביאה מרק. קומי, לכי למטבח. זה לא חפרור חזירים.”
“לא יכולה לקום, ראשי מסתחרר.”
“אל תסתכלי על זה כאילו זה בדיחה. קומי, אני כאן בשבילך, לא הלכתי לבזבז את הדרך.”
רחל השמיעה קפיצות של סירים, הזזה של כיסאות, ניכוך ארונות בכימיקלים. ריח של מיי-כלור והקפאה של חום גרם לי לבקוע.
“בבקשה, אל תכבשי, אני צריכה מנוחה…”
“זה הפעם הראשונה!” רחל קראה, “אני כאמא! באתי לעזור, ואת שואבת אותי?”
“תודה,” אמרתי בשקט, “אבל אני צריכה תרופה, לא אשתי.”
“אה, רשימת קניות? שכחתי, אבל קניתי סלק! מרק סלק הוא התרופה הטובה ביותר. תקטפי את הירקות, ואני אביא מרק.”
הטלפון ברקק, וקולה של אמי, ורד אדריאנה, השמיעה:
“קאטי, בתי, איך את? קולה שלך חולה. אני משחררת ברשום, לא יכולה לשכב בבית חולים. אני מגיעה למעלה, מיד.”
חמש דקות אחר כך, וורד נכנסה, פגועה במרפאה, ופניו נראו החלטיים.
“אמא…” בכותי נגעתי למגע הראשון של הקלה.
וורד נגעה במצחתי, קראה:
“אל תדאגי, נזמין אמבולנס אם לא נצליח.” היא משכה את המזרון, הביאה מגבת רטובה, תרופות, מרק עוף וקפית-קצפת מרווה.
רחל נעמדה בפתח, מביטה בעיניה של וורד.
“אני כאן גם, רוצה לנקות, לבשל, להיות אימא.”
וורד חייכה קלה, קולה חזק כמו פלדה:
“רחל, רואות איך קאטי חולה? היא צריכה שקט, לא ניקיון, לא מרק. למה את דורשת שהיא תקומה?”
“רציתי לעזור, כמו אם!”
קאטי, אחרי שנקלטה בטמפרטורה, חשה איך הכעס שהצטבר בחודשיים מתפרץ.
“רחל, בואי לכאן, בבקשה.”
רחל נבהלה, אך התקרבה.
“שישה חודשים אתה דורש שאקרא לך אמא. את מנצלת, מתלוננת, מציגה את עצמך כקרן אהבה. היום הוכחת למה לא אקרא לך כך.”
“למה?” רחל חייכה במרירות. “באתי עם מצרכים…”
“כי אמא איננה מצרכים או ניקיון,” קאטי המשיכה. “הסתכלי על האמא שלי: היא עומדת על רגליה בקושי, באה מהבית חולים רק כדי להניח לי כוס מים ולכסות אותי במצעים. היא לא מבקשת ממני לנקות סלק כשאני חולה. היא רק אוהבת, מרחפת בלי דרישה.”
החדר נשתק, הנשימות של רחל גרו. היא חיוותה חום, הפכה לחומה.
“רציתי להמריץ אותך…” לחשה היא.
“תצאי, רחל,” קאטי אמרה בעייפות, “קחי איתך את הסלק, ותעברי. השאירי את המפתחות על מדף הקלפים. אל תחזרי בלי הזמנה. אני מכבדת אותך כאם של אריק, אבל במקומי האמא של וורד תישאר.”
רחל הביטה בוורד, שמלטפת את פניה של קאטי במגבת לחה, והרגישה בושה עמוקה או אולי קנאה. היא יצאה, מפתחות נשקפו על מדף, והדלת ננעלה.
וורד נשפה ונכנסה למיטה, חיבקה את קאטי והבטיחה:
“היה שקט, לא תזדקקי למשהו.”
קאטי נרדפה לשינה, וחלמה שהאמא נושאת אותה על גביה במרחב פתוח, מגן עליה מרוחק.
אריק חזר ביום שישי, הבית ריח במרק עוף ובתרופות. קאטי החלה להתאושש, וורד חזרה לבית אחרי שהבטיחה שהבעל חזר לשמור.
בארוחת ערב, אריק שאל בעדינות:
“אמא התקשרה, בכתה, אמרה שהגרמת לה לצאת.”
“לא גרמתי, רק הסדרתי,” ענתה קאטי בביטחון. “ההבדל הוא שאמא שלך רצתה אותי לנקות סלק, והאמא שלי הביאה תרופות.”
אריק השקט, ניגש והחזיק אותה.
“סליחה, צריך היה להגן עלייך.”
“היא אוהבת אותך, ואני לא חייבת לאהוב אותה. מספיק כיבוד והפרדה. נלקחנו את המפתחות, לא יהיו עוד ביקורים פתאומיים. נושא ‘קראי אותי אמא’ נסגר לנצח. אני אקרא לה רחל פטראבסקה, וזהו.”
אריק חייך, חיבק אותה.
חצי שנה חלפה, הקשר עם רחל היה קריר אך מנומס. היא באה רק בהזמנה, מביאה מאפינס, מדברת על מזג האוויר והדשא.
בחתונה משפחתית, הדודה מרמת הגן קראה:
“קאתי, למה את קוראת לחמות בשם המשפחה?”
רחל נעמדה, הסתכלה על קאטי, על הדודה, ואמרה בביטחון:
“אמא של קאתי היא ורד אדריאנה. ואני רחל פטראבסקה. לכל אחת תפקיד משלה, וכבוד הוא העיקר.”
קאתי חייכה בחום:
“נכון, רחל פטראבסקה.”
והמילה “אמא” נשארה יקרה, רק כאשר יש אהבה אמיתית, לא כשקופה של גבינה או שליטה.
