המנעול הזה נראה לי קצת חלש, אתם בטוחים שהוא מספיק בטיחותי? היום הגנבים לא זקוקים אפילו לכלים קונטרול-וי, וגמרנו. ויש לכם כאן מכשירים, שיפוץ חדש… האישה במעיל גשם בז’ היכתה בציפורניה המתוקתקות על דלת הברזל החדישה, הריח של השמן עוד ממלא את המסדרון.
נועה נשמה עמוק, משתדלת לא להראות עד כמה זה מעיק עליה. היא הביטה בבעלה, שדווקא היה עסוק בזהירות בהסרת ניילון ההגנה מהעינית. יואב הרים עיניים, משך בכתפיו כאומר תכילי, זו אמא.
חנה כהן, זה מנעול מעולה! איטלקי, רמת ביטחון 4, בדקנו, התייעצנו, קראנו ביקורות. ובכל מקרה, בחודש הבא כבר נתקין אזעקה. תיכנסי, אל תשארי כאן על הסף, אמרה נועה בשקט.
זה היה הביקור הראשון של חנה בדירה החדשה שלהם. חמש שנים חיכו לזה חמש שנים של דירות שכורות, איסור להחביא מסמר בלי רשות המשכירים, חמש שנים של חיסכון על כל חגיגה וקפה. אבל עכשיו, המשכנתא אושרה, קיבלו מפתחות, ואחרי שיפוץ מתיש ובלתי נגמר, הדירה סוף סוף שלהם. מבצר. פינה משלהם, בה כל ריצוף וכל גוון קיר נבחרו על ידם, בריב, בהסכמה אבל בצוותא.
חנה נכנסה, סקרה את הקירות הבהירים, מיקדה מבט בארון הקיר, הידקה שפתיים.
צבע לבן, פסקה, מסירה את המעיל ומוסרת אותו לבנה. מה תעשי כשיהיה לכלוך? אמרתי לך, תבחרי טפטים עם פרח, לא רואים כתמים. אבל זכותכם, הבית שלכם.
נועה רק הנהנה. עם חמותה פשוט אין עם מי לריב. חנה כהן משוכנעת שרק דעתה היא המצפן היחידי, כל סטייה טעות חמורה או עוון אישי.
הסיור בדירה נמשך שעה. היא פתחה את הברז, בדקה לחץ מים, מיששה את וילון חדר השינה (“סינטטי! בקיץ תחנקו!”), הציצה למקרר (“יותר מדי קינוחים!”) ולבסוף חזרה למטבח. יואב דאג לשכך פינות, לנענע חיוך מרגיע. נועה ערכה שולחן, מרגישה במתח העולה באוויר. היה ברור לה: זה לא ייגמר רק עם תה ועוגה.
רק כשישבו כולם לארוחת עשר ליד שולחן עגול, חנה עברה למה שבאמת חשוב לה.
דירה יפה, התחילה בכלליות, מסדרת מפית, אבל אני דואגת. אתם ילדים, עובדים עד מאוחר, לא בבית. ומה אם צינור יתפוצץ? או תשכחו תנור דולק?
אמא, צחק יואב, התנור שלנו עם טיימר. והצנרת חדשה, מה כבר יקרה?
צריך שיהיה מישהו שדואג, היא נזפה. לשכנה שלי הבן נסע והצינור התפוצץ, הרסה חצי בניין. אם לא היה לה מפתח, היו שוברים את הדלת! אז… אתם צריכים לעשות לי העתק מפתח. שיהיה “ליתר ביטחון”.
נועה קפאה עם כוס בידה. עובדה, בדיוק מה שפחדה.
למה בעצם? שאלה בשקט, אבל בטון ברור מאוד, מביטה בעיני חנה.
מה זאת אומרת “למה”? היא נעלבה. אם תלכו לאיבוד או תסעו ותשכחו להשקות עציצים… אני אהיה כאן לבדוק, לנקות אם צריך. אני בפנסיה, יש לי זמן.
ברוח נועה התעוררו מיד זכרונות ממריבה ישנה: פעם, לפני שלוש שנים, חנה ביקשה מפתחות “רק לשבוע”, ניצלה את ההזדמנות וכאשר הם חזרו הבגדים של נועה היו מקופלים “כמו שצריך”, הסירים מסודרים מחדש, היומן האישי זרוק גלוי. וחנה? “רק ניגבתי אבק, לא קראתי כלום, באמת מוזר לי” ומההערות אחר כך היה ברור: קראה ועקבה.
חנה, תודה על הדאגה, אבל נסתדר לבד, שמרה נועה על שלווה, אפילו עציצים עדיין אין (רק קקטוס פעם בחודש). ואם נאבד מפתח יש מנעולן, זה קורה.
פניה של חנה קפאו. החיוך נמחה, הפנים נהיו נוקשים.
מנעולן? להכניס איש זר, לשלם לו? נועה, בזבזנית תמיד היית! ואני אמא, עוזרת, חינם! יואבי, למה אתה שותק?!
יואב התחמק, נשם עמוק.
אמא, למה שתיסעי מהרצליה לכאן? לכל כיוון כמעט שעה וחצי. וגם אם משהו יקרה, אני פה קרוב, עשרים דקות גג.
לא זמן! קראה חנה בקול, זה עניין של אמון. אתם לא סומכים עליי? אני אמא! ככה מתנהגים אל אמא? “פרייבטיות”…
חנה, בואי נשמור על כבוד הדדי, התערבה נועה, לחייה בוערות. אף אחד לא חושב שאת גנבת. זו פשוט דירה שלנו, הבית שלנו. לכולם צריכים להיות גבולות. כשיש מפתח לעוד מישהו זה מפר את התחושה.
גבולות… מלמלה חנה בלגלוג. מאמא אין גבולות! אני שטפתי אותך, יואבי, עד גיל שש… עכשיו יש “פרייבטיות”.
היא דחפה את העוגה הצידה, מראה שנפגעה.
אני לא מבקשת עכשיו, שינתה גישה, רק בהזדמנות. תביאו לי את ההעתק. אתם יודעים לחץ דם, דאגות, ואני לא רגועה.
המשך הערב עבר במתח. חנה ענתה בקור רוח, ויצאה במהרה. בדלת, הביטה שוב על המנעול: “תחשבו טוב. גאווה זה לא יועץ טוב”.
כשיצאה, נועה נשענה על הקיר, מותשת.
יואבי, אתה לא תיתן לה מפתח, נכון?
יואב שפשף את מצחו.
נו, היא רק דואגת. ימי דור אחר. זה בשביל השקט ניתן לה את המפתח, היא תניח עליו ונגמר!
ברצינות? שכחת איך נכנסה לנו לבית השכור בשבת ושבע בבוקר בישלה חמין? “חשבתי שאתם בעבודה”. יואב, אני רוצה להרגיש כאן בבית, לא לפחד שתיכנס פתאום!
אני מבין, נאנח יואב, אבל היא תאכל אותי כל יום בטלפון…
שתתקשר, אמרה נועה, אבל מפתח לא תקבל. ואם תיתן לה בלי לשאול אני מחליפה מנעול. באמת.
השבוע שאחריו היה מתיש. חנה התקשרה כל יום ליואב: “כואב הלב”, “הרגלים כואבות”, ולקראת הסוף כל שיחה “אז מתי אקח את המפתח?”
יואב התחמק, שיקר, המציא תירוצים. חנה לא ויתרה.
באחד הימים התקשרה לנועה:
נועה’לה, איך את? שמעתי על הדירה, שמתי בשבילכם תפילה בבית הכנסת. קניתי מזוזה חדשה, ממש מיוחדת, רציתי לתלות אצלכם בדלת. אני אהיה באזור, תני לי מפתח, אכנס, אברך ואצא.
נועה הידקה את הטלפון. תודה, חנה, על הדאגה. אבל אנחנו נתקין לבד, או ביחד כשאת באה. מפתח לא משאירים. תבואי בערב לשתות תה, תתני לנו את המזוזה.
את עקשנית. את משפיעה על יואב, נכון? הוא אף פעם לא היה כזה עד שהגעת. טוב, אם עד שבת אין לי מפתח אני לא באה אליכם יותר, חנה סיימה בטון קר, וטרקה.
בערב, יואב נראה שחור.
אמא התקשרה, סיפרה שהיה לה לחץ דם, קראה אמבולנס, בכתה. אולי נוותר? ניתן לה מפתח? אני אדבר איתה שתתאם לפני שהיא באה.
נועה קמה אליו, עזרה לו להוריד את הג’קט וחיבקה.
יואבי, אני יודעת שזה כואב. אבל נוותר עכשיו לא ייגמר לעולם. היום מפתח, מחר איך לגדל ילדים… ואם תוותר בגלל רחמים איבדנו את העצמאות. אל תיתן לרגשות אשמה לנהל אותנו.
טוב, אמר אחרי שתיקה. נראה.
הגיעה שבת. תכננו סוף סוף לנוח. בעשר בבוקר צלצול באינטרקום.
מי זה? שאל יואב בקול ישנוני.
אני, אמא! הבאתי מלא דברים טובים, פירות, עוגות, נשמע קולה מהדהד.
נועה ויואב הביטו זה בזו. לא הודיעה, לא בדקה. פשוט באה.
נצטרך להכניס, לחש יואב.
חנה נכנסה כמנצחת. “הבאתי ירקות טריים, חמוצים, ריבה, נמאס לי שאתם אוכלים רק שטויות. אוי, הכלים לא שטופים? נועה, ככה לא מנהלים בית!”
חנה, זה שבת בבוקר. אנחנו ננקה כשנרצה, ענתה נועה מבלי להתרגש.
טוב, לא התכוונתי לזה עכשיו. יואבי, בוא.
היא שלפה שקית קטנה.
קניתי לכם מחזיק מפתחות עם הקדשה, רוצה לשים על העותק שלי. אז איפה הוא?
המבט דרש תשובה, בלי אופציה לסירוב. יואב הביט בנועה, שעמדה בצד. זה היה מבחן האש.
הוא התיישב מולה, אחז בידה.
אמא, תודה אבל לא יהיה העתק.
מה? אתה צוחק?
לא צוחק. החלטה שלנו רק שני סטים. לא נעשה עותקים.
למה? דיברתי איתך! אני דואגת! אני אמא!
את אמא, לא מאבטחת. אני אוהב אותך, תמיד שמחים לארח, אבל ננהל את הבית שלנו לבד. אם תהיה בעיה נשלם. נאבד מפתח נשבור דלת. זוהי הדרך שלנו לבגרות.
חנה משכה יד, פניה מאדימות.
בגלל נועה! היא שכנעה אותך! בגדה בי בשביל אשתך.
אף אחד לא בוגד, השיב יואב, זו משפחתי, וזה מגיע לה כבוד והחלטות משלה. אם לא תוכלי לכבד נראה את עצמנו לעיתים רחוקות, אף אחד לא רוצה את זה.
השתררה דממה. חנה הביטה בבנה, מחפשת את הילד המוכן להתפשר, אך ראתה רק גבר עומד מול העולם.
בסדר, אמרה בקרירות. תסתדרו לבד. כשתהיה צרה, אל תבואו אליי לעזרה. אני לא כאן בשבילכם.
היא קמה, העיפה מבט, הלכה.
נועה התקרבה והקיפה את יואב בזרועותיה.
אתה גיבור שלי, לחשה.
אני קצת מרגיש רע כאילו אכזבתי אותה, הודה.
זה לא בגידה, זו בגרות. לפעמים צריך לסגור דלת כדי לבנות קן משלך, חייכה.
חודש שלם, חנה לא התקשרה, לא הגיבה. יואב דאג. נועה המשיכה לשדר רוגע, ידעה שאין דרך חזרה.
ואז, באמצע קיץ, סערה פרצה בהרצליה. עמודי חשמל קרסו. חנה בלי חשמל, טלפון לא זמין. יואב קם, לא היסס דהר עם נועה לבית אמו. מצאו אותה אפלולית, מופתעת, לוקחת את לחץ הדם לבד. יחד הכינו לה אוכל חם, נועה בדקה לחץ דם, פיטפטו. אף מילה על המפתח.
לפני שיצאו, יואב שאל: אמא, רוצה לבוא אלינו עד שיחזור החשמל?
חנה הביטה בו, ואמרה בשקט: לא, אני פה עם החתול שלי. תתקשרו סתם כך לפעמים, הוסיפה בהיסוס.
ברור! ובשבת תבואי לעוגה, חייכה נועה.
חצי שנה עברה. חנה לא קיבלה עותק מפתח, אך היחסים רק השתפרו. את האנרגיה הפנתה לחוג מקהלות וללימוד הליכה ספורטיבית. עכשיו לא היה לה זמן לבדוק סירים של נועה.
ויואב ונועה, כל פעם שסובבו מפתח בדלת האיטלקית, הרגישו שבנו להם בית אמתי, בו הגבולות ברורים, שבו תמיד יהיו מוכנים לארח כל עוד מכבדים את המרחב והחיים הפרטיים.
לפעמים, כדי לשמר קִרבה, צריך לדעת גם לסגור דלת בזמן.
