יומן אישי חמישי, ערב
שוב אני יושבת במטבח שלי, בוהה בסיר החלב שרוחש על הגז, ושוב שוכחת לערבב. הפעם השלישית השבוע שהחלב גולש לי, ואני מנגבת את הכיריים בעצבנות, יודעת שמה שמציק לי בכלל לא קשור לחלב.
מאז שנולד הנכד השני, הכול אצלם בבית מרגיש כאילו התהפך. יעל, הבת שלי, נראית מותשת, כמעט לא מדברת, הולכת ומתרחקת מעצמה. נדב, החתן, חוזר מהעבודה מאוחר, אוכל בשקט בלי לעלות עיניים, לפעמים מיד תופס כיוון לחדר. אני רואה הכול. הרי איך אפשר להשאיר אישה להתמודד ככה לבד?
ניסיתי לדבר, בהתחלה רק עם יעל שאלתי, הצעתי. אחר כך נדב הייתי ישירה יותר. אבל שמתי לב: ככל שאני אומרת, האווירה בבית רק כבדה יותר. יעל מגוננת עליו, נדב קופא, ואני יוצאת הביתה עם תחושת החמצה עמוקה.
היום מצאתי את עצמי יושבת אצל הרב מנחם מבית הכנסת לא בשביל עצה, פשוט לא הצלחתי עוד להסחב עם כל הרגשות. “אולי אני סתם לא בסדר,” מלמלתי בעודי מגרדת את התיק. “עושה הכול הפוך.”
הרב השאיר את העט בצד, הביט בי בעיניים טובות. “למה נדמה לך ככה?”
הכתפיים שלי התרוממו לבד. “אני רק רוצה לעזור, אבל כולם מתעצבנים.”
הוא שתק רגע, ואז ענה בשקט, “את לא לא בסדר. את פשוט עייפה, ודואגת מידי.”
לקחתי נשימה, הסכמתי בלב. זה הרגיש מדויק. “אני מפחדת על יעל. מאז הלידה היא לא אותה אחת. ונדב… כאילו לא רואה אותה בכלל.”
הרב נשען קצת קדימה. “רואה מה הוא כן עושה? גם אם זה לא בדיוק כפי שהיית רוצה?”
חשבתי. נזכרתי איך בשבוע שעבר שטף כלים בלילה, בהיחבא. איך יצא לטיול עם העגלה בשבת בבוקר, למרות שנראה שמה שהוא הכי רצה זה להתמוטט לישון. “הוא משתדל,” גמגמתי, “אבל זה לא מספיק.”
“חסר לך שהוא יעשה יותר? או אחרת?” שאל ברוגע.
רציתי לענות מיד, אבל פתאום לא היו לי מילים. רציתי רק שלא יהיה לה כבד וקשה. מה זה אומר בדיוק? קשה להסביר.
“אני פשוט רוצה להקל עליה,” לחשתי.
“אז תגידי את זה לעצמך.” הרב חייך.
הבטתי בו. “למה דווקא לעצמי?”
“כי את כבר לא נלחמת בשביל יעל את נלחמת נגד נדב. במלחמה כולם מוצאים את עצמם מותשים. את, הוא, היא. אם תעשי למענה ולא נגדו תראי מה קורה.”
בדרך הביתה הרהרתי בזה. נזכרתי איך כשהייתה קטנה, לא ייעצתי, לא הטפתי פשוט ישבתי לידה כשהייתה בוכה. איפה זה נעלם ממני?
למחרת באתי אליהם בלי להתקשר קודם, עם סיר מרק קטן. יעל הופתעה, נדב התבלבל קצת. “אני באמת לא נשארת הרבה רק לעזור רגע.”
הושבתי את אורי הקטן על הבירכיים, נתתי ליעל לישון קצת. עזבתי בשקט, בלי אף מילה על מה שצריך לשפר וכמה קשה פה.
כך חזרתי גם בשבוע שאחר כך, ושוב לאחר מכן. לא חיפשתי יותר את מה שמפריע פשוט ראיתי גם את הטוב: איך נדב מחזיק את דביר ברוך, איך עוטף את יעל בשמיכה בערב כשהוא חושב שאף אחד לא שם לב.
יום אחד בחדר המטבח, שאלתי בשקט: “קשה לך בימים האלה?”
נדב הסתכל עליי, כאילו אף פעם לא שאלו אותו את זה. “קשה, מאוד,” אמר אחרי שתיקה. ולא הוסיף.
לא היה לי מה לענות, אבל פתאום משהו התפוגג בינינו. ההאשמה ששלטה בינינו פתאום נרגעה.
הבנתי שחיכיתי שיתנהג אחרת אבל הייתי צריכה לשנות קודם את עצמי.
הפסקתי לדבר עליו עם יעל. אם היא התלוננה האזנתי, לא הטפתי. לפעמים לקחתי את הילדים אליי, נתתי לה לנשום. לפעמים הרמתי טלפון לנדב ושאלתי לשלומו. זה לא היה קל, הרבה יותר קל לכעוס.
אבל הבית שלהם נהיה שקט יותר. לא מושלם, לא מרובע פשוט רגוע.
פעם, יעל אמרה: “אמא, תודה שאת היום איתנו לא נגדנו.”
המילים האלו ליוו אותי עוד ימים ארוכים.
הבנתי פיוס הוא לא כשמישהו מודה בטעות. פיוס קורה כשלמישהו איכפת מספיק כדי להפסיק להילחם.
אני עדיין רוצה שנדב יהיה קשוב יותר הרצון הזה לא עובר. אבל עכשיו, הרצון השלישי גובר: שימצאו ברחוב הזה קצת שלווה.
וכל פעם שאני מרגישה את הישן גואה הכעס, העלבון, הרצון להעיר שוב אני בודקת: אני רוצה להיות צודקת, או פשוט להקל עליהם?
התשובה כמעט תמיד ברורה לי, ומובילה אותי הלאה.
