היי, רציתי לשתף אותך במשהו שקרה לי, כאילו סיפור של סרט, אבל זה החיים שלנו פה בתל אביב.
מתי יגיע אבא? נמאס לי! איפה הוא! אבא! אבא! שיבח יעקב בקול רועש, שדף כל פינה במטבח הקטן שלנו.
הקול שלו רטט בחדר, כאילו כל מילה הייתה מכה בראש. יעקב, בן עשר, נעמד באמצע הסלון, פניו הלכו אדומות מהצעקות. אגרופו הקטנים נלחצו בחוזקה.
אבא בעבודה, הוא יהיה כאן בעוד שעה. חמודי, תתארגן קצת, בוא נדבר, ניסיתי לשמור על שלווה, למרות שהלב שלי הרגיש כמו גרגר של אבן בכיס.
לא רוצה לדבר איתך! את גרועה! אני רק רוצה את האבא! קפץ יעקב ברגלו, וקולו הפך לשורק.
הדמעות רצו לעלות לי לעיניים. הסתכלתי על הבן שלי וחשתי איך כול השנה של הקפדה על כל רגע איתו מתפרק. עבדתי מהבית שנים, הייתי איתו כמעט כל שעה הלכנו לבתי ספר, חנויות, מוזיאונים, קראנו לפני השינה. כל זה בשבילו.
אני לא אוהבת אותך! השתעממתי ממני! נמאס לי! צעק יעקב, והמילים שלו חצו לי את הלב.
הפניתי פניי, כיסיתי את פיי היד במים, השתדלתי שלא לבכות לפניו. איך זה ייתכן? אני האמא שלו, אהבתי אותו יותר מכל. למה הוא רואה בי רק ריקנות? למה הוא תמיד דורש את אבא?
יעקב, בבקשה תפסיק לצעוק. אבא יגיע עוד מעט, חזרתי על עצמי, הקול רועד.
אני לא רוצה לחכות! רוצה עכשיו! את אמא גרועה! את…
פתאום צלצול הטלפון פגע בעדינות באוזנינו. יעקב רץ אליי ולקח ממני את המכשיר.
אבא! אבא! קרא אל הקו בלי להביט במסך.
הקול של איתן, הבעל שלי, נשמע ברוך מהדובר:
היי, חמודי! מה שלומך? קולו היה שמח ודאג.
אבא, כל כך חסר לי! אמא נמאס לי, מתי תחזור? יעקב חייך, פניו מוארים.
הפסקה. המתנתי לשמוע תשובה.
יוי, חמודי, אני תקוע בעבודה, עוד כמה שעות. תמתיני לי, אני מגיע בקרוב.
המילים תמתיני לי נשמעו לי כמו נטל כבד, כאילו הייתי משימה שצריך לסבול אותה.
אה, אבא, מחכה! יעקב קפץ משמחה.
הייתי מגרשת בחדר, רגלי רועדות, הגרון יבש. נכנסתי למיטה, סגרתי את הדלת לאט, ואלתי על הכר, הדמעות זרמו בלי שליטה.
הייתי במחשבה, למה אף אחד לא מעריך אותי? למה אני מרגישה כמו משקל מיותר? איך אפשר להרגיש ככה כשאתה מנסה לתת הכול?
קול השעון ברקע סיווה שניות. יעקב היה בקול רך משחק בחדר השכן. חיכיתי, מנסה להבין מה לעשות עם הכאב הזה. איך לחיות כשאתה מרגיש נזרק?
בסביבות תשעה בערב, שלחנו את יעקב לישון. הוא עדיין קרא לאבא, אבל עייפותו השתלטה, והוא נרדם לבסוף.
בין חצות לחצות, כשפתחתי את הדלת, איתן חזר הביתה. נפגשנו במעבר, שני ידיים צמודות בחזה.
אתה יודע כמה הוא מחכה לך? איך אתה מתעכב ככה? קולי רעד במאמצי כעס.
הוא תלש את המעיל על וו, לא מביט בי.
היה לנו ערב צוות, לא יכולתי לעזוב מוקדם. תבין, העבודה.
העבודה חשובה יותר מהבן? מה רגשותיו? ניסיתי לדבר בשלום כדי שלא להעיר את יעקב.
אל תעשיני דרמה. אני מרוויח כסף בשביל המשפחה.
ומה אני עושה? רק חיי עוברים בבית.
הוא נעלם לחדר השינה, כאילו היה בטוח שבניו לא מעניינים אותו. נותרתי עומדת במעבר, הלילה עבר בתסבוכות, לא מצליחה לישון. המחשבות רצות: זה באמת חיי?
בבוקר, קיבלתי צחוק במטבח. יעקב ואיתן ישבו סביב השולחן, ארוחת בוקר והם מדברים על היום בבית הספר.
בוקר טוב, חייכתי כשהכנתי קפה לעצמי.
יעקב לא הפנה מבט אליי, איתן הנהן אליו. ניסיתי לשאול:
איך היה במתמטיקה אתמול? שאלתי, מנסה להשתלב.
חזרתי עם משימה קשה, אבל פיתרתי לבד, גילה יעקב.
כל הכבוד! האם האמא עזרה? שאל איתן.
למה לי האמא? עשיתי זאת לבד.
ניסיתי להיכנס לשיחה, אבל הם המשיכו בעולמם, כאילו אני איננה חלק. השבועות נעשו חזרזורים של אותו תסריט יעקב צועק, דורש אבא, מתעלם ממני, והאבא חוזר בערב מאוחר.
פעם אחת, אחרי שהזמן ריצה בקולו של יעקב, ביקשתי ממנו לאסוף את הצעצועים. הוא זרק אותם על הרצפה וקרא בקול רם: את לא תקשיב לי! רוצה רק לראות את האבא! הרגשתי שהקצה שלי נופל.
ערב אחד, כשאיתן חזר, הכרזתי:
אני מגישה גט.
הוא הרים גבות, נגע בטלפון שלו:
מה זה אומר? אין לך בית? ההורים שלי ברמת הגולן. איפה תגורי? אתה יודע שהדירה שלי, אחרי גט אין לי מקום.
הצבעתי לו בעיניים.
אני יודעת שהדירה שלך, ולכן בבתי המשפט אוכל לטעון שהילד צריך להיות איתך.
הוא הפך לבן לבן.
איך זה איתי? איך אוכל להתמודד? יש לי עבודה!
גם לי יש עבודה.
אבל הוא צריך את האמא! צעקתי.
הוא צריך את האבא. הוא הוא אומר את זה כל יום. הוא רוצה את מה שהוא רוצה.
הוא ניסה לומר משהו, אבל הלכתי החוצה. ההחלטה נחתכה.
חודש אחרי, היה משפט. גרמתי לשהות אצל החברה שלי רות. חיפשתי דירה קטנה. יעקב לא חזר אליי בטלפון. נציגת הרשות לגיטר, בחורה בחליפה, שאלה את יעקב על רצונו.
הוא רוצה לגור עם האבא, הוא מרגיש נוח יותר, הוא בוחר את האבא, הוא אוהב אותו יותר, היא קראה.
בפסיקה של השופט:
לאור רצון הילד, ולפי ההכנסה הגבוהה יותר של האבא והקיום של דירה, משמרים את הילד עם האבא.
זה נשמע כמו פיצוץ בלב.
איתן ניגש אליי במדרגות:
קח את הילד! אני לא יכול לשמור עליו, העבודה, טיסות, מה אעשה?
התשובה שלי הייתה:
גם לי יש עבודה. אני אחפש דירה, ובכן הילד יישאר איתך. אני אתן מזונות ואבוא לבקר מדי שבועיים.
אבל את האמא! קרא.
ואתה האבא, הוא אוהב אותך. תתפוס.
נסעתי לחפש מקום קטן, סטודיו של כ-20 מ”ר, עם מטבחון קטן ולשירותים משותפים. זה היה העולם שלי. בערב הראשון בוכתי שעות, איבדתי את כל המשפחה, אבל לפחות לא היה עוד מישהו שצורח עלי.
הקשרים עם יעקב נמשכו מדי שבועיים. הוא בא לבקר, אבל עדיין צוחק:
בגללך המשפחה נפרדה! הוא קרא, והיה יושב על הספה. אחרי כל ביקור, בכתה, אבל המשכתי קדימה. מצאתי עבודה עם שכר טוב, קניתי רהיטים, הצטרפתי לקורסים.
החברה לשעבר של חמותי, ולנטינה, מתקשרת כמעט מדי שבוע:
איך יכלת לעזוב ולתת את הילד לאבא? קולה היה מלא זעם. מה אתה עושה כאמא?
זה גם הילד שלו, הוא בחר עם האבא, הוא בן עשר, לא חמש. הוא קיבל מה שהוא רצה.
השנים עברו, בנותי בניתי חיים חדשים. עבודה שמאוד אהבתי, בית קטן ונעים, תחביבים, חברות קרובות. לא חייתי יותר במתח מתמיד, לא קיבלתי עוד צעקות.
חמש שנים עברו. יעקב גדל, הפך לבחור מבוגר.
אמא, אמר באיטיות, טעיתי. הבנתי שפגעתי בך ושזה היה חלק מהפרידה שלנו.
נגעתי ברכותיו, הידיעה הזאת חיממה אותי.
אין בעיה. אני מקווה שהילדים שלך יגדלו וידעו איך לא לעשות את זה.
האהבה והחום שהיה לי כלפיו אז נעלמו, אבל זה לא קרה שלא היה לי ערך. לא הפכתי למישהי שלילית בעיני החברה, אבל נשארתי אני, והדבר החשוב ביותר היה שהצלחתי לא לאבד את עצמי.
