בחודש שעבר הפכתי סוף סוף לסבתא. הייתי בעננים מהתרגשות וחיכיתי בקוצר רוח ליום שבו נוכל לבקר את הנכדה שלנו. אך לצערי, איננו רצויים. הכלה שלי מגלה בגלוי שהיא לא מרוצה מבואנו. הבאתי מתנות, פינוקים וגם כסף, ועדיין היא נבהלת בכל פעם שאני מגיעה. כך גם אחותי.
אני מרגישה פגועה, הרי אני כמו כל סבתא. הכלה שלי נהגה בגסות כלפיי וכלפי בתי, אף על פי שאביגיל רק ניסתה להעניק לה עצה מתוך ניסיון לאביגיל יש שלושה ילדים משלה. לא רק זאת, אלא שהחזירה לי מחצית מהמתנות וקבלה על כך שאין תועלת בצעצועים רכים לתינוקת. לדעתי, הרי הילדה תגדל, וכל דבר יוכל להיות לה שימושי. למה להחזיר מתנות?
כשביקרנו שם, אפילו כוס קפה לא הציעו לנו. הבן שלי שתק והוריד מבטו, נראה שהוא לא בעל הבית אצלו בדירה. חזרתי הביתה בדמעות, כי לא ציפיתי לכזה יחס.
מאז אני רואה את הנכדה שלי רק בתמונות, ולא מעזה להגיע אליהם שוב. אני מזמינה את הילדים לבוא אלי, אך הכלה מסרבת להצטרף. ביקשתי מהבן להגיע איתה לפארק עם העגלה, אך הוא לא יכול הכלה שלי שולטת בו בכל צעד ולא רוצה לאפשר לו לצאת.
היא החליטה להאכיל את הנכדה בפורמולה במקום להניק, כדי שלא תצטרך להתאמץ. היא חוששת שנשפוט אותה ולכן לא רוצה להיפגש איתנו. אך לי באמת לא אכפת, כל עוד אני יכולה לראות את הנכדה שלי. אין לי שום כוונה להוכיח אותה, כל אמא עושה את הבחירות שלה.
פעם היו לי ולכלה שלי יחסים טובים, כמו גם עם הוריה. אך מאז לידת הנכדה, מרגיש לי שזו לא אותה אישה. לא עשיתי לה שום דבר רע, למה השתנתה אליי פתאום? חברותיי מתפלאות, איך ייתכן שנולדה לי נכדה ואני לא רואה אותה.
אמא שלי רשמה את הדירה שלה על שמי. חשבתי למכור אותה ולחלק את הכסף בין בני ובתי. אבל לאחרונה, בגלל כל מה שקרה, בעלי מתנגד לכך. הוא אומר שעדיף להשכיר לדיירים ולא לעזור לילדים שלא יודעים להוקיר תודה. כנראה שהוא צודק בזקנה שלנו, לא יישאר מי שידאג לנו. לצערי, כך הם פני הדברים.
החיים לימדו אותי: אי אפשר להכריח אהבה, ויחסים טובים חייבים לטפח בעדינות, מכל הלב. בסופו של דבר, בן אדם נשאר עם אלו שמעריכים ומכבדים אותו באמת.
