הייתי בחדר הלידה של בית החולים שערי ישראל בתל אביב רק כדי לצפות ברשימת קצב הלב של העובר בזמן הלידה. הגרף של הילד היה תקין לחלוטין. כשצפיתי בקו המתפתל על המסך, חשבתי על כך שהמטפלת הקודמת שלנו, שהייתה חולה קשה, שחררה את תינוקתה לביתו. עכשיו הייתי צריכה לתאם עם עובדת אחרת ממחלקת הא obstetrics כדי לכסות את המחלקה הדחופה.
הכל כך גרוע? בבקשה תגיד לי! שאלה האישה ההרה, מבטה מודאג אל עיניי, יש משהו במוניטור? המראה שלך מרוכזת ככה.
החלק הקשה ביותר במקצוע הרפואה הוא לשמור על פנים. כל חיינו המקצועיים אנחנו לומדים לכתוב אבחנות, לאסוף פרטים קטנים כדי לקבל תמונה שלמה. אנחנו לומדים לצפות, לחכות בסבלנות, לא להתערב ללא צורך ולקבל החלטות נכונות ברגע.
אף פעם לא הוכשרנו לאמנות המשחק. אחרי ניתוח מורכב, בלילה, אחרי שטיפלנו בעיניים במים קרים, לפני שהספקנו לנגב דם שנפגע בנעליים, עלינו לרדת למחלקה ולפגוש את החולה החדש בחיוך חם ובקול נעים.
זה העיקר עם חיוך כן להראות לאדם המבוהל שהוביא באמבולנס שהוא בטוח, שכולם שמחים לראותו ושמישהו שם כדי לעזור, להקל ולהרפא. אף אחד לא מלמד לנו שהחולה חושש.
לא משנה כמה אנחנו מקצועיים, כמה שנצליח במצבים קשים, עלינו תמיד לשמור על פנים, כי הפחד מעוות את המציאות שלנו ושל אחרים. מחוץ לדלת של בית החולים חולים הורים, ילדים שאיבדו מפתחות ויושבים במדרגות מחכים למישהו, במחלקת הטיפול נוטים לחולה הריון עם עובר שאינו בחיים, ובחדר ניתוח האחות חולה במשבר לחץ דם.
הכל מסתובב במוחנו, אבל משם, מעל הפנים שלנו… קשה מאוד לשמור על הפנים, במיוחד כשאתה מודע לכך שהאסון עומד להתחולל בעוד רבע שעה. צריך להתגבר על הפחד, לתת הוראות ברורות, להסביר למטופלת באדיבות מה קורה ולמה אנחנו ממהרים, להרגיע אותה, את קרוביה, לקבל רישיון לניתוח ולרוץ לקראת השולחן. לרוץ, מתפשטים בדרך, תוך שמירה על הפנים.
ואז, אחרי שהצגת על הבמה, חזרת מאחורי הקלעים. החלק הקשה ביותר זה כשנהפכה כבר אסון. גם אז יש לשמור על הפנים, לשכוח מהמזגן בלב, ולדבר, לדבר, לדבר עם המטופלים, עם קרוביהם, עם זרים, עם עצמך, עם אלוהים, עם המחשבות הקפואות, עם הממונים, שוב עם קרובי המטופלים, שוב עם עצמך…
עד שרק נצליח לשחרר את הכאב האכזר בחזה ולקחת נשימה שלמה, להבין שהשומר על הפנים הוא הגבול האישי שלנו בלב. כשעה אחרי, יורדים למרפאה של חולה חדש, משמרים פנים, מחזיקים חזק. ממש ממש מחזיקים את העור מתחת למפתח השמאלי של הצלע.
כי… רופאים טועים. כולם. אפילו אלה שנחשבים “מתוך שמים”. הם בני אנוש. רק אלה שאינם עובדים לעולם לא טועים. גם מכשור מדויק טועה, כי הוא נוצר על ידי בני אדם. ובני אדם טועים מטבעם.
הדבר המפחיד ביותר הוא להכיר מתי טעית. המוח חוזר לאותו רגע שבו יכלת לעשות אחרת. אבל אין תשובה לשאלה איך היה קורה אם היית עושה אחרת? והיום לא יחזור יותר.
מתי הסתכלת על קרדियोगרם תקינה בעיניים עייפות, כאילו העייפות היא חלק מהפרק הנפשי שלך? מתי לא הכרת בחשיבות של ניתוח תקין שכולם מתעלמים ממנו? מתי חישבת מינון תרופה בדיוק כפי שמפורט בפרוטוקול? מתי לא הגעת בזמן, או באט יותר מדי? מתי קראת רנטגן ולא ראית? או ראית משהו לא נכון? איך העיניים שלך, שאינן השתנו משנה אחת לשנייה, יכולים לטעות?
מתי היד הרוצחת בחודק נתקעה וכלי הדם נפתח? למה אתמול, לפני שבוע, השנה הזאת הכלי לא נפתח? אולי כי שש משמרות בעבוע שבוע הן הרבה? בביתך אמא עם שבץ. אבל הרפואה לומדת שהזמן הוא יחסי, והקרובים שלך כבר שנים במקומות של כבוד אחרון.
הדבר המפחיד יותר הוא לא להבין מה בדיוק עשית לא נכון, כי אם תדע ייתכן שזה יקרה שוב. כמה ספרים, כמה קורסים, כמה לילות ללא שינה צריך כדי שמצב זה לא יחזור? מי יודע?
ואיך אפשר לשכוח שהסטטיסטיקה הרפואית מדברת בקול חסר רגש שהנה על כל אלף לידות, ניתוחים, מניפולציות צריך שלוש, חמש, עשר סיבוכים? בכל העולם. כל יום. כל חודש. כל שנה. קיים מקרה של חיים, בריאות, טרגדיה.
אז מה הרופא צריך לעשות אם הוא נפל באותה סטטיסטיקה? לעמוד מול משפחות שבורות באבל ולומר: «זה אני, הרוצח שלכם». האם מישהו יכול לדמיין את עצמו במצב כזה? כשכמות עצומה של אנשים סובלים, ואתה עומד מולם, ואתה הסיבה לכאבם המוחלט.
למה, כאשר רופא טועה פעם אחת, נזכרים רק בעשרות אלפי הפעמים שהייתה לו צדק? רופאים טועים. הם בני אדם. אלוהים איננו טועה. זהו העולם שלהם, הבריאה שלהם, הסטטיסטיקה שלהם. ככל שאני עובד יותר, אני מבין שהנבחרים בלבד מבינים את כוונתם. ואנחנו לא נבחרים. אנחנו פשוט אנשים רגילים, רופאים רגילים.
לסיכום, עלינו ללמוד לשמור על הפנים, גם כשזה קשה, ולזכור שהאמת היא שהשגיאות הן חלק מהדרך שלנו ללמוד, ולסיים עם האמת הפשוטה: כשמתמודדים עם פחד, עם חוסר ודאות ועם כאב, החיוך והפנים המושלמות הם המתנה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לתת למטופל ולמעצמנו.
