שמי אליאזר. אני בן שישים וחמש. אני נשוי, אבל בגיל הזקנה שלי התאהבתי באישה אחרת. אשתי, שולה, בת שישים ושתיים. יש לנו בן בוגר, נשוי, וגם לו כבר ילדים משלו. כשהבן שלנו גדל והתחתן, שמתי לב שאני ושולה הפכנו לזרים גמורים זה לזה.
כשהגענו לגיל פרישה, רציתי שנקנה בית בכפר בגליל. שולה לא ממש רצתה בכך, אבל שכנעתי אותה. לאט לאט קנינו בית קטן, ובקיץ עברנו אליו. אני אהבתי לגור שם בקיץ האוויר הצלול, התמרים והזיתים בשדות אבל שולה לא אהבה את החיים הכפריים. היא נהנתה להשתרע על הספה עם ספר, ולצפות בטלוויזיה בערב. היא סירבה בתוקף לעזור לי בגינה או בלול. היא טענה שהיא מרגישה לא טוב. נאלצתי לעשות את הכל לבד, לצפות בעגבניות צומחות ולהאכיל את התרנגולות.
כשבא הסתיו, חזרנו שוב לתל אביב. שולה הייתה מאוד שמחה לחזור. כעבור שבוע ארזתי את הבגדים שלי וחזרתי לגליל לבד; הרגשתי שם רגוע ונשימתי. שולה נשארה בתל אביב. עכשיו אנחנו רואים אחד את השנייה לעיתים רחוקות, אם בכלל.
ושם בכפר, חלמתי והפלתי עצמי להתאהבות עם אישה ששמה אורה. היא בת שישים. בתחילה היא לא הראתה עניין רב; הכל התרחש כמו תנועת עננים, חמקמק וכחול. אבל עכשיו יש לנו קשר טוב ומבולבל כמו חלום. אני רוצה להתגרש משולה, אבל יש לי פחד גדול איך יגיב הבן שלנו, רוני. בינתיים אני מספר לשולה שאני עובד בגינה, אבל אני מעביר המון זמן עם אורה, מתבוננים בציפורים ובדגים שבבריכת הקיבוץ.
שולה לא יודעת עדיין שום דבר. אני מתהלך בין חלום למציאות, לא מצליח להחליט לספר לה שאני רוצה גירושין. אני מרגיש שהשאלה מתפזרת כמו זיתים בצנצנת, לא יודע מה לעשות, הלב שלי מתערבב כמו סיפור שמספרים בפינת רחוב.
