נעמה נכנסה לדירה בשקט, מנסה לא להעיר את אמא שלה. היא חנקה אנחה בזמן שפשטה את נעליה החדשות שפצעו לה את הרגליים.
חזרת כל כך מוקדם? ברחת? לא אהבת את החתונה? אמא שלה הופיעה בפתח המסדרון.
ואת למה לא ישנה? עוקבת אחריי? נעמה ירקה בתשובה פתאומית.
אמא שלה סגרה את פיה, הסתובבה וחזרה לחדר. נעמה הרגישה אשמה. אמא לא ישנה, חיכתה לשמוע חדשות, ולמרות זאת היא דיברה אליה בגסות. היא נכנסה לסלון והתיישבה לצידה, מחבקת אותה.
אל תתחנפי. לא תרצי אל תספרי. אני אגלה הכול מאמא של שירה.
אמא, סליחה. אני עייפה, והרגליים שלי פצועות. המסעדה הייתה מהממת, חמישים אנשים לפחות, המון רעש וצחוק. שירה בשמלה הלבנה נראתה פשוט מהמם. והחתן, באמת בחור אליפות… נעמה התחילה לספר.
אז למה עזבת לפני הזמן? אמא קטעה אותה.
אמא, כולם שם מתנשאים, עושים עניין מכל תנועה. לא אנשים פשוטים. מחר אני צריכה לקום מוקדם.
לאן כל כך מוקדם? מחר שבת, אמא הופתעה והביטה בה בתה בעיון.
מחר אספר, באמת. עכשיו אני הולכת למקלחת. נעמה נישקה את אמא בלחי ונכנסה לחדר להחליף בגדים.
היא פשטה את השמלה האלגנטית, שנראתה לה פשוטה וזולה מול בגדי האורחים האחרים, במין גועל עצמי. במקלחת, שפשפה טוב את הגב, שם ליטפה אותה ידו של שמן מזיע.
הוא הזמין אותה לרקוד למרות שסירבה. לא נעים היה לה לדחות. הוא חיבק אותה קרוב מדי, בטנו הגדולה נצמדת אליה. ידה חשה בו ידיו החמות והמשקיעות. הנעליים כאבו לה. היא בקושי סיימה את הריקוד.
אחר כך הצטרף לשולחנה, לא הפסיק למלא לה את הכוס. אף אחד לא התעניין להגן עליה. החברה היחידה ששירה, הייתה עסוקה בחתן ובאורחים.
רק מבט מוזר אחד צד את עיניה, אך הגבר הצעיר לא ניגש להציל אותה מהמטריד. היא העמידה פנים שהיא הולכת לשירותים וברחה. במונית חזרה הביתה.
לא, ככה היא לא חיה רוצה חתונה משלה. הכול מתוכנן עד הפרט האחרון כמו הצגת תיאטרון. היא הרגישה ניצבת בלבד.
עדיין ריחפו לה בראש הצלילים, הקולות, הטקסים, הברכות… היא ניסתה להדחיק את הגבר מהרחבה. “מוטב היה אם הוא היה מזמין אותי ולא אותו חזיר שמן. אין צורך לחשוב עליו”, נהמה בתוכה, התכרבלה ונרדמה.
אחרי ספטמבר החמים בא אוקטובר גשום וסגרירי. שירה חזרה מירח הדבש והזמינה את נעמה לביקור.
נעמה עצמה רצתה לראות איך חיים אנשים עם כסף, אבל אי אפשר לבוא בידיים ריקות.
אחרי הלימודים, קנתה בקונדיטוריה את המאפים ששירה אהבה. כשיצאה פגשה גבר בכניסה, עשה צעד לאחור כדי שתעבור.
זו את? חייך לפתע.
נעמה הביטה, והכירה בו הגבר המסתורי מהחתונה. נעצרה, מופתעת.
צאי, את חוסמת, צחק ומשך אותה ביד מהדלת פנימה.
נעלמת מהחתונה כאילו את סינדרלה. אפילו לא הספקתי להכיר אותך. חיוכו הבזיק שיניים לבנות.
לפחות לא שכחתי נעל, חייכה נעמה.
לבית שלך בדרך? אני יכול להקפיץ אותך, הציע.
אני לשירה, הכלה מהחתונה. מה, ויתרת על הקניות? גיחכה.
המפגש שלנו הפתיע אותי יותר מהמגשים. את כל המאפים שבעולם הייתי מקריב, צחק וראה את הקופסה המעוטרת. בואי, לקח אותה יד ביד לרכב היוקרתי.
היא לא נסעה ברכב כזה, ובאופן כללי לא הרבה בנסיעה. הוא נסע בביטחון, ללא שאלות על הכתובת. לבה של נעמה נחמץ.
אני יודע איפה שירה גרה, אני חבר ושותף של בעלה, הרגיע למראה מבטה החושש.
בדרך סיפר ששמו גיא, גרוש, יש לו לברדור…
“עשיר, יפה, מצליח ונחמד. בדיוק מה שאמא רוצה”, חשבה נעמה.
… למה כל כך מאוחר? דאגתי! קראה אמא כשנעמה שבה.
ביקרתי את שירה… איך היא חיה עכשיו… פירטה נעמה, לתענוגה של אמא, על הבית והחברה.
איך הגעת עד לשם? זאת שכונת העשירים, לא?
מכר הקפיץ אותי, ענתה בחוסר רצון.
מהחתונה? הוא מה’אלה’? התחלת להעביר טלפון?
בטח, בכוח דחפתי לו את המספר, ענתה ברוגז.
למה את מתעצבנת? גבר כזה שם עלייך עין, תיזהרי לא לשרוף אני מכירה אותך, אמא לא ויתרה.
לא שרפתי, נתתי מספר. אפשר לסיים את החקירה?
מה יש לך? את חדה אליי.
נמאס לי מהתחקרים! את כ”כ רוצה להיפטר ממני?
אל תדברי שטויות, התקפלה אמא. אני רוצה שתהיי עם מישהו טוב, לא תלמיד עני… או שתרצי לגמור עם לחם וחמאה?
מתי אי פעם היינו בלחם ובחמאה? עיניה של נעמה הצטמצמו.
סתם, הגזמתי. חייכה במבוכה. נו, לא מוצא חן בעינייך בכלל?
אמא, עזבי! אני לא מתכוונת להתחתן עכשיו.
המכשיר של נעמה צלצל, היא ניצלה מוויכוח. גיא על הקו.
החלטתי לא לחכות והתקשרתי… מה את עושה בשבת?
לא משהו, אשב ללמוד.
כל היום? חבל, יום יפה. רוצה סיבוב על סוסים? רכבתי פעם? לא? ב-11 אני בא.
נעמה הסכימה ושכחה לשאול מתי התחילו לדבר ביניהם בלשון חברים.
מעולם לא ראתה סוסים כאלה, רק את הזקנים בקיבוץ של סבתא. פחדה אפילו להתקרב אליהם, אבל החוויה הזו מילאה אותה התרגשות.
גיא חיזר אחרי נעמה בטוב טעם, פותח לה דלת לעולם שיש בו כסף, כוח ואפשרויות. הוא ידע לדבר ולגרום לכל אחד להקשיב לו. נעמה הרגישה מוחמאת מהתעניינותו.
בשבת הבאה גיא הופיע בביתה עם פרחים ועוגה.
נעמה התביישה בדירתה הצנועה, בשטיח הישן ובקירות הדהויים. אך גיא התעלם. צחק, שוחח, הקשיב לרוחב לב.
הוא סיפר שגם הוא גדל בדירה קטנה כזו. אמא נמסה מול המחמאות.
גבר חלומות, אמרה כנעמה חזרה. אם יציע לך, אל תסרבי! הביטה בנעמה בתקווה.
אמא, נפגשנו רק כמה פעמים, איזו הצעה? מחתה נעמה.
אך ערב ראש השנה, גיא הציע לה נישואין וטבעת יהלום.
ברוך השם, עכשיו אוכל ללכת לעולמי בשקט, קראה אמא, ידיה לחזה. נעמה רק הנידה בראשה.
החתונה נחגגה מחוץ לעיר במרץ, השמש פיזזה, הגגות טפטפו, וריח אביב ותקווה עמד באוויר.
נעמה דרשה חתונה קטנה, בלי רעש בלונים. גיא לא התנגד. היא עברה אליו.
יש לי סוף סוף עם מי לדבר. חברות של בעלים רק מדברות על בגדים, ספא וקניות בטוח לא קראו ספר מימיהן, שירה שמחה.
הן שוב גרו קרוב. שירה כבר הייתה בהריון מתקדם.
אך גיא לא נתן לנעמה לצאת לבד. בבוקר ליוו אותה באוטו למוסד, אסף אותה בתום יום. יום אחד הסתיים מוקדם והיא הלכה ברגל.
אביב התפרץ ברחובות, ניצני העלים פרצו. סטודנט בשם דניאל תפס אותה: הלכו לבית קפה, שתו קפה.
כמה היא התגעגעה לאינטימיות הפשוטה.
לא חסר לה כלום פרט לחברה בגלוי. בקבוצה התרחקו ממנה.
על מה את חושבת? שאל דניאל.
עליי ללכת, נאנחה נעמה.
הוא עוקב אחרייך? נחרד דניאל.
לא, באמת… הגיע הזמן, קמה.
כשחזרה הביתה, גיא חיכה.
איפה היית? שאל בקרירות.
בלימודים.
אל תשקרי. הביטול ידוע, ולא חייגת לנהג. למה? פגישה רומנטית?
דניאל לומד איתי. היא התבלבלה.
גיא לא דיבר כך מעולם. עיניו התרככו ככפור.
רק נכנסנו לבית קפה. מה כבר עשיתי? לראשונה נעמה מצאה עצמה מצטדקת.
את אשתי, קולו התחדד. יש לי אויבים, מתחרים, מחכים שאפול. אסור שתסכני אותי.
מסכנת, כי ישבתי לבית קפה עם חבר ללימודים? מחתה נעמה.
באמת את לא קולטת? קם מהספה והתקרב.
אל תדבר אליי ככה, חתכה וסוגרת פער.
לא אישרתי לצאת, לחש בזעם, אחז בכוח בידה. אם תעשי בעיות…
תכלא אותי? כשתהיה רופא בכל מטופל תראה אהוב חדש שלי? ניסתה למשוך ידה.
היא לא הבינה מתי זה קרה. לא היה אפילו כאב. רק רעש צורם בראש.
גיא דיבר, שפתיו נעו, אך נעמה לא קלטה דבר. דם מלוח מילא פיה מלסת שנשברה פניה לא היו שלה. גיא התקרב.
הבנת? שמע קלוש.
אני… שפתיה לא עבדו. כן, לחשה כבדות.
הוא הספיק לסטר לה לפני שהגנה המכה העיפה אותה. מהכאב איבדה את ההכרה.
כשחזרה לעצמה, גיא לא היה. גופה רעד מבכי. התאמצה לקום, לגרור עצמה אל המדרגות. בחדר השינה נפלה למיטה, בכתה עד תום.
רצתה לחפש קרח במטבח, אך הדלת הייתה נעולה. לא שמה לב מתי גיא הספיק לנעול.
בבוקר פניה התנפחו עוד יותר. גיא לא נכנס. הטלפון הוחרם, אין איך להתקשר.
הסתובבה בחדר כמו ציפור ללא כלוב. קול מפתח בדלת.
נרגעת? גיא בפתח.
אני שונאת אותך! תן לי לצאת! צרחה.
הפצע הקרוע המשיך לכאוב. סטירה נוספת לא חזקה, אך מדויקת. גיא נעל אותה שוב.
לפני הצהריים באה עוזרת הבית כרגיל. נעמה התחננה שתשחרר אותה. מפתח בלט בדלת. עוזרת פתחה, נדהמת מהמראה.
הוא יהרוג אותי, גמגמה מפחד.
תגידי ששלחתי אותך להביא מים וברחתי, השיבה נעמה, וירדה במדרגות.
לאן תלכי ככה? תלבשי קפוצון, תכסיי פנים, ייעצה העוזרת.
נעמה הודתה, לבשה וברחה. הלכה בדרכים עוקפות, פניה מכוסות מהמבט החטוף של כל עובר. ברחוב התרחקו ממנה. בבית אמא פרצה בזעקה.
איך זה ייתכן? הרי נראה בחור זהב. סליחה, ילדה שלי. חשבתי לטובתך. ואם יבוא הנה? דלת חלשה, יפרוץ בבעיטה…
אמא, די נקודות.
נעמה הזמינה את דניאל.
דניאל סטאז’ר במדא, טיפל בפצעים, הזמין רופא לקבוע חבלה, וצילם את הפנים. שלח תיעוד לגיא באיומים אם תתקרב או תרים עליה יד, התמונות עולות לרשת.
גיא לא הופיע עוד. רק שבועיים לאחר שהכחול-צהוב עברו, חזרה נעמה לאוניברסיטה.
הגירושין היו מהירים. בקיץ, אחרי הבחינות, נפגשו נעמה ודניאל שוב בבית קפה. לפתע חלף גיא, טרוד בליווי אישה צעירה. כשיצא לשירותים, נעמה התקרבה אליה.
היזהרי ממנו. מוטב שתברחי מהר. הוא עושה דברים קשים. טיפת סטייה זה מה שתחווי.
מי את? שאלה הצעירה בחשד.
אישתו לשעבר. בבקשה, אל תספרי לו עלי. תברחי, זה הכול. נעמה יצאה במהירות.
דרך הדלת ראתה אותו חוזר, שואל. הנערה משכה בכתפיה. “לא סיפרה”, התרגלה נעמה.
למה דברת איתה? אם תגלה לו? כעס דניאל כשיצא אחריה.
הלוואי שמישהו היה מזהיר אותי. כולם שתקו. גם שירה, אמרה נעמה.
הם עזבו יחד לעיר אחרת; דניאל הפך לכירורג, נעמה קרדיולוגית.
נולד להם בן. אמא מעולם לא התערבה עוד בבחירותיה.
יום אחד, במספרה, ראתה נעמה במגזין ישן כתבה:
“יזם הנדלן גיא איילון רצח את אשתו”.
דרך החלון ראתה את דניאל מטייל עם העגלה.
“ברוך ה’, הוא לצידי, איתי דניאל, אמא בריאה, כסף… צריך רק מספיק כדי להישאר בן אדם, חשבה נעמה.
בואי, זימנה הספרית.
