יום שלישי, 12 באוגוסט 2025
היום, אחרי שלוש עשר שנים של סערות משפחתיות, הרגשתי צורך לכתוב ביומני ולסדר את המחשבות. האמת היא שהסיפור שלנו, כמו רשת של שערים פתוחים וסגורים, מתנהל בחיי היוםיום של הבית ברחוב אליהו באלוני הביניים, במרכז ארץישראל. המטבע כאן הוא השקל, וכל דבר נמדד בו משכר של החקלאי השכונתי ועד מחיר הלחם של השגרה.
ההחלטה המשפחתית הראשונה התעשתה על ידי הבת הבכורה, תמר. היא, עם אופייה החזק ודרישותיה הרבה לבעל העתידי, נותרה רווקה עד סוף שלושים, והפכה לחסרת סבלנות כלפי גברים. היא הייתה כמו פצע קיבה שמציק לאף אחד, אבל גם סתומה למי שמחפש שלווה בביתי.
״קשר חד משמעי״ כך קראה תמר, ובכך היא חימשה את עצמה. יוליה, האחות הקטנה, שמלה של חבית, חייכה בחיוך משעשע. אמא, רויטל, נשארה שקטה; אך מבטה העגום הראה שהיא לא מרוצה מהכלה החדשה שלנו. ההצעה האחרונה של בן המשפחה, יעקב, שעבר צבא ההגנה והביא איתו אישה צעירה סוהרה, ללא הורים ולא כספים, נראתה כמשהו שלא נוכל לקבל בקלות. אף אחד לא ידע אם היא גדלה במוסד לבית ילדים או אם קיבלה תנופה מהקשרים המשפחתיים שלנו. יעקב, מתכף, ניסה להרגיע את אמא, מבטיח שנצבור הון ונצא מהקושי. הוא תפס את עצמו בחיבוק של פשיעה, מתפלל שמי שמביא לנו את הלולא הוא גנב, קונספירטור או מה שבא לו.
מאז שהגעתה של סוהרה לבית, היא לא נשנה שנה אחת של שינה. רוב הלילות היא הייתה ערה בחצי עיניים, מצפה לשובבות החדשה שתבוא מביתנו, מתכננת לחפור בתיבות ובארונות. הילדים של האיחוד קראו לה: ״אם את רוצה לשמור על ריביות המשפחה, תסתכלי על האוצר!״ כאילו תבואה, פירות וזהב. אם יום אחד נקום, נעבור על חפירות ולחפש משהו מהקולקציה המשפחתית.
הצחוק של יעקב מי הביא את סוהרה הביתה?” הפך למקור של קנאה ותסכול במקביל. אבל החיים חייבים להימשך, ולכך נוהגנו להתקדם.
הבית שלנו הוא רחב: חצר של שלושים דונם, שלושה חזירי בר במרעה, עופות מציצים וקול רם. אין דרך למלא כל היום בעבודה, אך סוהרה לא התלוננה. היא ניהלה את האוכל, ניקתה, טיפלה בחזירי הבר, ובכל זאת נשמרה באדיבות כלפי חמותה, רויטל. רק אם הלב של האם היה קר, כל הזהב לא היה משמש. היא אמרה: קראי לי בשם האמצעי שלי, ויהיה לנו סדר.” מאז קראנו לה ״סוהרה ניקול׳. אמא אף פעם לא השתמשה במילות חיבה כלפי החתונה, רק אמרה: צריך לעשות משהו”, וזה היה מספיק. לא היה מקום לעוגמת נפש, והבת היבשה שימעה קולותיה בחרפה.
אף שזוהי הייתה עבודה קשה, סוהרה הייתה עובדת מסורה, ולא נראתה כעצלנית. עם הזמן רויטל החלה להסתדר איתה, ולא הייתה קפיצה של שנאה.
הקיץ חזר, והמתנה הייתה גדולה: ליעקב החליט שיבנה חוץ מהאישה של יוספטיה (שמות חדשים) ולפני סופה של טקסטים. הוא קיבל שלוש נושאים של משק ותפוצה מה שהפך את הסיפור למורכב יותר. לא היה מישהו שיכול לעמוד בפני קולות שמרעישים מהבוקר עד הערב, ״עם מי נישאת?״
קיבלתי את ההזדמנות והקשר של סוהרה, נוצר, והחיבור נמשך. במקביל, סבתא רויטל קיבלה חדשות משמחות: סוהרה תצפה לתינוק, ויעקב מתכנן להגר.
זה לא יקרה, אמרתי בקול רוגע. ״לא הייתי מציע זאת לאישה שלך״. אבל אחרי שנישא, חיי המשפחה נמשו אין צורך לחשש. הוא היה עלול להתקדם, אם הוא יהיה עם בן, הוא יתאים להורים, יוכל להקריב את ביתנו, וגם יפתח בחייו של בנו. כאשר הוא התעורר, הוא אמר: היום אני אבא.
היום, פעם ראשונה, קראתי לסוהרה בשם האמיתי נאל. אחותיי נדהמו, ויעקב ניסה לשנות: אני בחור, אני מחליט. אבל אמא חייכה ואמרה: אף אחד עדיין לובש מכנסיים של נער! בתן לו לגדל ילד, לתת לו חינוכו, ואז רק אז תוכל לכנותו גבר!
מאז הימים ההם, יעקב הלך לדרכי, והחלו להתרחש שינויים. סוהרה ילדה בת רויטל קראה לה מרים. אמא של רויטל שמעה את השמחה, אבל במקביל לא הייתה מרוצה מההזדמנות שלא קיבלה. במרוץ של עשר שנים, בנות הבית, נישאו, ונשארו שלוש: רויטל, מרים והקשת הקטנה. יעקב נרשם לצבא, עזב עם אשתו החדשה צפונית, והקשת נחתה לשם.
הקישוט של חיי היוםיום היה מלווה באישה משוחררת חיילת משוחררת מבית החולים, שהוסיפה לחיים של מרים נחת של בטחון כלכלי. המצב היה מסובך, אך הוא נמשך והפך לחלק מהקבוצה.
בין הדלתות של המגורים נוצרו מתחים, והקול של השכנים היה: ״כמה מצחיק שצ’יכס נפל מהבית, כשהוא קיבל את סוהרה!״ אף על פי כן, מרים נקטה בחיוניות ונתקלה בבקשת עזרה מהחברים.
במהלך השנים, מרים נולדה לשמות: קתיה. הרגשה של רויטל הייתה: לא יאמתי לבנות קרובי קרוב”. אך חייהם המשיכו.
ואז, הפתעה קורת: מרים חלה בחולה חמור. יעקב, שבמתקף כואב, הלך לשפוך כמה בקבוקים של תירס. רויטל, בלי מילים, לקחה את האוצר המשפחתי ושימעה למרים למוסקבה כדי לקבל טיפולים. רופאים, תרופות, אך המצב לא השתפר.
הבוקר הבא, מרים ביקשה מרק עוף. רויטל חיתכה את התרנגולת, בישלה, והביאה למרק. מרים לא יכלה לאכול, ובפעם הראשונה היא בכתה. רויטל בכה יחד איתה, והקרינה: למה את הולכת ממני כשאהבתי אותך?
לאחר שקט רגעי, היא חייכה והבינה שביחד עם הילדים אין צורך לדאוג. היא המשיכה לגעת בידי מרים, מלטפת ומחפשת סליחה על כל מה שהיה.
עוד עשר שנים עברו. מרים נישאה, והגיעה ההזדמנות של בנותינו לחזור לחיי היוםיום. תמר ויוליה הגיעו, זקנות במעט, ולצידם הורים שלא יכלו לקבל ילדים. המשפחה התכנסה. יעקב חזר, אבל הוא עדיין לא היה עם האישה שלו. הוא השתייה כמה, ולפתע ראה את מרים שגדלה יפה, וקרא: לא ציפיתי לבת מצוינת כזו. אולם כשהוא שמע שמרים קראה לאביה אבא של בן אחר, הוא התעצבן וכתב לאמא: אתה האחראית על כל זה. הוא רצה שהחבר של מרים ייצא מהבית.
רויטל הגיבה: לא, יעקב. אתה לא אבא. כמו שהיה לבנים, כך אתה נשאר ילד של חולצה. היא חייכה, ויעקב, מקולק, ארז את תכנסיו ולך לדרך. מרים נישאה, ילדה בן, וקראה לו אלכסנדר, לכבד את אביו המיוחד. רויטל פנתה לקבר של סוהרה בשנה שעברה, במרחק ממרק.
כך אנו נפגשים, חמות וחותנות. באביב, צמח בורק קטן בחצר. אף אחד לא שעת לפניו, אבל הוא נברא בחסד שבין סוהרה למרים. אולי זה הייתה ברכת סליחה סופית של רויטל, או מזכרת של אהבה שבינינו.
היום, כשאני מסיים את הרשומה, מבין כמה הקשיים שעברנו לימדו אותי: לעולם לא לשכוח שלפעמים הפתרון הפשוט הוא להקשיב, לאהוב ולסלוח. המשפחה היא שורש, וכשמתפשטים הענפים תמיד צריך לזכור שמקורות האדמה הם שמחזיקים אותנו.
לקח אישי: אין מקום לגדול בקונפליקטים, אלא לתמוך זה בזה ולהיות קבועים, אפילו כשסופה בוערת.
