אורית, אלמנה בת ארבעים ושתיים, נידונה באותו היום שבו החלה לגלות שהחולצה שלה ראתה תולמת. תשע עשר שנים שהקבר מכסה את שמואל, בעלה, והיא עכשיו כאן, משקילה את חייה, לחשו השכנות ליד הבאר. מאיזה מקור זה בא? היא רק שוטפת סחרור! קראו לה. הבנות צריכות נישואין והאםאמא מתהלכת!
אורית לא הביטה אל אף אחת. היא חזרה מהדואר, משאירה תיק כבד על הכתף, עיניה קיבעו ברצפה, שפתיה רק נצמדות. אם הייתה יודעת איך זה יסתיים, אולי לא הייתה מצטרפת למאבק, אבל איך אפשר להישאר אדישה כשבנה המוקדם מתפרק בדמעות?
הכל לא התחיל באורית, אלא בבתה הקטנה תמר. תמר הייתה כמעט שלמות של אביה שנפטר, שמואל בחור ראשוני בכפר, בלונדיני בעל עיניים כחולות. תמר, שהורשתה את מראהו, הפכה למרכז תשומת הלב של כל הכפר, בעוד אחותה הקטנה גילה, ילדה כהה ועצובה, נעלמה מאחורי אמא.
אורית לא קיוותה שכל אחת תשאיר את נפשה ריקה. היא אהבה את שתיהן, אך נמשכה אל אחת, כמו ברז שמזיק. במשך היום הייתה שליחת דואר, ובערב ניקתה חוות חיות. הכל למען הילדים, למען תמר.
בנותיי, חייבות ללמוד! חיזקה את דבריה. לא רוצה שתהיו כמוני, תמיד בחול וטף כבד. תזכו ללכת לעיר, להצטרף לחברה!
תמר עזבה לעיר בקלות, נרשמה לאוניברסיטת תל אביב למסחר. שם נחשפה לעולם של תמונות במסעדות, שמלות יוקרתיות, וקרוב ללב, חתן מן המשפחה הגבוהה של מנכ”ל. אמא, הוא הבטיח לי מעיל! שלחה לה באימייל.
אורית שמחה, בעוד גילה נשארה עצובה. אחרי סיום הלימודים היא נשארה בכפר, עבדה כסניינית בבית חולים, קיוותה להפוך לאחות אך חסרה לה הממון. קצבת האלמנה של שמואל ושכרה של אורית נשרפו על חיי תמר בעיר.
קיץ אחד תמר חזרה, לא במראה של חגיגה אלא במראה של אישה נבוכה, ירוקה במבטה. יומיים היא לא יצאה מהחדר, וביום השלישי, כשאורית נכנסה לביתה, תמר קראה מבטא של כאב:
אמא אני נעלמתי
היא סיפרה כי החתן הזהב הפתיע והעזיב אותה בזמן שהיא בהריון בחודש הרביעי.
הפלה מאוחרת, אמא! מה לעשות? הוא לא רוצה ממני! הוא אמר אם אגלה לא ישלם שקל! ואוניברסיטה תגרש אותי! חיי נגמרו!
אורית ישבה, כמאומה מכה ברעש.
לא שמרת את עצמך, בת?
איזה עניין! עכשיו מה? ילדה בבית יולדת? או נשלח לקולנוע?
הלב של אורית נשבר. איך אפשר לשים ילד במוסד?
היא לא יכלה לישון באותו לילה, חיפשה בכל הבית כמו צל. בבוקר היא ניגשה לתמר במיטה.
הכל יהיה בסדר, אמרה בחוזק. נסבול את זה יחד.
אמא! איך זה יקרה? כולם ידעו! מבוכה!
לא ידעו אף אחד, השביכה אורית. נאמר שהילד שלי.
תמר קראה בעיניים רחבות.
אתה? את בת ארבעים ושתיים!
זה כך, חיזקה אורית. אעבור להגרשתי ברמלה, אדמה קטנה, ואהיה שם, אבל תמשיכי ללמוד בעיר.
גילה, שנמצאה מאחורי מחיצה דקה, שמעה את כל השיחה. היא שכבה, נשכה כרית, והדמעות זרמו על לוחייה. היא חשה חרטה על האם ושתיקה כלפי האחות.
חודש אחרי זה, אורית עזבה את הכפר. הבדל נחלש, והכפר נשכח. חצי שנה לאחר מכן היא חזרה, לא לבד, אלא עם מעטפה כחולה.
הנה, גילה, אמרה, הכר את אחיך מתי.
הכפר הסתכל בתדהמה. האלמנה השקטה, ההיא, הפכה לאמא של אח!
הנשים חזרו לשאול: מאיזו משפחה? אולי מהראשון של המועצה?
לא, זה של חקלאי! קראה אורית, שקטה, מסיימת את הרחרוחים.
חיי מתי, האח הקטן, התחילו ברעש. אורית נותרה עם תיק הדואר, החווה, וערבים חסרי שינה. גילה עזרה כמיטב יכולתה כבשה מצעים, רקדה על עריסת האח.
תמר שלחה מכתבים מהעיר: אמא, איך את? חסרים לי הכסף, אני רק מחזיקה בחיים, אבל בקרוב אשלח לך.
כח אלף שקלים הגיעו אחרי שנה, יחד עם ג’ינס לגילה שהיו שני מידות גדולים מדי. אורית הסתובבה, גילה לצידה, והחיים של שתיהן נחשבו לתוך סחרור. בחורים הביטו בהן, אחר כך נקרעו. מי צריך כלה עם מתנה כזו? אם אם שחורה, אח חזק?
אמא, אמרה גילה בת עשרים וחמש, נוכל לספר?
מה? לא! נגרום לתמר לשבור את חייה!
תמר באמת הסתיימה. סיימה את הלימודים, נישאה לאיש מסחרי, נסעה למודיעין, שלחה תמונות מצריים, תורכיה, ובירתו של הים. היא לא שאלו על האח. אורית שלחה לה: מתי נכנס לכיתה א, יש לו חמשות.
תמר שלחה חפץ יקר, בלתי שימושי בכפר.
השנים חלפו. מתי הגיע לגיל שמונה עשרה, גדל להיות גבוה, כחולעיניים, בדיוק כמו תמר. שמח, עובד. למורשת של האם ולגילה. גילה, בגיל שלושים ושמונה, קיבלה תפקיד כאחות בכיר בבית החולים, נודעה כהגרושה הישנה.
מתי סיים את התיכון עם מדליה.
אמא, אלמתי למוסקבה, אל באומנה! הוא הצהיר.
אורית רעדה למוסקבה, שם תמר גרה.
אולי במחוז שלנו? היא הציעה ברעד.
לא, צריך לעלות! אני אצליח! את תראי איך אני עושה! הוא צחק.
ביום שלקח מתי את המבחן האחרון, רכב שחור זוהר נע אל שערם. מתוך הרכב יצאה תמר.
אורית נדהמה, וגילה, שעמדה על המדרגות, נתקעה עם מגבת יד. תמר הייתה כמעט בת ארבעים, נראתה כמו מודל של מגזין רזה, בחליפה יקרה, עטופה בזהב.
אמא! גילה! שלום! היא קראה, מנשקת את אפו של אורית. ואיפה ?
היא ראתה את מתי, עומד ומנגב ידיים בבד.
תמר קפאה, מביטה בו, ואז דמעות זלגו מעיניה.
שלום, אתה מרינה? אחות?
אחות חזרה מרינה בקול רועד. אמא, אנחנו צריכים לדבר.
הם ישבו באח של הבית. מרינה שלפה חבילה של סיגריות דקות.
אמא יש לי הכול. בית, כסף, בעל אבל אין לי ילדים.
היא בכתה, מרחת משחה יקרה על פי הנקודות.
ניסינו הכל. אשפוז, טיפולים ללא הועיל. בעלו זועם. ואני לא יכולה יותר.
למה הגעת, מרינה? שאלה גילה בקול עמוק.
מרינה הרימה את עיניה המתמלאות דמעות.
בגלל הילד.
את משוגעת? איזה ילד?
אמא, אל תצעקי! הוא שלי! אותו ילדה! אני אתן לו חיים! יש לי קשרים! הוא ייכנס לכל מוסד! נקנה לו דירה במודיעין! הבעל מסכים!
מסרת לו? עלינו? על מה שהוצאת אותי לבושה? על גילה?
מה זה גילה! היא תישאר בכפר כל חייה! למתי יש סיכוי!
תן לי אותו!
הוא לא חפץ להחזיר! צעקה אורית. הוא שלי! חוננתי אותו בלילות, גידלתי אותו!
באותו רגע, מתי נכנס לחדר. הוא היה לבן, פורסן, כמו ציור על קנבס.
אמא? גילה? על מה היא מדברת? איזה ילד?
מתי! הילד! אני אמא שלך! מבין?
מתי הביט בה כאל רוח רפאים, ואז עבר למבט על אורית.
אמא זה נכון?
אורית כיסתה את פניה בידיה ובכתה בעוצמה.
פתאום קראה גילה, והכינה לתמר מכה חזקה שכל כך הכניסה אל הקיר.
חיה נוראה! צעקה, בקול שהכיל שמונה עשרה שנה של השפל, של חיים שבורים, של כעס על האם. אמא? איך את יכולה להקריב אותו? הינך זרקה אותו כשלול! ידעת שהאם לא מצליחה ללכת ברחוב בלי שמות שמצביעים עליה? ידעת שהמוצא שלי נובע מחטאתך? לא היה לי איש ולא ילד! ואת חוזרת לקחת אותו?
קיט, אל תעשה! לחשה אורית.
חייבים! די! נשארתי כאן! פנתה גילה למתי. כן! זאת האם שלך! היא העבירה אותך אליי כדי שאת תעשי במוסקבה קניות! והיא כאן, היא האמא שלך! היא קיבלה את חיוני לחיים בשבילכן!
מתי נותר שקט. לבסוף הוא צעד אל אורית הבוכה, נשען על ברכיה, חיבק אותה.
אמא לחש. מאמא.
הוא הרים מבטו, התבונן בתמר שמחבקת את עצמה על הלב.
אין לי אם במוסקבה, אמר ברוגע. יש לי אם אחת. זו היא. והאחות.
הוא קם, לקח את יד גילה.
אתן… דודה, תצאו החוצה.
מתי! הילד! קראה תמר. אתה תקבל הכל!
יש לי הכל, השיב מתי. יש לי אם ואחות. ואין לכם דבר.
תמר עזבה באותו ערב, בעלה שצפה בזירה מרחוק ולא יצא מהרכב. השמועות אומרות שנה אחרי זה הוא פיטר אותה, מצא איש אחר שהביא לו ילדים, ותמר נשארה לבד עם כספה ויופיה.
מתי לא נסע למוסקבה, נרשם באוניברסיטת חיפה כמהנדס.
אמא, צריך לבנות לנו בית חדש.
גילה, שהפכה לאחות בכירה, נחשבה הנערה הישנה, והייתה נידון על המשקל המשפחתי של האם ומתי.
מתי סיים התיכון עם מדליה.
אמא! אלמתי למרכז, אל באומנה! הוא הכריז.
אורית רעדה למוסקבה, שם תמר גרה.
אולי למרכז האזור? היא ניסתה.
לא, צריך לנשום! אני אצליח! אני אראה לכם! הוא צחק.
באותו ערב, רכב שחור נוצץ נע אל שערם. מתוך הרכב יצאה תמר, במראה של מודל.
אורית נדהמה, וגילה נעמדה על המדרגות עם מגבת ביד.
תמר, שקרובה לגיל ארבעים, נראתה כאילו יצאה מכיסוי של מגזין רזה, בחליפה יקרה, עטופה בזהב.
אמא! גילה! שלום! היא קראה, מנשקת את אפו של אורית. איפה ?
היא ראתה את מתי שמסיר ידיים בבד.
תמר קפאה, מביטה בו, ואז דמעות זלגו מעיניה.
שלום, אתה מרינה? אחות?
אחות חזרה מרינה בקול רועד. אמא, אנחנו צריכים לדבר.
הם ישבו באח של הבית. מרינה שלפה חבילה של סיגריות דקות.
אמא יש לי הכול. בית, כסף, בעל אבל אין לי ילדים.
היא בכתה, מרחת משחה יקרה על פי הנקודות.
ניסינו הכל. אשפוז, טיפולים ללא הועיל. בעלו זועם. ואני לא יכולה יותר.
למה הגעת, מרינה? שאלה גילה בקול עמוק.
מרינה הרימה את עיניה המתמלאות דמעות.
בגלל הילד.
את משוגעת? איזה ילד?
אמא, אל תצעקי! הוא שלי! אותו ילדה! אני אתן לו חיים! יש לי קשרים! הוא ייכנס לכל מוסד! נקנה לו דירה במודיעין! הבעל מסכים!
מסרת לו? עלינו? על מה שהוצאת אותי לבושה? על גילה?
מה זה גילה! היא תישאר בכפר כל חייה! למתי יש סיכוי!
תן לי אותו!
הוא לא חפץ להחזיר! צעקה אורית. הוא שלי! חוננתי אותו בלילות, גידלתי אותו!
באותו רגע, מתי נכנס לחדר. הוא היה לבן, פורסן, כמו ציור על קנבס.
אמא? גילה? על מה היא מדברת? איזה ילד?
מתי! הילד! אני אמא שלך! מבין?
מתי הביט בה כאל רוח רפאים, ואז עבר למבט על אורית.
אמא זה נכון?
אורית כיסתה את פניה בידיה ובכתה בעוצמה.
הסצנה נחתמה כאשר האור בחלון דולק ברך על הקירות, והדמעות של כולם נצברו כמו גשם של קיץ על אדמת הכפר.
