חוזר מאוחר בלילה ונכנס למקלחת מייד. הוא לא מצליח אפילו להסיר את הנעליים מהדלת, משליך את החליפה על הכיסא ונעלם בחדר האמבטיה, כאילו המים יוכלו לשטוף את כל היום ממנו.
שומעת איך הוא פותח את ברז המקלחת עד למקסימום, איך האמבטייה מתמלאת באדים. הדקות חולפות, ואני סופרת אותן בראש כמו שספירת צעצועים על נדנדת היובל: אחד, שניים, שלושה יותר מדי.
כאשר הוא יוצא, השיער שלו עדיין רטוב, הוא מריח בטבעות של בושם אחרת מהרגיל; נוֹת של תפוזים מתערבב עם נוּת מתוק וזר?
אני מרובד הוא מומרמט בלי להביט בעיניים. מחר אספר לך. אני מניעה את הראש, מחייכת מחייך של עיניים שמחזיקות את הלחיים, לא את הלב.
נשארת לבד במטבח עם החליפה שלו. אני לוקחת אותה כדי לתלות בארון. כשמתלהת, מתרסקת ברעש קטן בכיס. בלי לחשוב, מרימה בחלק התחתון של הכיס נמצא קבלה מקופלת לשלישייה. היא עדיין חמה מהידיים שלו, כאילו מנסה להסתיר סוד שלא אמורה לגלות.
הקבלה רועדת באצבעותיי. פותחת אותה על השולחן. לוגו של מסעדת גורמה בתל אביב, כתובת במרכז, השעה 22:41. ארוחת ערב: שני אנשים. שני קפוצ’ינו, בקבוק יין אדום, שני פתיחים, שני קינוחים. שני.
המוח שלי ברגע הראשון עושה מה שהוא תמיד עושה ברגעים כאלה: מנסה להציל את המציאות. אולי לקוח. אולי משקיע. אולי עמית מהעבודה. מרחפת באצבע על שמות המנה קפרצ’יו, אנטרקוט, טירמיסו. הוא לא אוהב טירמיסו, אני אוהבת.
מוסרת את הקבלה למגירה, אבל כל הלילה היא משמעה משמעת. קמה, מתהלכת בדירה, פותחת את המקרר, שותה מים מהברז, מביטה בסכום שבסוף: סכום, טיפ. מספרים טיפשיים שמשקלים יותר מהחליפה כולה.
בבוקר אנחנו מתיימרים ששום דבר לא קרה. מכינה קפה, מציבה לפניו קלה. הוא מתעלם מהחמאה הרועדת על הלחם. היום עוד ארוך אומר ונסחרר בטלפון במהירות.
לקוח גדול, פרויקט חדש. רואה אותו מוריד את אותה חליפה. לרגע מושיטה את היד לעצור אותו להגיד: הייה כאן. נדבר. אבל איני אומר. הדלת נסגרת ללא רעש.
אחרי העבודה הולכת לכתובת שמופיעה בקבלה. לא יודעת למה. אולי לבדוק אם המקום קיים במציאות ולא רק בדמיוני. הוא קיים: חומת לבנים, חשכה קלה, בחלון מדף של כוסות מנצנצות כמו הבטחות מזוּמטות.
יושבת על ספסל מול המסעדה. בפנים המלצרים מסדרים כסאות, מכינים שולחנות. מוציאה את הטלפון, פותחת את המצלמה, אבל איני מצטלמת. איני רוצה להפוך את הסיפור לראיות. אני רוצה להבין.
מתקשרת לחמש דקות. לגביי לבד? שואל המלצר בחיוך. לא, תודה. רק יש לכם שמור היום? מביט במחברת. הרבה. בימי חמישי אנחנו תמיד עמוסים. מהססת. אתמול? 21:00?
המלצר מצמצם עיניים. אתמול היה צפוף. הרבה פנימות חוזרות אפילו שלא זוכות לכולם. מחייך בהתנצלות. אולי שולחן בפינה, ליד העמוד? מנידה בראש, למרות שלא שאלתי זאת. יוצאת, מרגישה את המשקל של מבטים על הצוואר, אף אחד לא מביט בי.
ערב, לפני שהוא חוזר, מוציאה את הקבלה מהמגירה ומניחה על השולחן, תחת מפית לבנה כמו קלף בפסאן שממתין למי שיפתח אותו. הוא חוזר מאוחר. אוכל מרק, אומר שהוא טעים, ואז נובע למקלחת, יותר זמן מאתמול. שומעת איך המים פוגעים באריחים כמו תוף. יוצאת מהמטבח לתוך חדר האמבטיה ודופקת על הדלת ביד פתוחה.
אפשר להיכנס? שואלת.
תן לי חמש דקות צועק. אספר לך הכול עוד רגע.
עוד רגע. מחר. מאוחר יותר. מילים שבעבר צברו רק סדר יום, עכשיו נשמעות כמו חוב שמצטבר בריבית.
מספר לי שהייתה ארוחת עסק. שהלקוח היה מרץ, שמ «לא שותה לבד». שהסביר, אבל את יודעת איך זה. שהזמינו טירמיסו כי היה בחבילה. כשמדבר, הוא מביט לצד עיני, כאילו מפחד שמישהו יקרוא את מה שמסתתר שם.
למה מייד למקלחת? שואלת. אתה לא ריח של מחסן.
הרגשתי עייפות משיב. ורציתי להתחמם. אתה יודע כמה אני נוטה לתפוס שפעת.
יכול היה להיות צודק. יכול היה לשקר. יכול היה לומר חצי אמת, האמת הקשה שמאפשרת להיטבע לכרית. עבדתי, הייתי, הייתי צריך. מילים שאין להן מקום לאנחנו.
בלילה קמה שוב. מבשלת תה. פותחת וסוגרת את המקרר. מכסה ומגלה את המפית. מוציאה את הקבלה, מחזירה. כמו ילדה שבודקת אם קסם חוזר לפעול כל פעם.
יום למחרת שולח לי תמונה מהמשרד. הוא, חבריו, פיצה בקופסה. יום קשה, תחזיקו אצבעות. מחזיקה. אחר כך, לבד עם עצמי, הולכת לקניון, לחנות הבשמים. משטה את פרק היד במעבד של בושם שגיליתי אתמול בלילה. ריח אמבר דה משהו. יקר, אלגנטי. נשמע יוניסקס, אבל על המדף כתוב לנשים. אומרת לעצמי שזו קמפיין חדש, תקן בחברה, שנשים וגברים מריחים זהה היום.
בשבת הוא מציע סרט. מקבלת. יושבות יחד, אוכלים פופקורן מכוסה אחד. באמצע הסרט מתבוננת בטלפון שלו. לא מציצה, רק מרכזה מבחינה על התראה: תודה על אתמול. להתראות. בלי שם, ללא מספר בשמירת אנשי קשר. נעלמת לפני שהופיעה. יכול היה להיות לקוח. יכול היה להיות המלצר. יכול היה להיות כל אחד שעזר, ייעץ, הבטיח. יכול היה להיות מישהו שהוא מעדיף לא לקרוא לו לפני.
בראשון לוקחת יומן וכותבת שלושה משפטים: לדבר. לקבוע גבולות. לשאול אמת. מסגרת אותו, לוקחת שוב, קורעת דף, משליכה לפח. מוציאה אותו, משטפת, שומרת במגירה עם הקבלה.
בערב, כשמתכנסים לישון, שואלת:
יש לך משהו לומר לפני שאני מתחילה לספר לעצמי?
שום דבר שיפגע בך משיב, משקיע את פניו בכרית. באמת.
המשפט הזה לפעמים שוקל יותר ממילה כן או לא.
איני יודעת אם הייתה אחרת. איני יודעת אם ארוחת זוג היא בגידה, או סתם חיים שמסתחררים לכיוון שלא תכננו. יודעת שמשהו השתנה. שמי של המים במקלחת לא מנקה הכל. ושהקבלה, למרות שניתן לקפל אותה לכדור, משאירה בזיכרון מספרים פשוטים שלא רוצים להיעלם.
היום מניחה את הקבלה על השולחן לא על צלחתו, אלא במרכז, כמו מנה משותפת שבה שנינו צריכים להודות אם יש לנו תיאבון. מכינה תה בשתי כוסות.
יושבת ומחכה שהוא יחזור. אולי יכנס, יסתכל ויאמר: הגזמתי. פחדתי. לא רציתי לפגוע בך. או: אל תסתמך יותר על קבלות מאשר עלי. או פשוט יזרוק את הנייר לאשפה וישאל מה יש לאכול היום.
ואז אני צריכה להחליט מה יותר מפחיד אותי: תשובה שתאשר את הפחדים שלי, או שתיקה שמזינה אותם. אולי האמיץ ביותר יהיה שליש לא לבדוק בעיניים של אחרים, אלא לבדוק בלב שלי אם עדיין אפשר להזמין לשניים.
אין לי עדיין פתרון. יש לי רק שולחן מסודר לשניים ונייר שמדבר פחות ממה שנדמה, ויותר ממה שתרצו. מה אעשה עם זה? עדיין לא יודעת. לפעמים הקבלה לא מגלה את האמת, אלא כמה זמן אנחנו מסוגלים להביט בה יחד.
