יומן, שנה אחרי
כשיצאתי לחלון המדרגות לזרוק את הזבל, הוא עדיין ישב ממש ליד הדלת שלי. שמואל שלי. ג’ינג’י חשוב, עם “ווסט” לבנבן מושלם על החזה והמבט הזה העצל, קצת לועג, כאילו לא הוא זה שהפיל לפני שעתיים את המכסה של הסיר במטבח. עשיתי לו הנהון אפילו לא זז באוזן.
בדרך חזרה השטיחון היה ריק.
אז עוד לא נלחצתי. נו, מה? ירד לקומה למטה, התכרבל לו ליד דלת זרה, כמו שכבר קרה. קראתי לו. עברתי בין הקומות. סרקתי את חדרי המדרגות. יצאתי לחצר. כלום.
שמואל אף פעם לא התרחק. היה לו מסלול קבוע: כניסה, הספסל בכניסה, השיח עם הנענע וזהו, חזרה. לא עניינו אותו מכוניות, יונים, חתולים אחרים. תמיד היה המתבונן. ופתאום איננו.
בערב חרשתי את כל החצר. קראתי לו, שרקתי, שקשקתי בשקית האוכל, הרגשתי משוגע. אף אחד לא ענה. רק השכנים המבוגרים הביטו ברחמים.
הוא עוד לא חזר?
כבר יום שלם לא רואים אותו.
אתה יודע… חתולים, עצמאיים…
לא. הוא לא היה “סתם חתול”. היה בן בית. אהוב. שבע שנים, לא נעלם אף פעם.
ביום השלישי התחלתי לתלות מודעות. תמונה שלו על כל מודעה: שמואל על אדן החלון, שמואל מקופל ככדור, שמואל למצלמה במבט הלא מרוצה המוכר. אנשים התקשרו, התעניינו. גבר אחד באמת נשבע שראה ג’ינג’י דומה בשוק בקריית אונו. נסעתי. בזבזתי שעה. כלב. ג’ינג’י. שמואל זה לא היה.
אחרי שבוע סיפרו לי שבבניין הסתובבו לאחרונה בני נוער שלא ראינו קודם. אחד אפילו שאל את הדיירים של מי החתול שיושב ליד הקומה החמישית. “נראה ביתי, רגוע, בטח יקר…”
אתה חושב שלקחו אותו?
ככה זה נראה, עניתי, ולראשונה לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
עבר חודש. ועוד אחד. ניסיתי להעסיק את עצמי, שקעתי בעבודה, הקשבתי לנעלי העקב במסדרון, לטריקות דלתות. כל פעם הלב נעצר: אולי זה הוא? אבל לא.
את הקערה כבר הורדתי מהמדף. אבל את המיטה הקטנה שלו השארתי. כיבסתי, ייבשתי, פרשתי שוב. שיהיה. אולי…
חבר טוב הגיע יום אחד עם גורה קטנה וזריזה, פרווה אפורה ויללה שלא נגמרת.
מה, תמשיך ככה באבל? הוא אמר.
השארתי את הקטנה. קראתי לה תהל. שובבה, מתפנקת, יש לה קטעים. אבל זו לא הייתה שמואל. בכל פעם שליטפתי אותה, הרגשתי ריק. לא כי היא לא מתאימה, אלא כי הלב עדיין זכר את הישן.
אוטוטו עברה שנה. חורף. שלג בגובה הברכיים בירושלים, מדרכות החליקו. חזרתי מהעבודה, עם תיק כבד, ממורמר על מדרגות רטובות ובלי תה. פתאום שמעתי גרוד חרישי כמעט לא מורגש.
קפאתי. ניגשתי לדלת. פתחתי.
והוא שם.
על השטיחון ישב שמואל. רזה, מלוכלך, אוזניים קפואות, רגליים רועדות. אבל במבט? אותו מבט… כאילו אומר לי: “נו, איפה היית כל התקופה הזו?”
לא האמנתי. ירדתי על ברכיי, הושטתי יד.
שמואל?..
לא מיאו. רק קם, קרב, ונשען לי עם הראש בכף היד כמו פעם.
בכיתי שם, במסדרון, עם התיק ועם הלחם, במעיל. הדמעות זרמו. הוא התחכך שוב ושוב, כאילו גם לו לא אמיתי שהוא באמת חזר לבית.
הכנסתי אותו. מים חמים, מקלחת, אוכל. אכל כאילו לא ידע אוכל מימיו. אחר כך טיפס לכורסא ונרדם. מיד. בתנור.
אחר כך הלכנו לווטרינר. זנב קצה קפוא, נקטע. שיניים כמה שבורות. גוף מותש לגמרי. מלא צלקות, חבולות. אבל חי. חי!
בטוח שמישהו החזיק אותו, הווטרינר אמר. רגיל לבני אדם, פגוע מדי. כנראה מישהו גנב אותו, אולי זרקו, אולי ברח. אבל את הדרך חזרה מצא.
חזר בעצמו…
נדיר, אבל קורה. חוש ריח, זיכרון. אנחנו לא מדמיינים כמה הם חכמים.
מאז הוא ישן רק איתי במיטה. לא מתקרב למיטה הישנה. לא מנסה לצאת החוצה. תהל הפריעה לו בהתחלה, אחר כך התרגל. היום הם אוכלים יחד, מנקים זה את זו כמו אחים.
לפעמים אני חושב: מה אם לא הייתי פותח דלת אז? ואם הייתי חוזר מאוחר יותר?
אבל הוא חיכה. לבד. כמעט שנה. חלש, רזה אבל חי.
מאז, אפילו כשאני יוצא לרגע, תמיד בודק הדלת באמת נעולה?
תמיד.
אם עברתם מקרה דומה שתפו אותי. חשוב לשמוע גם את הסיפור שלכם.
והלקח שלי? ללב של חתול אין תחליף, ואין מרחק. מי שאהב תמיד ימצא את דרכו הביתה.
