חזר אחרי שנה של שקט. שאל אם עדיין יכול להיות בעלי.
עמד בדלת עם אותה מזוודה שמילא לפני שנה, כאילו יצא רק לקנות לחם. כאילו השנה של השקט לא קרתה בכלל.
שלום אמר. אפשר להכנס?
לא עניתי. הסתכלתי בו והראש שלי היה מלא בתמונות: המיטה הריקה, הודעות ללא תגובה, עשרות ניסיונות להתקשר, חגים שעברו בדממה, בכי לילי במטבח כשהילדים כבר ישנו.
חשבתי על הכל הוסיף, כאילו זה יבהיר משהו. רוצה לחזור. לנסות שוב. איתנו.
הרגשתי חולשת רגליים, לא בגלל שחזר, אלא משום שכמה חודשים לפני הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לשמוע את המילים האלו. אבל עכשיו? עכשיו כבר לא הייתי אותה האישה שהוא השאיר.
בכמה שבועות הראשונים אחרי שעזב חשתי כאילו אסוף למות לא מכאב, אלא מריקנות, מחוסר הבנה. הוא הלך בלי מילה, בלי הסבר. רק ארז מזוודה בבוקר אחד, אמר: לא יודע מה לעשות, חייב לנסוע, ואז נעלם. חסם את המספר שלי, לא השיב לשיחות של הילדים.
ועכשיו הוא חוזר, כאילו הזמן קפא. הבטתי בו בעיניים. הוא נראה אותו אדם, ואני כבר לא אותה האישה. והוא, ככל הנראה, עדיין לא הבחין בכך. הכנסתי אותו פנימה. אולי מסקרנות, אולי בתחושת שלי אחרי שנה של שקט יש לי זכות לשמוע תשובות, אולי רק כדי לבדוק שלא מרגישה דבר כלפיו עוד.
התיישב על הספה באותו מקום שבו ישב במשך עשרים שנה. לקח ספל שהיה שלו פעם. הסתכל סביב הסלון ואמר:
לא השתנה הרבה.
הכל השתנה עניתי בשקט. רק אתה עדיין לא מבין.
היינו שותקים לרגע. אחרי כן הוא התחיל לדבר על העצמה, על הריקנות, על איך איבדתי את עצמי. על כך שצריך היה לצאת, חשה שהוא חנוק בביתנו, שלא היה מוכן להזדקנות, לשגרה, לשעמום. צריך היה לברוח כדי להבין כמה הוא חשוב לי.
הסתכלתי בו והרגשתי אדישות מוזרה. כמה חודשים לפני כל הצהרה כזו הייתה קורעת לי את הלב. היום רק שלווה נותרה בתוכי והבנה חדשה: נצלחתי בלעדיו.
איפה היית? שאלתי סוף סוף.
הזיז כתפיים. קודם אצל חבר, אחר כך השכרתי חדר בפריפריה, עבדתי במתכוון. הרבה חשבתי.
לבד?
הסס. כן. אבל לא רוצה לשקר. נפגשתי עם מישהי. קצרה. לא רצינית. רציתי לשכוח. זה פגע בי, לא רק בגלל העיקר, אלא בגלל שסיפר את זה עכשיו, ככזה דבר משני. ובשנה הזאת חיברתי את עצמי קטע אחרי קטע.
עשיתי לעצמי כמה דברים שלא הצלחת לעשות במשך כל הנישואין. חזרתי לעבודה, חידשתי קשרים עם חברות מהתיכון, חקרתי טיולים קצרים לבד משהו שתמיד הוא הזיז אפו ממנו. למדתיי בערבים להדליק מוזיקה ששמחה אותי, ולא להסתכל על מבטיו המשעממים. פשוט התחילתי לחיות בקצב שלי. ועכשיו, כשהוא חזר, האם הכול אמור לחזור למקומו?
אתה רוצה לחזור אליי, או אל עצמי של לפני שנה? שאלתי בלי הקפדה. אני כבר לא אותה אישה ששארת. ולא בטוחה אם רוצה לשוב להיות היא.
הביט בי בתדהמה, כאילו רק עכשיו שם לב שאני לא מחכה. שלא קפאתי בזמן, מוכנה לקבל אותו בחזרה בלי תנאים. ברגע ההוא הבנתי משהו נוסף: לא צריך תשובה, צריך אמת. והאמת הייתה שאני כבר לא רוצה לחיות עבורו, אלא עבור עצמי.
אחרי שהוא יצא, ישבתי שעות ארוכות ליד השולחן, מביטה בתה שלא נגמרת. הבית היה שקט, אך כבר לא הייתה זאת הדממה הצפורה שהקיפה אותי בשבועות הראשונים אחרי עזיבתו. עכשיו הייתה שקטה שמאפשרת לי לנשום.
הוא השאיר את המזוודה במעלית הכניסה. אפילו לא שאל אם יכול. פשוט הניח אותה כאילו בטוח שישאר. ואני לא אמרתי דבר. לא מרחמים, אלא מהמרחק. רציתי קודם להבין מה הוא באמת רוצה ומה אני רוצה.
בימים הבאים שלח הודעות אחת או שתיים ביום, בלי לחץ. לפעמים שאלה, לפעמים זיכרון. פעם שלח אפילו תמונה מחופשת הקיץ שלנו, עם כתובת: לא ידעתי אז שיש לי הכול. לא השבתי. עדיין לא הייתי מוכנה.
בסוף השבוע הציע פגישה ארוחת ערב, שיחה, משהו. הגבתי רק: לא עכשיו. הוא נחת ללא מילה. עכשיו זה אני צריכה מילים, אמת, הבהרות. אולי גם התנצלות, אך לא ריקנית רק כזו שמגיעה משלים ובשלות, מהבנת האמת של מה שקרה.
בערב התיישבתי על הספה, לקחתי ספר שלא הצלחתי לסיים שבועות. לא יכלתי להתרכז. הביטו בטלפון הודעה.
אם תרצי, יכולה לבוא מחר. רק לדבר. לא מצפה לשום דבר.
הסתכלתי על המסך, והמחשבות רצו בראש. כבר לא אהבתי אותו כמו פעם. אבל איני יכולה למדוד את כל החיים במשקל של רגשות. אולי אנשים מתבלבלים כדי שמצאנו את עצמנו באמת.
אולי כדאי לנסות. אולי כדאי. אולי עדיין לא מאוחר שיחזור לא לאותה האישה שהשאיר, אלא לאותה שהשנה נתנה לו להעריך מחדש.
