חזר אחרי שנה
כשהורדתי את הזבל ויצאתי למבואת המדרגות, הוא עוד ישב שם, ממש ליד הדלת. שלי, מולי. שמו היה עוז ג’ינג’י עם חזית לבנה כמו שלג, והמבט שלו עצל, כמעט צוחק, כאילו לא הוא זה שעוד לפני כמה שעות נכנס למטבח והפיל את מכסה הסיר. הנהנתי לעברו אפילו לא הניד אוזן.
בדרך חזרה השטיח היה ריק.
לא נלחצתי. אולי ירד קומה, שוכב ליד דלת של שכן, כמו שתמיד עשה. קראתי לו. סרקתי את הקומות. בדקתי בין המדרגות. יצאתי לחצר. רק שקט.
עוז אף פעם לא חרג ממסלולו: הבית, הספסל ליד הכניסה, שיח הנענע וחוזר. לא עניינו אותו לא מכוניות, לא יונים, לא חתולים אחרים. תמיד תצפת מהצד. עכשיו נעלם.
בערב כבר חרשתי את כל השכונה. קראתי, שרקתי, ניערתי שקית אוכל, מרגישה מגוחכת. איש לא ענה. רק שכנים ותיקים הגביהו גבה בדאגה:
עוז עוד לא חזר?
כבר יום שלם לא ראינו אותו.
חתולים לא סופרים אף אחד
לא. הוא לא היה סתם חתול. הוא היה בן-בית. שלנו. שבע שנים ולא נעלם אף פעם.
ביום השלישי התחלתי לתלות שלטים. על כל שלט תמונה: עוז על אף החלון, עוז מכורבל, עוז מסתכל על המצלמה בפרצוף המעצבן ההוא. אנשים התקשרו, התעניינו. אחד נשבע שראה חתול דומה בשוק מחנה יהודה. נסעתי עד ירושלים. שעה שלמה סתם כלב כתום, לא עוז.
כעבור שבוע סיפרו לי שהחלו להסתובב צעירים בבניין. אחד אפילו שאל של מי החתול שיושב בקומה החמישית. “נראה מבוית, שקט, בטח עלה לא מעט”
את חושבת שגנבו אותו?
נשמע ככה, עניתי, ולראשונה נשברתי ודמעות שטפו את פניי.
עבר חודש. אחרי זה עוד חודש. ניסיתי להשיח דעת, התמכרתי לעבודה, האזנתי להד קביות ורעשי דלתות בכניסה. כל פעם הלב קפץ מחדש מה אם אבל לא.
קופסת האוכל נעלמה בשלב מסוים. את המיטה שמרתי. כיבסתי, ייבשתי, שוב הנחתי ליד הדלת. שאולי, לא יודעת
חברה אחת סחבה אליי גור אפור, קופצני, רועש.
את לא יכולה להישאר כך לבד, באבל, אמרה לי.
השארתי אותו. קראתי לו שקד. הוא היה מצחיק, חמוד, שובב אבל לא עוז. כל ליטוף הזכיר לי את החסר. לא כי שקד לא היה נפלא פשוט הלב עוד החזיק את הקודם.
כמעט שנה עברה. חורף. שלוליות, מעקה קפוא. חזרתי מהעבודה עם תיק כבד, מתלוננת על המדרגות החלקות, נזכרת שוב ששכחתי לקנות תה. פתאום שמעתי שריטה חלשה, כמעט בדויה.
קפאתי. התקרבתי לדלת. פתחתי.
הוא.
יושב על השטיח עוז. רזה, מלוכלך, אוזניים קפואות, רגליים רועדות. המבט ההוא כמו שואל: “ואיפה היית עד עכשיו?”
לא האמנתי מיד. כרעתי. הושטתי יד.
עוז?..
הוא לא ילל. רק קם לאט, התקרב, צמד ראשו לכף ידי.
בכיתי שם במבואה, עם התיק והלחם, במעיל. הדמעות זרמו. הוא התחכך שוב ושוב, כאילו גם הוא לא מאמין.
הכנסתי אותו. מים חמים, אמבטיה, אוכל. אכל כאילו לא ראה אוכל חודשים. אחר כך התרסק על כורסה ונרדם מיד. מכורבל.
בהמשך הלכנו לוטרינר. זנב קפוא קיצרו את קצהו. כמה שיניים שבורות. גוף מרוסק ומותש. צלקות. אבל חי. הוא חי!
אין ספק שמישהו לקח אותו, אמר הווטרינר. כל כך מבוית, אבל חבול כנראה גנבו אותו, ואז או שזרקו או שנמלט. אבל את הדרך לכאן ידע לחזור.
הוא פשוט חזר לבד.
קורה, לא הרבה, אבל קורה. חוש הריח, הזיכרון אנחנו לא יכולים לדמיין כמה הם חכמים.
מאז הוא ישן רק על המיטה שלי. לא מתקרב יותר למיטה הישנה. ולא יוצא החוצה. שקד, הגור, קצת הטריד אותו בהתחלה אבל היום הם חברים. אוכלים יחד, מלקקים אחד את השני, כמו אחים.
לפעמים אני חושבת: מה אם לא הייתי פותחת אז את הדלת? מה אם הייתי מתעכבת?
אבל הוא חיכה. כמעט שנה, חלש, רזה אבל שרד.
מאז, אפילו כדי להוריד זבל, אני בודקת פעמיים הדלת סגורה?
תמיד.
אם גם לכם קרה משהו כזה ספרו לי. הסיפורים שלכם חשובים.
