חזר אחרי שנה
כשיצאתי רגע לסדרון לזרוק את הזבל, הוא עדיין ישב ממש ליד הדלת שלי. שלי, חתול הגינגי שלי. רם, מכובד, עם “חליפת” לבנה על החזה והמבט העצל והמשועשע ההוא בעיניים. כאילו לא הוא זה שרק לפני שעתיים פרץ למטבח והפיל מכסה של סיר. הנהנתי לעברו והוא אפילו לא זז מהאזנה.
בדרך חזרה השטיח היה ריק.
לא נלחצתי מיד. אולי ירד קומה, נשכב ליד דלת של שכן, כמו שפעם עשה. קראתי לו. הקפתי את כל הקומות. בדקתי את גרמי המדרגות. יצאתי לחצר. כלום.
שלי אף פעם לא התרחק. היה לו מסלול קבוע: כניסה, ספסל ליד הבניין, שיח עם נענע חתולים וחזרה הביתה. לא עניינו אותו לא מכוניות, לא יונים, ולא חתולים זרים. תמיד היה המתבונן מהצד. ופתאום איננו.
בערב הקפתי את כל החצר שוב. קראתי, שרקתי, ניערתי שקית אוכל, הרגשתי כמו טיפשה. ולאף אחד לא היה מי שיענה לי. רק שכנים מבוגרים הציצו בעיניים דואגות:
עוד לא חזר?
כבר יום שלם הוא נעדר.
קורה חתולים חיים משלהם
לא. הוא לא היה סתם חתול. הוא היה שלי. שבע שנים לא נעלם לי אפילו פעם אחת.
ביום השלישי תליתי מודעות. על כל מודעה תמונה: שלי יושב על אדן החלון, שלי שהתכרבל בעיגול, שלי מביט למצלמה במבט הלא־מרוצה ההוא. טלפונים היו. שאלות. מישהו נשבע שראה אחד דומה בשוק בקרית מוצקין. נסעתי. בזבזתי שעה. התברר שזה כלב. גינגי. אבל לא שלי.
אחרי שבוע סיפרו לי שפתאום מופיעים נערים בבניין. אחד מהם שאל דיירים של מי החתול שיושב ליד הדירה בקומה החמישית. אמר: “ממש ידידותי, בטח יקר”
את חושבת שלקחו אותו?
נראה ככה, עניתי. ולראשונה לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
עבר חודש. ואז עוד חודש. ניסיתי להסיח דעתי, עסקתי בעניינים, הלכתי לעבודה, הקשבתי לצעדים מאחורי הדלת אולי זה הוא? בכל פעם הלב שלי פרפר. אבל לא.
את הקערה שלו בסוף הורדתי. אבל את השמיכה השארתי. כיבסתי, ייבשתי, פרסתי מחדש. אולי אולי בכל זאת.
חברה, עינת, פעם הביאה לי חתלתול קטן. אפור, שובב, מיילל כל היום.
אי אפשר שתהיי לבד ככה, כמו באבל, היא אמרה.
השארתי את הקטן. קראתי לו פופיק. הוא היה מצחיק, חכם, אוהב. אבל לא שלי. בכל פעם שליטפתי אותו, משהו בתוכי נשאר ריק. לא כי הוא לא טוב, אלא הלב שלי זכר את הקודם.
כמעט שנה עברה. חורף. שלוליות, שלג בחרמון, רטיבות בתל אביב. חזרתי מהעבודה, עם שקית כבדה, מקטרת על המדרגות החלקלקות, נזכרת ששוב שכחתי לקנות תה. פתאום רעש גרגור חלש. בקושי נשמע.
עצרתי. פתחתי את הדלת.
הוא.
על השטיח ישב שלי. רזה, כולו מפויח, אוזניים אדומות מקור, כפות רועדות. אבל בעיניים אותו מבט. כמו אומר: “נו, איפה היית כל הזמן?”
לא האמנתי. ירדתי על ברכיי, הושטתי יד.
שלי?..
הוא לא השמיע קול. רק קם לאט, התקרב ונצמד אלי עם המצח.
בכיתי. בסדרון, עם השקית והלחם, במעיל הגדול. הדמעות ירדו מעצמן. והוא השתפשף בי שוב ושוב, כאילו גם הוא לא מאמין שהוא בבית.
הבאתי אותו פנימה. מים חמים. מקלחת. אוכל. אכל כאילו לא אכל מעולם. אחר כך זחל לכורסא ונרדם, מייד, מכורבל.
אחר כך הלכנו לוטרינר. הזנב קצהו קפא, נאלצו לקטוע. שיניים שתיים שבורות. הגוף תשוש. שריטות, חבורות. אבל חי. חי!
בטוח שמישהו החזיק אותו, אמר הוטרינר. ממש רגיל לבני אדם, אבל ממש מפוחד. כנראה נגנב, ואז או שנזרק, או שברח. אבל את הדרך הביתה מצא.
הוא חזר לבד
זה נדיר, אבל קורה. יש יש להם זיכרון, חוש ריח. לא מבינים עד כמה הם חכמים.
מאז הוא ישן רק איתי במיטה. לא נוגע בשמיכה הישנה. לא מנסה לברוח החוצה. פופיק בהתחלה דחף אותו, אבל אחר כך התרגל. היום אוכלים מאותה קערה, מתלקקים כמו אחים.
לפעמים אני חושבת: מה אם לא הייתי פותחת את הדלת אז? או אם הייתי מאחרת בכמה דקות?
אבל הוא חיכה. לבד. כמעט שנה. רזה, חלש אבל שרד.
מאז, גם אם אני יוצאת לסדרון לדקה אני תמיד בודקת שהדלת נעולה היטב.
תמיד.
אם גם לכם קרה משהו דומה כתבו בתגובות. הסיפורים שלכם חשובים.
