חזרתי הביתה מוקדם
את בתחנת האוטובוס? הקול של אלדד כמעט נשבר לצריחה. ברגע זה? למה לא אמרת כלום? הרי קבענו שתבואי רק ביום חמישי!
רציתי להפתיע אותך, אמרה נועה בחיוך מתוח. מה, אתה לא שמח? עייפה אני כמו כלב. בוא תיקח אותי כבר!
תחכי! לפתע צעק. אל תבואי… כלומר, תבואי, אבל… נועה, תשמעי, אין בבית כלום. אתמול גמרתי את כל מה שהיה.
בואי נעשה ככה: תקפצי עכשיו למכולת של אלי את יודעת, זו בפינה. תקני בשר טוב, בשר בקר.
התיק הכבד משך לה את הכתף עד שבא לה לצעוק.
כאב חד בגב התחתון, חבר צמוד שלה כבר חודשיים, פילח אותה כמעט עד הזנב. בזהירות הורידה את הסלים על האספלט הסדוק.
נועה עצרה לנשום, לוחצת ביד על חלק עליון של הבטן.
התינוק בפנים זז בחוסר נחת. חודש שישי זה לא צחוק, במיוחד כשרוצים להפתיע את הבעל ושבים מההורים שלושה ימים לפני הזמן.
היא כל-כך התגעגעה, שבדרך באוטובוס ספרה כמעט כל עמוד בדרך לירושלים.
מעניין מה אלדד עושה עכשיו… בטח אפילו לא מעלה בדעתו שהיא כבר פה, עשר דקות מהבית.
הדרך אל המדרגות של הבניין נראתה אין-סופית.
הסלים מלאים בשימורי הבית של אימא, קפה בצנצנות, תפוחים מהעץ, דבש שקלו כמו רכבת.
אחרי חמישים צעדים נועה הבינה: לא אצליח להמשיך. הגב מתפרק לגמרי.
הוציאה טלפון והתקשרה.
אלדד, שלום, לחשה כשענה סוף-סוף.
נועה? מה קרה? הוא נלחץ.
שום דבר, אלדד, אני פשוט פה! בתחנה מול הבית. תבוא תעזור לי עם הסלים. אימא דחפה לי חצי סופרמרקט…
ברקע, דממה משונה. נועה הביטה במסך לבדוק שהשיחה לא התנתקה.
את באמת בתחנה? אלדד כמעט צווח. עכשיו? למה לא אמרת? הרי סיכמנו חמישי!
רציתי להפתיע אותך, ענתה בסבלנות. מה, לא שמח אתה? עייפה כמו כלב אני. תצא כבר, נמאס לחכות!
חכי! צעק. אל תעלי. כלומר, תעלי, אבל… נועה, תשמעי, בבית ריק לגמרי, אתמול גמרתי הכול.
בואי תעשי משהו תקפצי לאלי בפינה, תקני בשר, בשר טוב, איזה קילו.
איזה בשר, אלדד? נועה נדהמה. שמעת? אני בהריון, חודש שישי! עומדת עם שני סלים ענקיים באמצע הרחוב!
הגב שלי על סף שבירה! מה בשר! יש בבית תפוחי אדמה, יש ביצים.
בוא תיקח אותי, אני פשוט רוצה לאכול וליפול לישון.
את לא מבינה, הוא דיבר במהירות, כמעט מתעלם ממנה. אני רוצה שהכול יהיה מושלם! זה חמש דקות מהמכולת. תקני בשר, קחי גם תפוחי אדמה טריים, שלנו יבשו.
תבקשי מאחד השכנים לעזור, או שתעלי לאט-לאט…
בבקשה! זה בשבילנו. בינתיים אני אכין פה הכול.
נעה הסתכלה על כפות ידה, מסמנים אדומים מהסלים. גל חם ומריר התחיל לבעבע בתוכה.
אלדד, אתה נורמלי? היא רעדה. מציע לי, אשתך ההריונית, לסחוב עכשיו למכולת ולקנות בשר כי בא לך להכין בשר?
אתה לא יכול לרדת בעצמך?
אני התחלתי… אה… הכנות! אם אצא עכשיו, הכול ייהרס.
נו, נועה, בשבילי. חיכיתי לך ימים.
קני 800 גרם בשר, ושקית קטנה של תפוחי אדמה ברשת.
אני מחכה!
ניתק. נועה נעמדה מול מסך הטלפון החשוך.
הכול נראה לה מטורף. רצתה לפרוץ בבכי כאן ועכשיו, תחת אור חיוור של פנס.
במקום חיבוק ומיטה חמה שליחות בשר.
״אולי באמת הפתעה הכין לי?״ חלפה בה מחשבה.
נשפה, הרימה הסלים וגררה אותם בצעדים כושלים אל המכולת.
***
בעודה דוחפת עגלה בין מדפי המכולת, תפסה את מבטיה החומלים של ענת, הקופאית המנומנמת.
הבשר היה כבד, השק תפוחי אדמה כמעט בלתי אפשרי להרמה.
כשהגיעה החוצה, ידיה כבר לא חשו דבר. האצבעות הפכו לקרסים קפואים.
הטלפון שוב צלצל.
קנית? אלדד נשמע מרוצה.
קניתי, ענתה נועה מבעד לשיניים. אני כבר מתחת לבית. פתח לי.
חכי! הוא כמעט צווח. אל תעלי! חכי על הספסל, עשר דקות גג.
אתה צוחק עליי? היא התפרצה, מתעלמת מהעוברים ושבים. עוד שניה אעבור לידה כאן מהמיאוס! עשר דקות? רגליים שלי כבר עבות כמו פיתות, אני לא מסוגלת לעמוד!
ההפתעה לא מוכנה! התעקש. אם תעלי עכשיו, הכול יהיה לחינם. תשבי, תנשמי. חמש דקות, נועה, נשבע לך! מנתק, לפני שיפספס הכל!
היא קרסה על הספסל בכניסה. הסלים נפלו כעוסים לידה.
רצתה לזרוק את הבשר מהחלון של קומה שלוש.
עברו עשר דקות. אחר כך עשרים. נועה ישבה, ידיה אוחזות בבטן, מרגישה גלים של תסכול.
דמיינה איך תכנס ומה תראה? ים פרחים? ארוחת ערב רומנטית? כנר מסתורי בפינה?
שום תשובה לא הצדיקה עיכוב כזה, לא במצבה.
אחרי שלושים וחמש דקות חרק הדלת.
אלדד התפרץ, לחיוסו משונה: חולצה הפוכה, זיעה על המצח, שיער דבוק ומבולגן.
אה, את פה! גיחך מתוח, קפץ לסלים. מה את כזו זעופה? תראי איזה מזג אוויר… אופס, נכון. בואי מהר!
למה אתה רטוב בעצם? נועה הציצה, עולה בקושי, נאחזת במעקה. ולמה מסריח מבית חרושת לחומרי ניקוי?
תגלי! כמעט רומס אותה במעלית, מת להגיד.
עלו למעלה. אלדד פתח דלת ברצינות של ראש ממשלה.
נכנסה לבית והריח: חזק, חריף, כלור ותרסיס-ריח ״גל ים״ מתועש.
נכנסה לסלון. למטבח. קפצה לשירותים.
הדירה… ריקה, נקייה נקייה באופן לא רגיל.
כל הבגדים, העיתונים, הנעליים שנפלו תמיד בכל פינה נעלמו. השטיח מבריק (פה ושם אפילו רטוב ונוצץ), מדפי האבק ריקים.
הפסלים שלה התגמדו בפינה.
נו? אלדד קרן. איזו הפתעה! מה את אומרת?
נועה הסתובבה אליו באטיות.
זהו? שאלה בשקט.
מה זה “זהו”? כמעט התיישב מההלם. נועה! שלוש שעות עבדתי. קרצפתי כל מטר, אפילו מתחת לספה! מתירצה כלים מלוכלכים, האסלה נוצצת כמו בסופר פארם…
רציתי להגיע שתנוחי, לא תעשי כלום.
רציתי… ככה לקבל אותך.
היא הרגישה גוש בגרון.
בשביל זה, ניסתה לעצור את הדמעות, כדי לשטוף רצפה שלחת אותי למכולת? לא ירדת לקחת אותי כי התנקת את הרצפה?
ברור! רציתי הכי טוב. את תמיד מתלוננת שבבית בלגן. עכשיו תוכלי לנוח, לדפוק על הספה בשקט.
הקדמת לא הספקתי, נאלצתי לעכב אותך טיפה.
ובמקום “תודה” את עומדת עם פרצוף כזה, כאילו ירקתי לך במרק.
אלדד, אתה… לא התאפקה, צרחה נואשות. לא אכפת לי מהרצפה המבריקה שלך!
הגב שלי נשבר, הסלים היו פי שתיים ממה שיכולתי!
אני בהריון, אלדד! שמעת? ה-ר-י-ו-ן!
הייתי צריכה שתבוא, שתחבק אותי, שתוביל אותי הביתה, לא שתרקוד כאן עם סמרטוט!
אלדד האדים. השליך את הסמרטוט לכיור.
אוי וויי, זה מתחיל! צעק. אף פעם אי אפשר לרצות אותך!
אני כאן עובד כמו חמור משש בבוקר, עושה הכול, הפתעה, והיא צועקת!
ראית פעם כזו דירה? אפילו בחתונה שלנו לא היה ככה!
מה שווה לי כל הניקיון הזה ככה? נועה נחנקה מבכי. חיכיתי חצי שעה על הספסל, קפאתי, כואבות לי הרגליים!
שלחת אותי עם בשר ותפוחי אדמה, בקושי הלכתי! אלדד, זה לא הפתעה זה עינוי!
עינוי?! אלדד התרוצץ במטבח. סליחה שאני לא המושלם שתמיד רצית!
אחרת הייתה שמחה גבר עושה סדר, רוצה לבשל ואצלך זה:
“אני, הבטן שלי, הגב שלי.” אולי גם לי קשה? לא ישנתי לילה שלם, חיכיתי, חשבתי איך לשמח!
נועה קברה פני בבית, בוכה.
אתה לא מבין… ייבבה. אתה לא מבין כלום. החלפת את הבריאות שלי בשביל פאנל נוצץ.
מה הקשר בריאות?! הרים קולו, מכה בכף יד על השולחן. את הקדמת! הרסת את ההפתעה!
אם היית באה חמישי, הייתי מספיק הכל נכנסת לדירה מבריקה היה מושלם.
אבל היית חייבת להגיע פתאום, ולהפוך אותי לאשם.
את פשוט לא מעריכה כלום, נועה.
ברח מהמטבח, דופק דלת חדר השינה.
התינוק בבטן שוב חבט. נועה צנחה על כיסא, מסתכלת על הבשר שלא נכנס אפילו למקרר.
הרגישה ממש לא טוב הבחילה לא עברה.
כעבור עשר דקות, דלת המטבח נפתחה בקושי.
רוצה שאבשל את הבשר הזה? מלמל. או שמעכשיו את שובתת אוכל לעשות לי דווקא?
אל תבשל, השיבה חרש, אפילו לא מביטה. רק תעזוב אותי. אני רוצה לישון.
טוב מאוד, טרק דלת.
נועה קמה, גררה עצמה לאמבטיה.
הסתכלה במראה: חיוורת, עם עיגולים כהים בעיניים, שיער פרוע.
נזכרה בנסיעה באוטובוס, איך דמיינה אלדד מחבק, אומר “ברוך הבא הביתה”.
יפה חלמתי…
כשיצאה, הריב התחדש.
הוא שוב צעק, זרק עליה נתח בשר.
אז עזבה הכול לא הספיקה אפילו להחליף בגדים.
חזרה להורים.
***
כל המשפחה ניסתה לשכנע אותה לא להתגרש גם החמות, אחותו, דודים רחוקים.
גם אלדד המשיך להתקשר ולבקש שתחזור.
אבל נועה כבר החליטה: כזה בעל היא לא רוצה, והיא תתגרש ממנו, חד-משמעית.
למה לה גבר שמעדיף לרדוף אחרי מגב על פני הבריאות של הילד שלהם.
