חזרתי הביתה אין שם אף בעל ואין שום חפץ שלו.
מה אתה מתבונן בי כך? חייכה זוהי, אישה שהייתה קשורה לאורן. אורן רק רצה להוכיח לי שהוא גבר מקנא, וזהו.
מה אתה אומרת?
האמת הפשוטה, ילדה, הציגה זוהי, לשעבר של אורן.
אני לא מבינה דבר נבטאה הילדה, אילה.
אמא, חנה, גידלה את אילה כמו פרח יקר ועדין. חנה עצמה הייתה אישה נחרצת, ניהלה מלטשת עצים קטנה בעיר רמת גן בידה הברזלית. אך כשדיברה עם בתה היחידה, השתנה קולה, הפך לרך ומרגיע, ועיניה רקדו באהבה.
כך גדלה אילה רכה, שבירה, אמינה. היא לא חוותה צער, הלכה לבית ספר רגיל ובחצר מוסיקה, ולימדה לשחק בפסנתר. לא הפכה למוזיקאית גדולה, אבל מצאה עצמה כמורה מצוינת. נשאר רק למצוא בעל, ובאותו רגע הופיע המועמד חביב אבשלום.
אבשלום חינך אותה באהבה, משלם משכורת נהג של כ-4,500 בחודש, ומברך אותה במילים רכות ובהסתכלות עמוקה אל העיניים. רק שאמא חנה לא אהבה אותו כלל.
חוסר משא ומתן וטיפש! הכריזה חנה בחיוניות.
אמא, אני אוהבת אותו, בכי אילה בעיניים כחולות-תכלת.
טוב, טוב, חנה הגיבה, רק תגרמי לנו לגור יחד!
בביתם המרווח של שלושה חדרים היה מקום לכולם, והבעל החדש לא התנגד למגורים עם חמותיו שעבדה שעות ארוכות במלטשת. לא היה לו דבר אחר על הלב.
אבשלום, שהיה אדיב ורדוף, אחרי החתונה החל להראות את פניו האמיתיות: שתיית יתר, רודפות ברחובות, והקצין על אילה. מול החמות הוא ניסה לשמור על נימוס, אך גם זה היה מוגבל. אילה סירבה לראות את הפגמים של בעלה.
בתשעה חודשים מהחתונה היא ילדה בן, לוי, ושמחה שזכו למשפחה אמיתית. הילד גדל חולה, דורש תשומת לב מרובה, ואבשלום התעצבן יותר ויותר. היא סבלה ויחסה לאופטימיות.
הסבל נגמר כשמאחר מות חנה, אחרי ששנה של שמחה עם הנכד. הטבחים נוהלו על ידי יוסף, החבר הוותיק של חנה. אבשלום לא הופיע בבית באותם ימים, וכשהוא חזר, מצאו לו בתא הקבלה מזוודות עם חפציו. הוא ניסה לאיים בתביעות משפטיות וחלוקת רכוש, אך אילה לא הגיבה.
תודה ליוסף הוא דחף את האשם כמעט מהדלת. כערכיו של עו”ד מנוסה, הוא מנע כל חלוקת נכסים. מאותו זמן, הם לא ראו את אבשלום יותר.
אילתה לא יכלה לנהל את המלטשת היה צורך במקצוענים שהיו מועסקים על ידי יוסף. המשפחה הקטנה של אילה לא נזקקה לשום דבר.
ההתמודדות עם מות האם והפרידה הייתה קשה אין לה חברות ולא קרובי משפחה. רק לבנה הצעיר, לוי, היה זקוק למענה, ולכן היא התמקדה בו בלבד. שום גבר אחר (מלבד יוסף) לא עלה בדעתה.
יום אחד, כשיצאו עם לוי בן חמש מבית החולים, ניסו להימלט מגשם תחת מטרייה ענקית. הממתינה בחוץ נראתה חסרת תועלת חניון היה אסור, והם לא נהגו, והטקסי היה עסוק.
קפצו מהר! הם הלכו עשרים מטרים ואז רכב עצר ברצף, והנהג פתח את הדלת האחורית. תכנסו, כאן אסור לחנות!
אילתה לא חשבה שמסוכן, ובמקביל הכירה את הנהג הוא היה אבשלום, שהייתה פגשו במסדרונות בית החולים, שם הוא הביא את בנו של לוי.
תודה! היא הודתה בחום לאורן אחרי הנסיעה (בדרך הכרינו).
בכיף! הוא חייך בחיוניות. אפשר לקבל מספר?
היא נבזה.
סליחה, אני לא יוצאת עם גברים נשואים, וכך עם לוי היא נעה למדרגות.
היא לא חשבה שיפגוש אותם שוב כך מהר, אך למחרת אבשלום חיכה להם בחצר.
אני לא נשוי, הוא הושיט לה תעודת גירושין מדובר באותו היום של לפני חודש.
האם היא עייפה מהבדידות? האם אבשלום היה שמח ומסור? למה הילד אהב אותו מיד?
אילתה לא יכלה להבין למה היא הסכימה שהחבר החדש ילך איתם לטיול ואז יבקר לארוחה. מאז הם נפגשו כמעט כל יום, והיא נחשפה יותר ויותר אליו.
היא התאהבה עד שלא הפתעה כשחודש אחרי הוא הציע נישואין.
הקשר של הלוי למועמד הפך למכריע הילד קרא לו “אבא” והקול של האבא לא התנגד.
לאחר רישום הנישואין, אב שלום הציע לאמץ את לוי.
תמיד חלמתי על שני ילדים, הוא אמר, ופנה לעולם.
אילתה נגעה בכתפו בחמלה. היא ידעה שהאישה לשעבר, שמצאה בעל עשיר, למנה אותו, והאדם סבל.
כך, שלושה חודשים אחרי ההיכרות, הם הפכו למשפחה אמיתית.
הדבר היחיד שהיא הסתרה מבעלה היה המצב הכלכלי האמיתי. המלטשת הייתה קטנה, והכנסות חולקו בין שלושה כפי שסוכם עם השותפים החדשים, אבל היא חיסכה כסף למען הלימודים של לוי, דירה שלו ועוד.
היא לא רצתה שכולם ידעו, כך יוסף, שחלק מהזמן גר בחוף הים, לימד אותה להיות צרכנית.
אם אב שלום חשד במזכרת, הוא לא הראה זאת.
כל האידיליה נמשכה פחות משנה. עם הזמן, בעלה הפך לפחות נדיב ופחות חביב. הוא חזר מהעבודה כעוטף ועצוב.
אל תתייחסי לזה, זה רק הבוס, אמר בתחילה.
אי אפשר לעבור למחלקה אחרת? שאלה אילתה. אתה מהנדס חשמל טוב.
הוא אמר שהוא יבדוק.
במשך זמן, הוא היה שקט, או אפילו זועם יותר. הוא לא נגע בלוי, אבל היה ברור שהילד מעצבן אותו.
יום אחד, כשהיו בפארק עם הילד, אבשלום נעלם בעבודה והבטיח שיצטרף אליהם לאכול גלידה.
חבל שהקפדת על האימוץ, נשמע קול של אישה לא מוכרת, קטע קולי מתגאה. הילד יסבול.
היא הסתובבה וראתה אישה אפורה, לבושה במעיל כתום בוהק.
אנחנו מכירות? שאלה אילתה.
לא, אך זה ניתן לתיקון, חייכה האישה במעט גיחוך. אני זוהי, לשעבר של אורן, זמנית לשעבר
אילתה הביטה בה במבט חסר מילים. הילד שיחק באחורי הפארק ולא שמע דבר.
זוהי חייכה שוב:
מה אתה מסתכל עלי כך? אמר אורן. אני לא יודע מה אמרה לך זוהי, אבל כן, נישאתי כדי להקניט אותה.
הוא נעמד, ניסה לשמור על רוגע.
היא מציקה לי! היא אומרת: מי אתה בשבילי? כאילו היא סובבת איתי, והבן היחיד שלי הוא הלוי.
ואז פתאום התלבש בקסם של מקסימיליאן, והגיש תביעה על גירושים.
למה לאמץ את הלוי? שאל אילתה בקושי.
כדי שיהיה ברור. אשתי החדשה, הבן החדש, ואחוזי בחיים! השיב אורן. ראיתי אותך בבית החולים, ידעתי שתהיי מתאימה.
בתור אשתי? השיבה בבקיעה.
אורן נשקף.
מה עכשיו? שאלה אילתה, שהייתה בעייתית.
אין לי מושג, השיב אורן. אני בעצם הרגשתי כאן בבית.
הוא הבין מהר. בוקר אחד, אחרי שהוריש את הלוי לשדה, חזרה לדירתם, שלא היה שם דבר לא חפציו של אורן ולא הוא עצמו. היא נאנחה וקראה למספר של יוסף. היא צריכה עו”ד שוב.
