יאללה, תחזרי כבר למושב שלך. אמר נרעם אילן, אפילו בלי להביט עליה.
הקול של אילן היה שקט, אבל קר ויבש, כאילו כל הרגשות התייבשו איפשהו בעשרות ערבים שקטים בבית וחוסר דיבור ממושך.
הוא עמד ליד החלון, בוהה בשמים האפורים של נובמבר התל-אביבי, עטופי שמיכת עננים, וליאור פתאום קלטה זהו, נגמר.
אין תירוצים, אין בכי, אין שום סיכוי להחזיר את העבר, כל הדלתות לחיים המשותפים שלהם נסגרו בנקישה רכה.
וזהו? פשוט ככה? שאלה בשקט. הקול שלה נשמע כמו לחש בחדר שפעם התפוצץ מצחוק.
מה את רוצה? אין יותר בינינו כלום, את הרי רואה לבד, ענה, סובב את גבו ובתנועה הזו היה יותר קור טוטאלי מאשר כל מילה קשה.
הוא חתך אותה מחייו, כאילו גוזר חוט מיותר בחולצה ישנה.
ליאור התיישבה על קצה הספה, כיסתה את פניה בכפות הידיים. אפילו לבכות לא רצתה. נדמה שכל הדמעות כבר נשפכו מזמן.
טיפה אחרי טיפה, יום אחרי יום, הן זלגו לה בקפה המר של הבדידות, שתמיד שתתה מול האיש שהפך לאבק של מה שהיה פעם.
היא נזכרה, לפני חמש עשרה שנים בדיוק, כשעמד מולה בחלון ההוא רק אז השמש זרחה, והוא חייך לתוך העיניים שלה.
“ליאור, נעבור הכל. כל מה שיבוא אנחנו נצליח ביחד.”
היא האמינה אז. ממש האמינה. הייתה מוכנה ללכת איתו עד קצה העולם או לפחות עד ירוחם.
כל ההבטחות האלה דהו לה, נשארו כמו תצלומים ישנים מדי שנרטבו בגשם. בקושי רואים את הקווים של הרגשות שהיו.
בסדר, אמרה לבסוף, ובמילה הזו לא הייתה שבירה, אלא שקט מוזר. אם ככה החלטת.
היא נשמעה רגועה כלפי חוץ, אבל בפנים הכל התכווץ לכדור של כאב.
היא קמה, בתנועה כמעט מנומסת, שלפה מזוודה ישנה מהמעמק. היה לה מעט מאוד בכל השנים האלה ליאור כאילו לא הצליחה באמת להתמקם, לחיות כמו ששלי. כלום לא באמת היה שלה, וגם היא לא הרגישה שייכת, כאילו גרה בסרט של מישהו אחר.
פתאום נשמעו צעדים במסדרון. בדלת עמדה נועה, הבת שלהם כבר כמעט חיילת, עם דאגה בעיניים.
אמא, מה קורה? למה את נראית ככה? כלום, ניסתה ליאור לחייך, יצא לה חצי-חיוך עקום. אני נוסעת. לסבא, במושב. רק לכמה ימים.
נועה קימטה את המצח, העיניים שלה מיד התנפחו מדמעות:
אבא שוב העיר לך? הוא שוב עם כל הקיטורים הקבועים שלו?
זה לא משנה. לפעמים חייבים ללכת, רק כדי לא לגמור בתור סימפוניה של כאב ליד. אני אחזור, תמיד נהיה בקשר. אבל עכשיו אני באמת צריכה להיות רגע לבד.
אילן אפילו לא טרח ללוות. אפילו לא מילה של פרידה. הדירה הייתה שקטה עד כדי פחד, רק תקתוק השעון מחדר המטבח נשמע בין ההדים.
רק כשדלת הבניין נטרקה מאחוריה, כשהיא סחבה את המזוודה שלה במדרגות, היא הרגישה שהיא באמת משאירה משהו מאחור בדרכה אל חיים אחרים.
הרכבת דהרה כל הלילה, מרדימה כאב לא לה. ליאור צמצמה מצח אל החלון, לא רואה כלום מלבד השתקפות.
מאחור מאפירות חורשות אינסופיות, רציפי תחנות חצי ריקים, דמויות מצופות במעילים גדולים.
הכל שקט וקר בחוץ בדיוק כמו בתוכה. היא הייתה ריקה, ממש כמו המזוודה שלה, מלאה רק בצללים של זיכרונות.
בתא היה עוד זוג, אישה צעירה עם פעוט בעגלה, וגם בחור עם גיטרה שניגן מנגינה שקטה. כל אחד בשלו.
ליאור לא ממש שמה לב על מה מדברים. רק מילה אחת, שעפה לאוויר, תפסה אותה חזק “הביתה”.
כי גם היא נסעה הביתה. הפעם, כנראה, לצמיתות. הרחק מהרעש שלא התאים לה אף פעם.
במוחה הופיעו תמונות מטושטשות אך יקרות: עץ שקד עתיק מתחת לחלון של ההורים, אמא לשה בצק לחלות, אבא מביא צנצנת דבש מהכוורת.
באותם זמנים היה הכל פשוט חום המדורה, ריח לחם ותחושה ברורה שמחר יהיה בסדר. לא הרגישה ככה שנים.
בתחנה הקטנה במושב, לפנות בוקר, חיכה לה ניחוח פחם ועשן. הכל היה קטן מבעבר הבתים, הרחובות, המכולת, השלט הדהוי.
או שהיא פשוט גדלה יותר מהחיים הקודמים שלה.
אבל כשראתה את אביה עומד בשער הברזל, משהו בלב נמס. דמעות חמות זלגו בלי שליטה.
הוא הביט בה, הסתכל במזוודה שגררה ובפשטות אמר:
נו, הגעת. לבית.
הגעתי, אבא. תסלח לי.
הם עמדו ככה, מחזיקים ידיים ארוכות דקות שני ניצולים מסופה.
השבועות הראשונים היו מוזרים, כמעט חלום. ליאור למדה לחיות מחדש, לגלות דברים פשוטים.
קמה מוקדם, עוזרת לאביה בגינה, הולכת למכולת להביא ירקות טריים, מבשלת חמין לפי המתכון של אמא.
אחר כך ישבה מול החלון והביטה בדרך הריקה. שקט. בלי פקקים. בלי טלפונים מהבוס.
רק כמה תרנגולים ורכב מתגנב עם פליטה אפורה בשעות הבוקר.
לפעמים הייתה פותחת את הארון הישן ונוגעת בסמלות בית הספר שלה, שהיו תלויות שם כאילו מחכות שתקטן בחזרה.
הכל נראה רחוק וקרוב בבת אחת, כאילו הזמן נשפך ונתפלס.
ביום השלישי באה השכנה, תמרה. קולנית, עליזה, עם דלי מלא תפוחי אדמה משדה שלה.
ליאור! סוף סוף חזרת אלינו! תל אביב כנראה לא בשבילך, הא?
לא ממש חייכה ליאור חיוך דק.
אל תתבאסי, מאמי. פה החיים אמיתיים. אני אשמח לשדך אותך עם המנהל החדש בבית הספר, גרוש, אומרים שהוא תותח וגם חתיך…
ליאור נרתעה:
עזבי, לא בא לי עכשיו קשרים, צריכה לסדר קצת מחשבות.
נו באמת, נפנפה תמרה ביד. אפשר סתם לדבר, שלא תרגישי בודדה.
שבוע עבר וליאור בכל זאת נסחפה לבית הספר לסדר מסמכים ישנים עם רותי, המזכירה.
ושם היא פגשה את מיכאל.
גבוה, רזה, עיניים אפורות, קול שקט. אדם שהכוח שלו לא במילים, אלא בשקט שלו.
את בטח ליאור כץ? שאל, ומבוכה חמימה בחיוך. תמרה אמרה לי שאת תצילי אותנו מהדוחות האבודים. יש פה בלאגן של שנה שלמה.
אין בעיה, חייכה, ופתאום הרגישה הרבה פחות לחוצה. שנים ניהלתי חשבונות, אני מסודרת בבלגן.
מעולה, בדיוק מה שחסר לנו.
הם התחילו לדבר על בית הספר, על המושב, על יום-יום. וליאור פתאום רצתה להישאר שם.
בלי מסכות. בלי הפוזות שהיא חיה איתן בעיר. פשוט, כמו פעם כשהייתה ילדה.
בינתיים, החורף התגלגל כמעט מבלי ששמה לב. ליאור נכנסה לשגרה חדשה: עוזרת בבית הספר, עם מיכאל לוקחת טרמפים למועצה, קונה ציוד.
בערבים התיישבה בפינה חמימה, סורגת ושותה תה מול עצים נשרפים באח.
לאט לאט התחילו הצבעים והניחוחות לחזור ריח לחם, אור מנורה קטן, פיצפוץ העצים.
הדאגות העירוניות נמסו מהחיים, וליאור הרגישה בפעם הראשונה בית.
נועה התקשרה מעט: בהתחלה שיחות וידאו, אחר-כך הודעות קצרות: “הכל בסדר, אל תדאגי”.
ליאור לא לחצה. הבינה שנועה בין עולמות, בין הורים ושהיא תחליט לבד איפה הבית שלה.
לפעמים, בלילות השקטים, עלו בה מחשבות על אילן: איך פעם, בתחילת הדרך, אחז בה חזק ואחר-כך, פתאום, הלך כל בוקר מבלי לראות אותה.
והיה לה בראש: האם הוא אי-פעם היה אמיתי? או שזו הייתה המצאה שלה תמיד?
יום אחר יום, עם כל זריחה במושב, התשובה נעשתה ברורה יותר.
האביב נכנס בכוח למושב. שלוליות התייבשו, אדמה שחורה ופוריה ציפתה לזרעים, אוויר בושם של אדמה רטובה.
ליאור החליטה לשתול פרחים דליות ופרחי לוע ארי בגינה, כמו שאמא שלה עשתה תמיד.
זה היה הופך בערביקה של חמימות וזיכרון.
מיכאל התקשר כמעט כל יום עוזר עם עץ, עם מסמר, עם משהו.
פעם, כשהשמש ירדה לאיטה, אמר לה בלי להסתכל עליה:
ליאור, אני גם לא חשבתי שאשאר פה לנצח. אבל חזרתי בגלל הילדים, בגלל הבדידות.
היא חייכה, חופרת עוד פרח באדמה.
המושב יודע הכל על כולם, אמרה.
שידע. כל עוד את אמיתית עם עצמך.
הוא אמר את זה כל כך בפשטות, עם העומק של מי שכבר בלע הרבה כאב.
פתאום, ליאור הרגישה שהיא באמת חיה לא מחכה לימים טובים, פשוט חיה.
ידיים ריחו של אדמה, שיער בריח עשן, הלב בשקט ישן.
בחג השבועות עשו מסיבת ענק והזמינו את ליאור לשיר במקהלה של בית הכנסת כמו כשהייתה ילדה.
היא ניסתה להתחמק, ומיכאל חייך:
מה יש? יש לך קול כמו של שלמה ארצי. תשירי בשבילך, בשביל כולנו.
הקהל מחא כפיים בסוף, וליאור הסתכלה עליו העיניים חמות, המבט עמוק והבינה שזה מה שחסר לה שנים.
הקיץ היה חם וכתום. ליאור ומיכאל נסעו יחד למועצה לחתום טפסים, להביא ספרים חדשים.
הם בקושי דיברו, אבל השתיקה ביניהם הייתה נוחה ומלאה, כמו שותפות אמיתית.
פעם אחת, בדרך חזרה, מיכאל אמר:
את יודעת, מאז שהגעת לבית ספר יש פה אוויר אחר. כמו אביב חדש.
תפסיק, מיכאל, אל תגזים, חייכה במבוכה.
זה לא גזמה, זו עובדה. כמו זריחה.
לליאור התהדק הלב. לא כאב אלא משהו חם, מפתיע, כמעט ילדותי. לא האמינה שעדיין מדברים אליה ככה בגיל שלה, עם פס לבן בשיער.
ביום ההולדת שלה קיבלה דפיקה בשער. שליח מהודר עם זר ורדים עצום, כרטיס קטן נח על העטיפה: “סליחה. אולי מאוחר מדי. רוצה שתחזרי. הבנתי הכול. אילן.”
היא עמדה עם הזר, מסתכלת בלי לראות.
הוורדים היו בדיוק מה שסחב לה תמיד בחגים ראוותניים, מפוארים, “כמו שצריך”.
בערב, כשמיכאל הגיע, היא הושיטה לו את הזר:
תראה, מתנה מהעבר. אין לי מושג מה עושים עם עושר כזה.
משחררים, אמר בפשטות, בוהה בפרחים. אם זה חזר אליך, סימן שאת צריכה לבחור.
נדמה לי שבחרתי. תודה.
הניחה את הפרחים במים ליומיים, ואז זרקה אותם לקומפוסטר שום רגש, אפס נוסטלגיה.
בסתיו, כשהעלים צהובים, הופיעה נועה פתאום.
עמדה בשער, קצת מבולבלת, יותר בוגרת, אבל עדיין אותה הבת הקטנה, עם כאב קל בעיניים.
אמא… אפשר להישאר פה קצת? במרכז כבר חנוק לי…
בטח, מתוקה. פה זה תמיד הבית שלך.
בלילה, ישבו יחד מול אח גועלת, נועה עטופה בשמיכה:
אבא עכשיו גר עם ההיא, אבל נראה שלא טוב לו. הוא ממורמר יותר מתמיד.
יום אחד הוא אמר לי: “הכל אחרת ממה שחשבתי, נועה, הכל שונה…”
ליאור רק הוסיפה עוד גזע לאש:
זה אף פעם לא אחרת, נועה. הזמן פשוט מכריח אותנו להיות אמיתיים. או שאת בוחרת בזה, או שממשיכה לחיות בהצגות.
נועה התחילה לבכות, חרישית:
אמא, כל הזמן קיוויתי שאולי תריבו ותשלימו. אבל עכשיו… את נראית לי הרבה יותר רגועה. שלמה.
אני עכשיו שקטה, נועה. וזה האושר הכי גדול, פשוט להתעורר בבוקר ולדעת שמישהו באמת מחכה לי.
החורף הביא איתו ריח של תפוחים מיובשים ואורן מקושט בחצר. ליאור קיבלה את השנה החדשה בחיק מצומצם: נועה, אבא ומיכאל.
שולחן פשוט, אוכל חם, שלג דק בחוץ.
כשהשען בערך בתל אביב היכה שתיים-עשרה, מיכאל הרים כוסית לימונדה שקופה:
לחיים. ושלא נפחד אף פעם להתחיל מחדש בכל גיל, בכל מצב.
ליאור הסתכלה עליו, על נועה, על אבא וחיוך שלה היה קל ושקט. הנה, מצאה בית.
לא איפה שמחזיקים ארונות איקאה ובעל נרגן, אלא פה בין אנשים שבאמת רואים אותך.
היא חייכה “תודה, חיים. באמת, הכל הסתדר לבסוף. כמו שגנן מבוגר מסדר את הערוגה.”
עברו שנתיים. במושב התלחשו עליה ועל מיכאל “בטח יהיה פה חתונה! איזה יופי נהייתה ליאור…”
נועה נרשמה ללימודים בחווה אקדמאית, חוזרת בשבתות, מוצאת שוב יתד.
מיכאל הפך למשפחה חבר אמיתי, שותף לחיים ויועץ סבלני.
ליאור מנהלת עכשיו את חשבונות בית הספר, עוזרת בכל וועדי היישוב, ומבשלת ריבה שרק היא יודעת.
ולא מחשבת יותר לחיים בתור ימים מבוזבזים הכל בית ספר, חלק מהדרך.
לעיתים, בוקר אחד, יוצאת למרפסת עם תה צמחים ביד, מביטה אל השמש על שדה לבן ומלטפת את הרוח הקרירה של ינואר וחושבת: “זה הפרס שלי על האומץ ללכת ולמצוא אותי”.
בפנים, היא מודה לאילן, בלי כעס: “תודה לך. לולא אתה, אולי לא הייתי מגלה מי ומה אני באמת”.
היא כבר לא מחפשת אושר במקום אחר היא בנתה אותו בעצמה, מאהבה, ניגוב דמעות, עבודה ויושרה.
וכל יום שלה נפתח בפלא קטן: פשוט לקום, לנשום, לאהוב ולדעת, הפעם באמת ולתמיד.
