זכרתי את אותו היום, לפני הרבה זמן, כשחזרתי מהחופשה הרפואית וגליתי שהמקום שלי במשרד כבר תפסה האחות של בעלי קארין.
״מיכאל, שכחת לסגור את הברז! כל כיור מלא בנקודות חמצן! קראה רונית בהתמוטטות, מביטה בקווים האדומים שעל האמלקי הלבן של האמבטיה.
״רונית, אני בכלל לא היה שם הבוקר!״ קולו של מיכאל נשמע מהמטבח, מתוח. ״אולי שכחת את זה בעצמך?״
״הייתי בחופשה של שלושה שבועות, למה הייתי מתעסקת בברז?״
מיכאל יצא מהמטבח, מנגב ידיים במגבת. ״אולי הוא נפל לבד. נזמין אינסטלטור.״
רונית הנפתה בידה, לא רצתה להתווכח. אחרי הניתוח עדיין לא הייתה בריאה, כל תנועה הייתה קושי. היא התקרבה אל השולחן, נשארה על הכיסא, מיכאל הציב לה קערת דייסה.
״תאכלי. הרופא אמר שהתזונה חייבת להיות נכונה.״
״יודעת, היא העבירה ביס לאט. הדייסה הייתה חסרת טעם, והיא נאלצה לבלוע אותה. הגוף ריפא באיטיות.
כמעט חודש עבר מאז שהועברתי באמבולטו. אפנדיציטיס עם סיבוכים, ניתוח, אז נזילות, שבועיים בבית חולים ושבועיים בבית. רונית נראתה כאילו יש לה שישים, למרות שהיא רק ארבעים וחמש.
״מיכאל, מה קורה במשרד? למי התקשרת?״ היא שאלה בין הלגימות.
״דיברתי עם אברהם כהן. הוא אמר לך להחלים לאט, לא למהר.״
״זה הכל?״
״כן.״
קולה של רונית התעכב, משהו בקולו של מיכאל נשמע מזויף. היא הביטה בו בעיניים חדות. מיכאל הפנה את מבטו, חיפש במרצף את פניו.
״מיכאל, משהו אתה לא מסביר לי.״
״אין, הכל בסדר! אל תמציאי!״
״לא מציג. מרגישה זאת.״
מיכאל נשף, הניח ספוג והסתובב אל פניה.
״שמע, קרה משהו, אבל אל תדאגי. אין צורך לדאגה.״
לב רונית דפיק מהר.
״מה קרה?״
״קארין, האחות שלי, התחילה לעבוד במשרד שלנו, זמנית, בזמן שהיית בחופשה.״
השתקה. רונית הסתכלה על מיכאל בתדהמה.
״קארין? האחות שלך? למחלקת הנהלת החשבונות?״
״כן. היא חיפשה עבודה, נזכר שמקום באברהם השתחרר, הוא קיבל אותה למלא.״
״במקומי, רונית אמרה בקול נמוך.
״טכנית כן, אבל זה זמני! תחזרי, והכל יחזור כמו שהיה.״
רונית הרימה את הקערה, התיאבון נעלם ברגע. קארין בת עשרים וחמש, יפה עם רגליים ארוכות, חיוך לבן ושאיפות גדולות.
רונית מעולם לא אהבה אותה. כבר מהפעם הראשונה שמיכאל הציג אותה, הרגישה קרור. קארין הביטה בה מלמעלה, כאילו רונית לא ראויה לאחיו. אחרי החתונה, השנאה הפכה גלויה.
״מיכאל נישא לחשבנית,״ היא סיפרה לחברותיה, ורונית שמעה. ״תדמיינו! חשבנית! אין יותר משעמם!״
אבל מיכאל אהב את רונית, או לפחות נראה כך. חמש עשרה שנה יחד, ובמשך כל הזמן קארין נשארה בצד, מופיעה בחגים, מביאה מתנות, ואז חוזרת לחייה.
ועכשיו היא תפסה את מקומה של רונית.
״למה לא אמרת לי?״ רונית שאלה, מנסה לא לטלטל את קולה.
״לא רציתי להטריד, את חלת.״
״מתי זה קרה?״
״לפני שבועיים.״
״שבועיים! ושמרת סוד!״
״רונית, תירגעי! זה לא לנצח! תתאוששי, ותלך, וקארין תצא!״
״קארין,״ חזרה רונית במרירות. ״תמיד קארין.״
היא הלכה לחדר השינה, מיכאל נשאר במטבח, ושמעה אותו מתעקץ בשיניים.
בשכב על המיטה, מביטה בתקרה. קארין במקומה, במשרד, ליד השולחן, עובדת עם העובדים והמסמכים, מדברת עם אברהם, מחייכת בחיוכה המוכר.
רונית סגרה עיניים, נזכרת איך הצטרפה לחברה לפני עשרים שנה, צעירה, נלהבת, התחילה כעוזרת חשבונית, עלתה למומחית ראשית, ידעה כל מספר, כל מסמך, עבדה בכנות. ועכשיו המקום שלה תפסה אדם זר, קרובת משפחה אך זר.
היא נשארה בחופשת המחלה שבוע נוסף. הרופא המליץ לה להישאר במנוחה, אבל היא רצתה לחזור.
מיכאל ניסה להרגיע:
״תשארי עוד קצת, הבריאות יותר חשובה.״
היא הרגישה שמשהו נסתר. מיכאל חזר מאוחר מהעבודה, ענה בשאלות מעוגלות, בערב נשאר בטלפון, משוחח עם מישהו, מחייך.
״עם מי?״ שאלה רונית.
״עם קארין. היא שואלת על העבודה, אני מסביר.״
״למה היא לא שואלת אותי?״
״כנראה לא רוצה להטריד אותך.״
רונית שתקה.
בסוף החופשה הרופא הוציא אותה, היא התלבשה בבגדי עבודה, באה למראה במראה, נראתה חיוורת, מזדקנת, אבל לא הראתה זאת.
״הולך לעבודה,״ אמרה למיכאל במהלך ארוחת הבוקר.
״רונית, אולי תנוחי יותר? את עדיין חולה.״
״החופשה נגמרה, צריך לעבוד.״
מיכאל ניגן לה לנשיקה על הלחי, אמר: ״בהצלחה.״
היא עלתה באוטובוס לעבודה במתח. המשרד היה בבניין ישן במרכז תל אביב, קומה שלישית, דלת מוכרת. בקבלה ישבה שושנה, המזכירה.
״רונית! חזרת! איך?״
״בסדר, מחלימה. איפה אברהם?״
״הוא במשרדו, תכנסי.״
רונית חצתה את המסדרון, חלפה ליד מחלקת החשבונות, ראתה בקצה קארין בשמלה צנועה, שיער רופף, מדברת וצוחקת עם מרחבה, קולגה של רונית.
רונית פנתה, נתקלה במשרדו של האחראי.
״תיכנסי!״
אברהם כהן ישב מאחורי השולחן, בחן מסמכים, קם כשראה את רונית.
״רונית שרגר! איך בריאותך?״
״טוב, הנה חופשת המחלה,״ היא חיפצה את המסמך.
אברהם קרא במבט מהיר: ם
״טוב, אז תחזרי היום.״
הוא נחלץ, שם את הדף על השולחן.
״רונית, צריך לדבר איתך. ישב.״
לב רונית דפק בחשש.
״בזמן שהיית בחופשה, קיבלתי על מקומך קארין מיכאלובנה, אחותו של מיכאל.״
״הדבר…״
״היא נראית טובה, תפסה מהר, הלקוחות מרוצים.״
״ומה אתה מציע?״
אברהם כופף גב, קפל ידיו על החזה.
״את עובדת מצוינת, אבל בגילך, אחרי מחלה… אולי כדאי לחשוב על תפקיד פחות תובעני?״
רונית הרגישה קור בפנים.
״את מפזרת אותי?״
״לא, רק מציע שינוי. אולי למחלקת משאבי אנוש, שכר זהה, עומס פחות.״
״והמקום שלי?״
״קארין תפסה אותו, אבל זה זמני.״
רונית קמה, ידיה רעדו, נחשבה כמה שנים בעבודה, בלי טעות.
״עשרים שנים כאן, בלי תלונה. והכל בגלל בחורה אחת״
אברהם השיב: ם
״זה עניין מקצועי, לא אישי.״
רונית יצאה מהחדר, לבה כואב. קארין הסתכלה מהכיסא, חייכה ברוחק.
״היי רונית! איך?״
״מה את עושה כאן?״ רונית קראה בקור.
״עובדת, קיבלתי הצעה מאברהם, קיבלתי.״
קארין חייכה בחומריות.
רונית עברה אל מחלקת משאבי אנוש, ישבה, חשה מבט העובדים מרחבה, שושנה, אורי מתבוננים בחוסר נוחות.
״האם כולם מקבלים?״ רונית שאלה בריקה.
שתיקה.
רונית יצאה, חפרה על ספסל במרכז, חייגה למיכאל.
״מיכאל, קארין תפסה את מקומי. את יודע?״
״קארין אמרה שאברהם מרוצה״
״אתה ידע?״
״רק הצעתי לה שינוי״
״אתם כולם מזרים!״ קולה רעד. ם
״רונית, תירגעי!״
היא השמיטה את הטלפון, חיפתה בטלוניה.
מאז היא חיפשה עבודה אחרת, שלחה קורות חיים, קיבלה ראיון, קיבלה הצעה בחברה קטנה, תנאי שכר טובים יותר.
יום אחד קיבלה שיחה ממרחבה.
״רונית, קארין פוטרה! טעה במיסוי, לקוח התלונן, אברהם כעס.״
רונית חייכה.
״היא הלכה.״
״רוצה לחזור?״ שאלה מרחבה.
״לא, תודה. מצאתי מקום טוב יותר.״
היא שמעה איך החיים נמשכים, והבינה שלפעמים אובדן הוא תחילתה של תקווה חדשה.
