– נעמי, תפתחי מיד! יודעת שאנחנו כאן! רוני ראתה אור בחלון!
נעמי בדיוק גמרה לקשור גבעול של ליזיאנטוס לתומך העץ. ידיים שלה היו משוחות בירוק, הסינר מנוקד באדמה. היא הרימה ראש והביטה בדלת הזכוכית של הסדנה. שתי דמויות עמדו מאחוריה. אחת מהן זיהתה מייד, גם דרך זכוכית מעורפלת. כתפיים רחבות, שיער צבוע אדום־ערסיסי, כאילו פירות רימונים בשלים תלויים על הראש אסתר, חמותה לשעבר.
נעמי לא מיהרה. היא הניחה את הפרח בדלי מים, הורידה כפפות, תלתה אותן על מסמר ליד השולחן, ואז בסופו של דבר באמת פתחה.
– ערב טוב, אמרה בדממה כשהסירה את הבריח.
אסתר פסעה פנימה ראשונה, ממתינה לאף הזמנה. אחריה דחקה עצמה רוני, אחותו של דן, עם עיניים רטובות ממלאך ומטפחת קפוצה, קצה אחד משתלשל ארצה.
– איזה ערב טוב, נעמי, את שפויה? אסתר סרקה במבטה את הסדנה, מחפשת משהו לשפוט. מצאה: מריחה פרחים, בזמן שבן־אדם מת.
– מי מת? שאלה נעמי באיפוק.
– דני! התפטרה רוני במחנק, ומיד כיסתה את פיה בידה. דני מאושפז. תאונה. עמוד שדרה.
נעמי שתקה. בפנים משהו ננעל, אבל זה לא היה כואב כמו שפעם היתה שומעת את השם “דן”. אחרת. שקט ומתוח, כמו שמישהו שלמד לגעת לא מתקרב עוד לאש.
– שבו, הציעה והחוותה על שני שרפרפים.
– איזה לשבת, אנחנו לא לשבת, בירכה אסתר, אך בכל זאת נפלה לשרפרף. רגליה לא טובות, נעמי זכרה. דליות, לחץ דם.
רוני נעמדה, מושכת קצה המטפחת.
– ספרו מה היה, ביקשה נעמי.
והן סיפרו, קוטעות זו את זו. לפני שלושה ימים דן נסע בדרך. גשם. החליק, פגע במעקה. האוטו הלך, דני שרד. שבר בעמוד השדרה, ניתוח עבר, אך רופאים זהירים. אולי ילך, אולי לא. צריך שמישהו ידאג לו. שיהיה לידו מישהו קרוב.
– ומה עם ענת? שאלה נעמי. הפעם השם לא חרק בתוך הלב, אפילו הופתעה. לפני שנה, ענת היתה כמו חול בעין, כותרת חד־פעמית: ענת, בת שלושים, אשת שיווק, בשבילה דן עזב אחרי שמונה־עשרה שנות נישואין.
אסתר חרקה שפתיים.
– ענת נסעה.
– לאן?
– לאמא שלה. בנתניה. ברגע שהבינה שכנראה לא יוכל ללכת, ארזה תיק ונעלמה. השתיים התקשרו, ענת לא עונה.
היה שקט בסדנה. מים טפטפו מהברז, ריח אדמה רטובה, משהו מתוק־שושני, בלי תנועה.
– ומה אתן רוצות ממני? שאלה לבסוף.
אסתר התיישרה.
– נעמי, חייתם יחד שמונה־עשרה שנה. זה המון. את מכירה אותו. יודעת לטפל בו. הוא מקשיב לך. עכשיו צריך אותך…
– אסתר, קטע אותה נעמי, את מדברת על מי שנטש אותי לאשה אחרת. מי שלא רצה להישאר אחרי שנים.
– זה עבר, התערבה רוני. עכשיו זו שאלה של חיים.
– של חיים?
– הרופא אמר שאם לא תהיה השגחה צמודה סיבוכים, פצעי לחץ, ריאות! מדובר בניתוח עמוד שדרה, נעמי! זה לא נזלת!
נעמי ניגשה לברז וסגרה אותו. הביטה בכפות ידיה. חמישים ושתיים. הידיים בנו זרי פרחים שאנשים תלו במזוזות או צילמו בחגים. עיסו בצקים, הזריקו חום לבן כשאביב השתעל, חבשו אצבע לדן, תִקנו שקע, סחבו ירקות מהשוק. הן ידעו הכול. ולא שאלה אף פעם, אם היא רוצה את כל זה, או שזה פשוט כי צריך, כי אין אחרת.
ניגבה ידיים, הסתובבה.
– אחשוב על זה, אמרה.
– אין זמן, קרקרה אסתר בקשיחות כמעט מאיימת, כל עוד את כאן עם פרחים הוא שם לבד! רוני יום שלם בעבודה, לי הגב שבור! את לא יכולה להעמיד פנים שזה לא קשור אליך!
– ולמי זה כן? לחשה נעמי.
שקט.
מעבר לזכוכית היה כבר לילה שחור של נובמבר. נעמי הביטה החוצה פנס צהוב, אספלט, ספסל בכניסה שלקיץ ישבו בו לקוחות והמתינו לזר שתגמור להרכיב.
סיפור מהחיים, חשבה. לא סיפור מהספרים, לא מהסרטים. שתיים עומדות ודורשות להיות שוב מישהי שכבר איננה.
– טוב, אגיע מחר בבוקר. אראה. לא מבטיחה כלום.
אסתר נשפה. רוני, לפתע, קפצה עליה בחיבוק. נעמי נשארה עם ידיים שמוטות.
אחרי שהלכו, נעמי ישבה ארוכות על השרפרף, בדיוק על זה שאסתר ישבה עליו. הביטה בפרחים שלה. ליזיאנטוס בדלי, ורודה, עדינה, נראית כאילו כל פרח הוא מכתב מגולגל. כריזנטמות בארגז עץ. ענפי פיזליס עם פנסים כתומים. היא בנתה הכל בידיים שכרה את המקום שלושה חודשים אחרי שדן הלך. צבעה לבד את הקירות הלבנים־אפורים אפילו כשהיד רעדה. הדלתות של הארונות התקין השכן יוחאי תמורת בקבוק יין טוב. המציאה את השם “גבעולון”, שהיה מצחיק, והפך לבית. מצאה סוחרי פרחים, הקימה עמוד באינטרנט, למדה לצלם שכולם ישימו לב.
שנה. שנה לחיות בשביל עצמך. זה לא אגואיזם. זה פשוט נורמלי.
וְהִנֵה.
כיבתה אור מעל השולחן. השאירה מנורה קטנה. יצאה.
הבית חולים היה בגבעתיים, ענקי, מסדרונות ארוכים, ריח מוכר של חומר חיטוי, ירקות עייפים וקור מגבות תכלת. נעמי פנתה לאחות.
– את משפחה?
– גרושה, ענתה נעמי.
רק הרמת גבה קלה, והכוונה לאן ללכת.
דן שכב בחדר של ארבעה, שלוש מיטות ריקות. מכוסה עד המותניים, רזה, פניו אפורים, עיניים ענקיות. על השידה טלפון הפוך וכוס תה.
הוא ראה אותה, משהו בו השתנה. לא שמח, לא הופתע פשוט שקט, כאילו ציפה לה.
– נעמי, אמר.
– שלום, הניחה את השקית על השידה תפוחים, מים לא מתוך רצון, אלא כי לא נכנסים לברך בידיים ריקות בארץ הזאת.
לא התיישבה על מיטתו, אלא על כיסא ליד החלון.
– כואב? שאלה.
– נסבל. נותנים כדורים. שתיקה. באת.
– באתי.
– אמא התקשרה. סיפרה שבאו אלייך.
– כן.
הוא הביט בתקרה. אחר כך עליה.
– חשבתי שלא תבואי.
– גם אני חשבתי.
גשם רשרש בחוץ. נובמבר רדף אוקטובר, ממהר.
– ענת הלכה, אמר דן.
– אני יודעת.
– ככה זה, כמו בסרט. רעם, צלב, אבל מאוחר.
נעמי שתקה. לא היתה שם חמלה, אבל גם לא נקמה. ישבה, והביטה באיש שחלקה איתו שמונה־עשרה שנה, ילדה בן, נסעה איתו כל סופ”ש לאותו מושב, רבו על כסף, השלימו, עוד פעם רבו, האמינה שככה חיים ושאין אחרת.
– נעמי, קולו השתנה, רך ומוכר. כך היה מדבר כשרצה משהו. נעמי נדרכה; הכירה את זה מדי טוב. – הרבה חשבתי כאן. כשלא קמים יש זמן למחשבות. הבנתי שהייתי טיפש. שהכול שהיה אמיתי זה את. בית, משפחה, הכול. ענת… משיכת כתף את יודעת לבד. לא מבקש סליחה, יודעת שמאוחר. אבל את התחנה שלי. הכי קרובה.
נעמי שמעה ודמיינה את הדברים מבחוץ. “הכי קרובה”. “הכי משפחה”. “הבנתי”. מילים שנועדו להסכים. שתסכים. לא בשבילה, רק שיהיה מי שיחליף עירוי, ידבר עם הרופאים, יביא אוכל, כי האוכל כאן עלוב. תעשה מה שיודעת.
יחסים אחרי גירושין. לפעמים נראים כך. לא רומנטיים ולא אכזריים. סתם. הוא נזכר בך, כשקשה. לא בגלל אהבה נוח.
– דן, שמחה שאתה חי. באמת. ושניתוח עבר טוב. אבל לא חוזרת. לא לטפל, ולא בכלל. אנחנו גרושים.
– יודעת…
– תן לסיים.
השתתק. הפתיעה אותו.
– אחפש מטפלת סיעודית טובה. אשלם חודש ראשון. כל מה שמתחייב ממני. וגם הנה המסמכים. לא חילקנו נכסים. אתה דחית, ואני לא מיהרתי. עכשיו תחתום.
דן הביט בתיקייה.
– את רצינית.
– מאוד.
– את מביאה דפים לחתום אחרי ניתוח עמוד שדרה.
– בוודאי. מחר תאמר שלא היית כשיר. העורך־דין יאמר לחץ. אני מכירה. עכשיו אתה צלול. הרופא יאשר.
הביט בעיניה. היא לא הורידה מבט.
– השתנית, אמר לבסוף.
– כן.
– פעם לא היית כזו.
– כנראה.
הוא דפדף, חתימה.
ברגע זה נכנס הרופא. נמוך, בערך בן ארבעים וחמש, חלוק אפור, תיקייה. מבט של אנשים שרגילים לעבוד קשה וכבר לא מביימים חיוניות.
– ערב טוב, אמר בעדינות, בסבלנות. אני ד”ר מאיר בר-אל, הרופא של דן.
– נעמי, ענתה.
– …גרושתו, חייכה. התרגלתי לסיפור.
ד”ר מאיר הנהן, פנה לדן.
– איך הלילה?
– ישנתי.
– מעולה. היום ננסה להרים את המיטה. תהליך שיקום לא פשוט, אבל ההתקדמות טובה.
– דוקטור, ביקשה נעמי, דקה איתך?
יצאו למסדרון. נעמי סגרה את הדלת היטב.
– אני רוצה מטפלת מקצועית, הסבירי לי מה לחפש ניסיון, ציוד, המלצות. עוד משהו?
מאיר בר־אל הסתכל בעיניה.
– לא תשגיחי בעצמך?
– לא.
– זה נכון. קרובי משפחה נוטים לעשות בלאגן. צריך טיפול שקט ואחיד. לא דרמות. מטפלת, ולא בני בית.
– אתה אומר את זה לכולם?
– למי שמברר, ענה.
נעמי כמעט חייכה.
– תרשום בבקשה, ביקשה והוציאה נייד.
הוא הכתיב. אמר שאפשר לסגור דרך האחות. נעמי הודתה.
– אומר עוד משהו יש לו סיכוי טוב להשתקם. לא מבוגר, הניתוח עבר שלם. אולי יצליח ללכת עוד חצי שנה, אבל בלי הבטחות.
– מבינה, אמרה נעמי.
– העיקר שיבין בעצמו.
היא חזרה פנימה. דן שם את התיקייה על בטנו, עט בצד.
– תחתום? שאלה.
הביט בתקרה.
– ואולי רוצה לחשוב?
– חותם. תצליחי תמיד עכשיו כזו את.
– תמיד הייתי, רק הסתרתי. לא יודעת למה.
הוא חתם. שלוש שורות. נעמי הכניסה למסמכים.
– אתקשר לסוכנות, אעדכן את רוני. החודש הראשון עלי. הלאה, אתם תסתדרו לבד.
– נעמי…
– מה?
– תודה שבאת.
הביטה בו ארוכות. לא רחמים ולא טינה. פשוט מבט לאיש שהיה פעם במרכז.
– תבריא, אמרה.
ויצאה. במסדרון נעצרה בחלון. חצר בית החולים, שני עצים חשופי עלים, ספסל רטוב מגשם. איש זקן במעיל בית החולים נשם לשקט את האוויר.
נעמי נשמה. משהו השתחרר. לא הכל, אבל קצת. כאילו הורידה שק, לא זרקה, הניחה בעדינות, התיישרה.
איך עוזבים עבר. לא ברגע, ולא בהחלטה אחת. הרבה צעדים קטנים. אחד נלקח עכשיו.
את המטפלת מצאה בסוכנות בתוך יומיים. קוראים לה רבקה, חמישים ושמונה, ניסיון בשיקום. עניינית, מתונה, עם קלסר מלא המלצות. נפגשו בבית קפה, נעמי הבהירה את כל מה שצריך, רבקה היתה חכמה, שאלה נכון.
– קרובי משפחה מפריעים לעיתים, אמרה. לא אשמתם, זה קורה.
– יודעת, נעמי הסכימה.
חתמו, נעמי שילמה. הסבירה לרוני. רוני פתחה במחאה רפלקסיבית, “אבל דני רוצה קרובים”, ונעמי שמה סוף בשקט יציב; זה הפתיע גם אותה. לא ניתקה, לא צרחה, פשוט “רוני, את יכולה לבוא כל יום; רבקה לא תפריע, אבל אני לא אצליח. יש לי חיים. הם לא חייבים להתאים למה שלא שלי.”
רוני שתקה “בסדר”.
אסתר-חמותה התקשרה כעבור שבוע. הקול שלה אחר שקט, מבוגר.
– רבקה טובה, דני מתרגל, תודה שטיפלת.
– אין בעד מה, אסתר.
– אל תיעלמי, מידי פעם טלפון.
נעמי לא הבטיחה, נפרדה בנימוס. כי היתה בסדנה. ואם היו שואלים “איך עוזבים עבר”? היתה אומרת: ממשיכים. לא גבורה, לא הצגה. קמים, הולכים לעבודה, עושים מה שאוהבים. קרובי משפחה רעילים ובעל לשעבר לא נעלמים, אבל מפסיקים לשלוט.
החורף בא מוקדם. נובמבר שהוריד שלג (באמת שלג? או אולי רק שכבות חרציות דוקרות?), ונעמי הופתעה לגלות שהיא מחבבת חורפים לא שנאה, רק לא ידעה לשאול את עצמה, כשליד דן היה רק לקטר על הצינה, הבעיות שלו, התה הטיפולי. עכשיו הביטה בשלג, חשבה: יפה. וזהו.
בדצמבר הזמנות נוספות: זרים לעובדים, מתנות, סידורי חג. נעמי לקחה עוזרת ליאן, בת עשרים ושלוש, סטודנטית. זורמת, מצחיקה, מבולבלת, אבל לומדת מהר. עבדו טוב יחד. נעמי לימדה אותה להרגיש את הפרח כחומר, כמו צייר בצבע. ליאן הקשיבה, לפעמים הפתיעה בפרחים שזרקה לתוך זר נעמי התפעלה.
– מאיפה לך שזה מתאים? שאלה.
– אני רואה מי מזמין, ענתה ליאן. וחושבת איזה פרח דומה לו. או למי שהוא מחפש.
נעמי הביטה בה.
– שיטה מצויינת.
– את לימדת אותי. אמרת זר חייב להיות חי.
נעמי לא זכרה. כנראה אמרה.
פברואר, מארס. החיים זורמים. נעמי נרשמה לקורס פלוריסטיקה, וליאן טענה שהיא כבר יודעת הכול; נעמי הסבירה, שלומדים בשביל ללמוד, לא מחוסר ניסיון אלא כי זה מעניין. טיעון חדש, פעם עשתה דברים “כי צריך”.
לחיות למען עצמך נשמע אגואיסטי, אבל במעשה קורס, ערב עם ספר, טיול סופ”ש לעכו לראות חומות (כי תמיד אהבה, אבל אף אחד לא חלק איתה אהבה זו).
בפברואר רוני התקשרה. דני התקדם לאט. קביים. רבקה איתו באחריות בלי דרמות מיותרות. נעמי שמחה לשמוע, שמחה פשוט; שמחה. זהו.
מרץ הביא הפשירה ופריחות ראשונות נוריות, צבעונים, יקינתון. נעמי אהבה את המעבר; סידורי חורף מוחלפים בצבע שכאילו צוֹעֵק.
ואז הוא הגיע.
נעמי עמדה בשולחן העבודה, אורזת זר שהוזמן צהוב־לבן, נרקיסים, קמומיל. הדלת נפתחה. לא הרימה מיד את עיניה הידיים היו עסוקות בסרט.
– ערב טוב, אמרה.
– ערב טוב, ענה.
הקול. זיהתה אותו לפני שהביטה. שקט, עייף מעט, ישר.
ד”ר מאיר בר-אל עמד בפתח, מביט בסדנה כמו שרואים מקום שרק דמיינו. בלי חלוק, במעיל כהה, צעיף קל. בלי תיק רפואי.
– אתה, אמרה נעמי.
– אני, חייך.
פאוזה. ליאן בדיוק יצאה למחסן. הם לבד.
– דני השתחרר לפני עשרה ימים, אמר. מטופל בבית. התקדמות טובה.
– יודעת. רוני כתבה לי.
– יופי. נעצר לרגע, ונפרץ חיוך יבש. האמת, באתי במיוחד. זכרתי את השם “גבעולון”. חיפשתי בגוגל.
נעמי הניחה את הסרט.
– רוצה לקנות פרחים?
– כן. ולא רק.
שקט. ריח יקינתון, אדמה.
– אילו תרצה? שאלה.
ניגש לארגז: אנמונים סגולים, אדומים, לבנים עם ליבה שחורה.
– אלה. שלושה? או חמישה?
– תמיד אי־זוגי, שלושה או חמישה. עבור מי?
– עדיין לא יודע. אולי תעזרי לי להחליט.
נעמי בחרה שלושה, ואז הוסיפה שניים אדומים כהים.
– חמישה, אמרה. הם הולכים יחד.
התחילה לארוז. ידיים זורמות נייר, סרטים.
– נעמי, אמר.
– כן?
– את מסכימה שאהיה ישיר?
– כן.
– רציתי להיפגש איתך. לא בית חולים, לא סידור. פשוט קפה, או תיאטרון, אם את אוהבת. או סתם טיול. זה אולי מוזר, אבל חשבתי שמבוגרים רשאים להיות גלויים לא סתם לקנות זר.
נעמי הרימה עיניים.
הוא הביט בה, בלי לחץ, בדיוק כמו שאומרים משהו אמיתי ומניחים לעולם להחליט.
– החלטת מזמן? שאלה.
– שלושה חודשים בערך. במסדרון, כשביקשת לרשום לטיפול.
היא זכרה מסדרון, חלון, עצים ערומים.
– אז עדיין הייתי נשואה, פורמלית.
– ידוע. לכן חיכיתי.
מעבר לזכוכית מרץ היה בעיצומו. שלג כמעט נעלם, על שפת המדרכה רק רצועה אפורה. דרורים התקוטטו על הספסל. פנס צהוב נדלק, לא זקוק עוד.
– אני לא יודעת, אמרה.
– מה?
– לא יודעת איך עושים את זה. שמונה־עשרה שנה נשואה, שנה לומדת לחיות לבד. לא יודעת.
– גם אני לא, חייך. התגרשתי לפני שש. בת שבע־עשרה, גרה אצל אמא. עבדתי, לעבוד לא לחשוב, ואז למדתי לחשוב. הבנתי שאפשר גם להרגיש.
ליאן חזרה מהמזווה עם גליל נייר. ראתה, חייכה.
– נעמי, לעטוף כריזנטמות של שירה?
– עוד רגע, ליאן.
חזרה לאחור. נעמי הושיטה למאיר את הזר.
– כמה?
– רגע.
הוא חיכה.
נעמי הביטה על האנמונים. היא אוהבת אנמונים. לא צעקניים, אבל לא מתחבאים. שנים בנתה חיים סביב פרחים, הקימה כאן שורשים אחרי כאב, עכשיו, גבר נכנס. לא מתפרץ, לא דורש, רק נכנס. מחכה.
– בסדר, אמרה.
הרים גבה.
– בסדר פירושו…?
– תיאטרון. לא הייתי מזמן.
מאיר בר־אל חייך חיוך אמיתי, לא רפואי.
– שמח.
– רק לא היום. שלושה זרים עד הערב.
– מובן. שישי? או שבת?
– שבת.
נקבה מחיר, שילם. לא נחפז.
– נעמי, אפשר שאלה?
– כן.
– מה הופך פרחים לעיסוק?
– סדנה שנה וקצת. פרחים כל החיים, פעם תחביב, כעת עבודה.
– יופי, עבודה ותחביב זה אותו הדבר.
– נכון.
הנהן. לקח את הפרחים, צעד לדלת. בפה הדלת נעצר.
– עד שבת, נעמי.
– עד שבת, מאיר בר־אל.
– מאיר.
– עד שבת, מאיר.
הדלת נטרקה. נעמי בהתה בו הולך על המדרכה, ליד הספסל, ליד דרורים שעדיין מתווכחים. מעיל, צעיף, אנמונים ביד לא הפנה ראש.
מיד הופיעה ליאן.
– מי זה? שאלה בצחוק מוסתר לא טוב.
– לקוח.
– לקוח שדיבר חמש־עשרה דקות?
– ליאן…
– מה?
– לכי תעטפי כריזנטמות של שירה, היא בשעה ארבע.
ליאן התרחקה, מרוצה שראתה. נעמי חזרה לעבודה. ידיים עושות מה שהן יודעות. נייר משקשק. מים דולפים. ריח יקינתון.
שבת עוד ארבעה ימים. ימים רגילים, הזמנות, ליאן ושאלותיה, טלפוני ספקים מחיר פיאונים ארבעה ימים ששום דבר לא השתנה.
נעמי לא חשבה על שבת. היא פשוט עבדה. לפעמים, כשהסדנה היתה ריקה, זכרה קול שקט, אנמונים. “עד שבת, מאיר”.
“מבוגרים יכולים להיות גלויים.”
אולי באמת יכולים.
היא לא ידעה מה יהיה בשבת ואם יהיה טוב לה, או תשמח להמשיך. כלום לא ידעה, חוץ מדבר אחד: הפעם היא מחליטה. לא אסתר, לא דן, לא אשמה, לא פחד להיות לבד. רק היא.
משהו חדש, קרקע תחת הרגליים, אחרי שלג ממושך כשסוף־סוף דרכת על אספלט יבש.
בשישי בערב, הסדנה סגורה, ליאן איננה, נעמי הניחה בכוס חמישה אנמונים שנשארו כהים, ממש קטיפה. הציבה על אדן החלון ליד הקופה, רק לה לא למכירה.
הביטה בהם.
“מחזיקים יחד טוב”, אמרה אז.
צדקה.
כיבתה את האור, הלכה הביתה. שבת מחר.
השבת עלתה בשמונה בבוקר עם שמיים אפרפרים וריח קפה ממכונת אספרסו נעמי רכשה לפני חצי שנה מה שדן לא היה משלים איתו, כי “מיותר”. מיותר עוד מילה שהיתה פעם בַּנישואין כמו עשב שוטה. גם “בשביל מה”, “רוצה”, “מגיע לי”.
ישבה, שתתה, הביטה על הרחוב. גגות רטובים. יונה בגומחת חלון. רכב עובר בזהירות ליד שלולית.
הטלפון על השולחן. הודעה שהגיעה שעה קודם, כאילו מישהו התעורר, אזר אומץ, שלח: “בוקר טוב. תאטרון מתחיל בשבע. אולי נתחיל בערב לאכול קצת? או לא חייב. מה שנוח. מאיר.”
קראה שוב (“בוקר” בלי י’, חייכה לאחרונה). השיבה: “בוקר טוב. אפשר. בשש?”
שלחה. הניחה את המכשיר.
גמרה את הקפה.
בחוץ מרץ המשיך. מים זלגו. דרור רדף את היונה מהחלון. העיר התעוררה, אדישה לשבתות, צעדים ראשונים, החלטות קטנות של אנשים. העיר לא שמה לב כשמישהו עושה משהו חשוב. היא פשוט ממשיכה.
הטלפון רטט. מילה אחת:
“סגור.”
נעמי קמה, הדיחה כוס, שמה סינר בערב עוד יש עבודה, הסדנה לא תיפתח לבד. לקחה מפתחות.
בהליכה החוצה נעצרה. התבוננה בדירה: קטנה, בהירה, עם אנמונים בכוס באדן, כי לקחה גם הביתה. הדירה שלה. המכונה שלה. הכוס, הפרחים, השבת שלה.
יצאה.
הדלת נסגרה חרישית. כמו נסגר משהו שנעול טוב.
מאיר כבר חיכה לה בפינת הקפה כשנכנסה ברבע לשבע. עמד בצד, הביט בנייד, הרים עיניו ברגע שראתה אותו. מעיל כהה, אותו צעיף. הפעם בלי פרחים.
– ערב טוב, אמר.
– ערב טוב, ענתה.
הביטו זה בזו לשתי שניות שני מבוגרים ברחוב מרץ רטוב, שבאו כי החליטו בעצמם. לא שוב כי צריך, לא כי אסור אחרת. רק כי רצו.
– אז, אמר מאיר ניכנס?
– ניכנס, ענתה נעמי.
ונכנסו.
