חוקי הקיץ
כשקטר הרכבת הקלה עצר בתחנת המושבה הקטנה, תרצה כהן כבר עמדה בקצה הרציף, מחבקת אל חזהה תיק בד ישן. בתיק התגלגלו תפוחים, צנצנת ריבת רימונים וקופסת פלסטיק עם בורקסים ביתיים. הכול, לא באמת צריךהילדים הרי מגיעים מהעיר שבעים, עם תרמילים ושקיותאבל הידיים פשוט התעקשו לבשל משהו מכל הלב.
הרכבת נעצרה בחריקה, הדלתות נפתחו, ושלושה יצאו בבת אחת: איתן הגבוה והרזה, אחותו הקטנה אילת (שם שמוכר רק בתרבות העברית) ועוד תרמיל שנראה כאילו הוא נשם בכוחות עצמו.
סבתא! אילת ראתה אותה ראשונה, נופפה בידה כך שצמידיה השמיעו צליל מתכתי קל.
לפתע עלתה לתרצה חמימות ללב. היא הניחה בזהירות את התיק על האדמה ופרשה זרועות.
אוי, תראו אתכם… רצתה להגיד “כמה גדלתם”, אך נזכרה שבטח הם כבר יודעים.
איתן התקרב באיטיות, מחבק אותה ביד אחת, ביד השנייה תומך בתרמיל.
שלום, סבתא.
הוא כבר כמעט בגובה הראש שלה. קצת זיפים, מפרקי ידיים דקים, אוזניות מציצות מחולצה ממותגת. תרצה ניסתה לאתר את הילד שרץ פעם יחף בגינה, אבל ראשה פגוש שוב ושוב בסימני ההתבגרות.
סבא מחכה לכם למטה, אמרה. בואו, הרי הלביבות כבר מתקררות.
רק שנייה, תמונה! אילת כבר הוציאה את הטלפון, צילמה את הרציף, הקרון, את סבתא תרצה. לסטורי.
המילה “סטורי” חלפה לידה כציפור. נדמה שהיא כבר ניסתה לברר חורף שעבר אצל בתה, אבל ההסבר נשכח מזמן. לא משנה, העיקר שהנכדה מחייכת.
הם ירדו במדרגות הבטון. למטה, ליד הסובארו הישנה, עמד אליהו כהן. הוא קם לקראתם, טפח לאיתן על השכם, חיבק את אילת והנהן לעבר תרצה. הוא נשאר מאופק, אבל היא ידעה שהוא מתרגש לא פחות ממנה.
אז, חופש? שאל.
חופש, גרר איתן, מטיל את תרמילו לתא המטען.
בדרך הביתה השתררה דממה. בחוץ נפרשו בתים צמודי קרקע, חצרות ירק, עדרי עיזים שחמקו מאחורי גדרות. אילת קימטה מידי פעם באצבעה את המסך, איתן חייך אל הטלפון והביט בו, ותרצה תפסה את עצמה צופה בידיהםבאגודלים שלא מפסיקים לגעת במסכים כהים.
לא משנה, עודדה את עצמה. העיקר שיהיה פה בית ישראלי אמיתי. כל השאר, שיבוא כפי שנהוג היום.
הבית קיבל אותם בריח של לביבות חמות ושמיר קצוץ. במרפסת עמד שולחן עץ ישן מכוסה מפת פלסטיק עם פרחים. על הכיריים טיגנה מחבת, בתנור נאפה פשטידת כרוב.
וואו, איזה חגיגה! אמר איתן, מציץ למטבח.
זה לא חגיגה, תיקנה תרצה אוטומטית, זה ארוחת צהריים. יאללה, ידיים לשטוף, בכיור שם.
אילת כבר שלפה את הטלפון שוב. בזמן שתרצה ערכה שולחן עם סלט, לחם ולביבות, קלטה בקצה עינה את הנכדה מצלמת את הצלחות, התריס, את החתולה ליבי שבצבצה מתחת לכסא.
ליד השולחן אין טלפונים, אמרה כאילו באגביות, כשהתיישבו.
איתן הרים ראש.
למה?
כי כך מקובל אצלנו, התערב אליהו. תאכלו, אחר כך תעשו מה שתרצו.
אילת היססה רגע, הפכה את הטלפון והניחה אותו עם הפנים כלפי מטה.
רק רציתי לצלם…
כבר צילמת, חייכה תרצה בעדינות. עכשיו אוכלים, אחר כך תעשי… איך שתרצי.
המילה “להעלות” יצאה לה מהפה לא בטוחה. לא ידעה איך נכון אומרים זאת, אבל זה הספיק.
איתן, לאחר היסוס קל, גם הניח את הסמרטפון. נראה כאילו ביקשו ממנו להוריד קסדה בחללית.
אצלנו, המשיכה ברוגע תוך כדי מזיגת מיץ רימונים, הכל לפי סדר. צהריים באחת, ערב בשבע. בבוקר קמים לא אחרי תשע. חוץ מזהחופשי לגמרי.
תשע… נאנח איתן. ואם אני רואה סרט בלילה?
בלילה ישנים, קבע אליהו בלי להרים עיניים.
תרצה הרגישה איך שקט מתוח מתמקם ביניהם. מהר הוסיפה:
זה לא צבא. פשוט, אם ישנים עד אחר הצהריים, תפספסו הכולנחל, יער, אופניים…
נחל! קפצה אילת בהתלהבות. ואפניים. וגם סשן תמונות בגינה.
סשן תמונות כבר נשמע טבעי.
יופי, הנהנה תרצה. רק שקודם עוזרים לי. יש לעשב תפוחי אדמה ולהשקות תותים. לא הגעתם לכאן להתפנק בארמון.
סבתא, אנחנו בחופש… התחיל איתן, אבל אליהו עצר אותו במבט.
חופש, אבל לא ספא.
איתן נאנח ושתק. אילת שלחה רגל, העבירה אותה לאיתן מתחת לשולחן, והוא חייך קלות.
אחר הצהריים פיזרו הילדים חפציהם בחדרים. תרצה נכנסה לאחר כחצי שעה. אילת כבר פרשה חולצות על הכסא, סידרה ליפסטיק ומטען, על אדן החלון עמדו בקבוקים קטנים. איתן ישב על המיטה, נשען על הקיר, מזיז אצבעות על המסך.
החלפתי לכם מצעים, אמרה. צריך משהו, תגידו.
הכול טוב, סבתא, ענה איתן מבלי להוריד עיניים.
“כול טוב” ניקר לה בלב, אבל הנהנה.
בערב נעשה על האש, אמרה. אחר שתנוחו, בואו לעזור קצת בגינה.
טוב, מלמל איתן.
היא סגרה את הדלת, נשארה רגע במסדרון. מבפנים בקע צחוקה השקט של אילת, מדברת שיחת וידאו. לפתע הרגישה תרצה זקנהnot בעצב בגב, אלא בהבנה שחיי הילדים זורמים בשכבה סמויה, שי שום יד לא משיגה.
לא נורא, אמרה בלב. העיקר לא להפעיל לחץ.
בערב, כשקרני שמש אחרונות האירו, עמדו שלושתם בגינה. האדמה חמה, עשב יבש ירקרק רשרש תחת רגליהם. אליהו הסביר לאילת במה לתלוש ומה להשאיר.
זה לעקור, זה להשאיר, הסביר.
ואם אתבלבל? שאלה, מתכופפת.
לא נורא, נחלצה תרצה. אנחנו לא במושב עובדים, הכול בסדר.
איתן עמד מהצד, נשען על מעדר, מביט לבית. בחלון חדרו הבהב אור המסך המושאר.
לא תאבד את הטלפון? שאל אליהו.
הוא נשאר בחדר, סינן איתן.
פתח ליבה של תרצה התרונן קלות למשמע זאת.
הימים הראשונים נשמרו באיזון עדין. בבוקר היא דפקה להם בדלת, הם רטנו אך הגיעו למטבח בסוף. אכלו, עזרו קצת, ואז התפזרו: אילת עשתה סשני צילומים לסטורי עם ליבי והתותים, איתן קרא, האזין באוזניות, או רכב על אופניים.
החוקים נמסו לפרטים קטנים. טלפונים רחוק מהשולחן, בלילה שקט. רק פעם אחת, בשלישית בלילה, התעוררה תרצה לצחוק חרישי מאחורי הקיר. הביטה בשעוןחצות וחצי.
להתעלם או לקום? התלבטה.
הצחוק חזר, ואז קול הודעת קול מוכרת. היא נאנחה, לבשה חלוק ודפקה בעדינות.
איתן, ער?
הצחוק נפסק מיד.
שנייה…
הוא פתח, מסונוור מהאור במסדרון, עיניים אדומות, שיער סתור, טלפון ביד.
למה אתה לא ישן? ניסתה לשמור קול יציב.
סתם, רואה סרט.
עכשיו?
קבענו עם החבר’ה לראות יחד ולכתוב…
דמיינה כיצד בכל רחבי העיר יושבים בני נוער בחדרים חשוכים ומקישים הודעות על סרט משותף.
בוא, הציעה, אני לא אכפת לי שצופים, אבל אם לא תישן, מחר אי אפשר להוציא אותך לגינה. בוא נסכיםעד חצות מותר. אחר כך סוגרים הכול.
הוא עיווה פרצוף.
אבל הם…
הם בעיר, אתה אצלנו. אצלנו כללים אחרים.
הוא גירד בראש.
טוב, חצות.
ותסגור דלת שהאור לא יפריע, הוסיפה. ושקט.
בדרכה למיטה חשבה, אולי הייתי רכה מדי. פעם הייתי יותר נחרצת. אבל אלה ימים חדשים.
הוויכוחים צצו בעניינים קטנים. יום אחד, כשהחום בער, ביקשה מאיתן לסייע לאליהו לגרור קורות עץ למחסן.
אני עוד רגע, לא הרים עיניים מהמסך.
עשר דקות עברו, לא זז.
איתן, סבא כבר גורר לבד, אמרה בחדות.
רק אסיים לכתוב… ענה בעצבנות.
מה אתה כותב שם? כאילו העולם לא יסתדר בלעדיך.
הוא הביט בה.
זה חשוב, סינן בגסות. אנחנו משחקים בגביע קבוצתי ברשת. אם אצא, נפסיד.
רצתה להאשים אותו במשחקים הטיפשיים, אבל ראתה את מתיחת כתפיו, את שפתיו הקפוצות.
כמה זמן זה ייקח?
עשרים דקות.
בסדר. אחר כך תעזור.
הוא הנהן, בדק טלפון. כעבור עשרים דקות יצא לנעול נעלי ספורט מבלי לחכות לדרישה.
הדברים הקטנים האלו נתנו לה תחושת שליטה. אבל באמצע יולי קרה אחרת.
אותו בוקר תכננו לנסוע עם אליהו לשוק בכפר הסמוך: שתילים וקניות. אליהו אמר שצריך עזרה, לא משאירים רכב בלי השגחה הרבה זמן.
איתן, מחר נוסע עם סבא, קבעה תרצה בארוחת הערב. אילת איתי, נכין ריבות.
לא מתאים לי, הגיב מייד.
למה?
קבענו עם חברים לנסוע לתל אביב לפסטיבלמוזיקה, אוכל רחוב… הביט באילת, אבל היא רק משכה כתף. סיפרתי לכם.
היא לא נזכרה שסיפר. אולי כן, אבל המילים חלפו.
לתל אביב? אליהו קימט מצח.
כן. ברכבת, זה ליד התחנה.
אתה מכיר את הדרך?
כל החברים שיהיו. ויש לי כבר שש עשרה.
“שש עשרה” נאמר כאילו הכל מובן מאליו.
סיכמנו עם ההורים שלך שאינך משוטט לבד, ענה אליהו.
אני לא לבד. עם חברים.
דווקא ככה.
המתח עלה. אילת סיימה את המקרוני ודחפה את הצלחת.
תקשיבו, ניסתה תרצה להרגיע, אולי תסעו מחר לשוק, והוא היום לחברים?
השוק רק מחר, חתך אליהו. אני צריך עוזר.
אני יכולה! קפצה אילת.
את עם תרצה, ענה אוטומטית.
אני אסתדר, קבעה תרצה. תני לאילת לנסוע איתו.
אליהו הסתכל עליה, מבולבל, מודה לה בחצי מבט.
אז איתן, חופשי? רטן.
אמרתי…
אתה לא מבין שכאן לא מרכז העיר? קולו התחדד. אנחנו אחראים עליך.
כל הזמן אחראים עלי, פלט איתן. אפשר פעם אחת להחליט לבד?
השקט שנפל כאב לכולם. תרצה רצתה לומר שהיא מבינה אותו, שגם היא פעם רצתה “בעצמאות”, אבל שמעה רק את קולה היבש:
כל עוד אתה כאן, אתה לפי הכללים של הבית.
הכיסא נדחף, דלת החליקה, דממת חדר עלתה למעלה.
הערב נמשך במתח קר. אילת ניסתה לשעשע, סיפרה על בלוגרית, אך הצחוק נשמע מאולץ. אליהו שתק, תרצה שטפה כלים במחשבות קשות. המילים “החוקים שלנו” הדהדו בראשה.
בלילה התעוררה לשקט מוזר. לרוב בית מלא קולות: לוחות נוקשים, עכברוש רץ, מכונית רחוקה. עכשיושקט מוחלט. הביטהדלת חדרו של איתן סגורה, אין אור.
לפחות יישן, חשבה.
בבוקר, תשע פחות רבע, אילת כבר ישבה לצד השולחן מפהקת, אליהו שתה קפה ודפדף בעיתון.
ואיתן? שאלה.
ישן, ענתה אילת.
תרצה עלתה ודפקה.
איתן, בוקר טוב.
דממה. פתחה: המיטה מסודרת כלאחר יד, אין איתן. על הכיסא הסווטשירט, על השולחן המטען. טלפוןנעלם.
משהו נפל בליבה.
הוא לא כאן, דיווחה בירידה איטית.
איך לא כאן? נדרך אליהו.
המיטה ריקה, הטלפון איננו…
יכול שיצא לחצר, ניחשה אילת.
בדקו את הבית. לא במחסן, לא בגינה. האופניים לא זזו.
הרכבת יוצאת בשמונה וארבעים, לחש אליהו.
תרצה הרגישה כפפותיה קפואות.
אולי הלך לחברים בשכונה…
אילו חברים? הוא לא מכיר פה אף אחד.
אילת שלפה את הנייד.
אני שולחת לו וואטסאפ.
הקלידה במהירות. אחרי רגע.
לא קרא. רק וי אחד.
ווי אחד? המונח לא אמר לה כלום, אבל על פניה של אילת נרשם שזה גרוע.
מה עושים? פנתה לאליהו.
הוא שתק.
אני הולך לתחנה לבירור, אמר. אולי מישהו ראה אותו.
אולי יחזור לבד, ניסתה.
עזב בלי מילה, חזר. זה לא סתם.
התלבש, לקח מפתחות.
תשארי בבית, פקד. אם יחזור, תגידי מיד. אילת, אם הוא כותב או מתקשרלציין מייד.
כשהרכב נסע, תרצה נשארה על המרפסת, אוחזת במטלית. בדמיונה ראתה את איתן יורד במדרגות הרקבת, דוחקים אותו, הוא מאבד טלפון, מה לא. נזפה בעצמה.
הכל בסדר. לא ילד קטן. לא טיפש.
השעות זחלו באיטיות. אילת שיחקה בטלפון, בודקת, מנענעת ראש.
כלום, סיכמה. אפילו לא נכנס לאפליקציה.
באחת עשרה שב אליהו, פניו עייפים.
לא ראו אותו, סחב קולו. גם ליד התחנה לא מצאו כלום.
יכול להיות שנסע לתל אביב, אמרה חלושות. לפסטיבל.
בלי כסף?
יש לו אשראי באפליקציה, אמרה אילת. וביט.
הסתכלו זה על זה. בשבילם, כסף זה בארנק; לילדים זה רק מאחורי סיסמה.
אולי נתקשר לאבא? הציעה תרצה.
תתקשרי, הסכים אליהו. זה יתגלה גם כך.
השיחה הייתה קשה. הבן שתק, התרגז, שאל מדוע לא השגיחו. היא הרגישה רק עייפות גואה. כשסיימה, ישבה במטבח, מכסה פניה בידיים.
סבתא, ניסתה אילת ברכות, הוא לא באמת נעלם. סתם נעלב.
נעלב וברח, נשמעה הגבה של תרצה. כאילו אנחנו אויבים שלו.
היום התמשך אינסוף: אילת עזרה להכין ריבות, אליהו עשה סדר במחסן, אך לכולם הכול הלך בכבדות. הטלפון שתק.
לקראת ערב, כששמש נגעה בצמרות עצים, נשמע פרכוס בשער. תרצה, עם ספל תה על ברכיה, נדהמה לראות את איתן.
הוא נראה בדיוק כפי שיצאפשוט יותר עייף ומאובק.
שלום, אמר בשקט.
תרצה קמה. לרגע רצתה לרוץ לחבק, אך העדיפה לשאול:
איפה היית?
בתל אביב, השפיל מבט. בפסטיבל.
לבד?
עם חברים. טוב, כמעט לבד… הם מהמושב הסמוך. קבענו.
אליהו יצא אחריהם למרפסת, מנגב ידיים.
מבין מה עשינו כל היום? קולו רעד.
ניסיתי לשלוח הודעה, איתן מיהר לומר. אבל אין קליטה. הטלפון התרוקן, שכחתי מטען.
אילת לגמרי רחשה לידו. שלחתי לך הודעות, לחשה. רק וי אחד…
לא התכוונתי, הביט בהם. פשוט… ידעתי שאם אבקש, תגידו “לא”.
וחשבת שזה פתרון? שאל אליהו.
שוב שקט, אבל הפעם משולב עייפות.
ייכנס הביתה, סיכמה תרצה. תאכל קודם.
הוא נכנס, שבע, אכל בתיאבון, מודה בלחישה שהאוכל בשוק האוכל יקר. “יקר בשקלים,” נאמר ולפתע הרגישה תרצה שזה כבר דור אחר.
אחר כך יצאו שוב למרפסת, כדי לרכך את המתח שנשאר.
בוא נסכם, פנה אליהו, אתה רוצה חופש, אנחנו מבינים. אבל בזמן שאתה כאן, אנחנו אחראים. אם יוצאיםאומרים ליומיים מראש. נושבים יחד איפה, עם מי, מתי חזרה. אם מסכימיםיופי. לא מסכימיםנשאר, נעלב, אבל לא נעלם.
ואם תסרבו? איתן לא מוותר.
אז תתבאס, אבל תישאר, חתכה תרצה. גם אנחנו ניכעס, אבל תיקח אותנו לחוויה בשוק.
השתיקה התמתנה.
לא התכוונתי להדאיג, לחש. רק רציתי פעם אחת להחליט בעצמי.
ההחלטות הן לא רק על לאן ללכת, אמרה. אלא גם על אלה שאוהבים אותך, ודואגים.
בפנים הפתיעה עצמה בכנות שיצאה.
טוב, אמר. הבנתי.
ועוד דבר, השלים אליהו. טלפון נטען, ואם לאמחפש עמדת הטענה. וישר כותב לנו. כמה שנכעסעדיף מלהיות בחרדה.
בסדר, הסכים איתן.
הערב המשיך בנחת. מעבר לגדר נבח כלב, בגינה מיאו חלש של ליבי. אילת שאלה, איך היה הפסטיבל, ואיתן הודה שרק האוכל היה טעים.
תמונות תראה?
הטלפון התרוקן.
אז אין עדות, ואין סטורי, נאנחה אילת.
הוא חייך חיוך קטן.
מאותו יום הבית השתנה קלות. החוקים נכתבו יחד, תלו ליד המקרר: קמים עד עשר, שתי שעות עזרה, לפני יציאה מעדכנים, ליד האוכל אין טלפונים. כולם חתמו.
כמו מחנה קיץ, גיחך איתן.
משפחה זה מחנה, ענתה תרצה.
אילת הציעה חוקים משלה: “אתם לא מתקשרים אליי בכל רבע שעה כשאני בנחל, ודופקים רק עם דפיקהלא נכנסים לחדר סתם.”
הוסיפו גם זאת וחתמו.
התחילו למצוא שגרה משותפת: בערבים אילת שלפה משחק קופסה ישן. כולם ישבו, גם אליהו, ששמר הפתעה לטובה, זכר חוקים. שיחקו, התווכחו וצחקוהטלפונים שכוחים בצד.
גם בבישול נמצא איזון: תרצה הודיעה”בשבת אתם מכינים את הארוחה. אני רק מדריכה”.
אנחנו? נבהלו שניהם.
אתם. ויהיה מה שיהיה.
במתח, מצאו מתכון אינטרנטי וניסו יד בדבר. הריחות נספגו בבית, השולחן התמלא כלים מלוכלכים, אבל בחדר הורגשה שמחה מיוחדת.
תיזהרו, שלא תגרמו לתור לשירותים, הזהיר אליהו, ואכל עד הפירור האחרון.
בגינה עברו ל”ערוגות אישיות”: זו של אילתתותים, זו של איתןגזר.
כל אחד ידאג לשלו, הסבירה תרצה. רוצהמשקה, לא רוצההכול ימות. לא להתלונן.
ניסוי מדעי, קבע איתן.
בסוף הקיץ, אילת הביאה סלסלה מתוקה, אצל איתן שני גזרים עקומים.
הסקת מסקנה? שאלה תרצה.
גזר זה לא הצד שלי, צחק איתן, וכולם הצטרפו.
בסוף, הבית התרגל לקצב שלו: בוקר ארוחת בוקר משותפת, צהריים כל אחד ועיסוקיו, ערב משחקים, לפעמים ריבים על רמת המליחות או שטיפת כלים, אבל המתח נמס.
בערב האחרון לפני החזרה לעיר, אפתה תרצה עוגת תפוחים. הבית התמלא ריח מתוק, בריזה עברה במרפסת.
בואו נצטלם! קראה אילת.
שוב עם הסטורי… התחיל אליהו, אך עצר.
הפעם רק בשבילנו, הרגיעה.
הם יצאו לגינה, שמש אחרונה צבעה את ראשי העצים. אילת שמה טלפון על דלי, קבעה טיימר, ורצה אליהם.
סבתא באמצע, קבעה. סבא מימין, איתן משמאל.
הם עמדו, יד צמודה לכתף, נבוכים מעט. תרצה הרגישה שאיתן מלטף קלות את זרועה, אליהו מתקרב. אילת חיבקה את כולם.
חיוך!
קליק. עוד אחד.
צא יצא פגז! שמחה אילת.
תראי, ביקשה תרצה.
על המסך הקטןכולם, מצחיקים קצת: היא בסינר, אליהו בחולצה משובצת, איתן ברוח פרועה, אילת בחולצת טאי-דיי. אבל יש משהו משפחתי ונכון באיך שהם עומדים יחד.
תשלחי לי, שאוכל להדפיס.
בטח! חייכה אילת. אני אראה לך איך.
אבל איך ידפיסו אם זה בטלפון? נבהלה תרצה.
אני אעזור, אמר איתן. כשתגיעי לביקור בעיר.
היא הנהנה. בפנים נהיה לה שקט. לא כי הכול מושלם, עוד יהיו ריבים. אבל עכשיו, בין הכללים לחירות, נפער שביל קטןשאפשר לעבור בו הלוך-ושוב.
בערב, כשהילדים ישנו, יצאה למרפסת. השמים כבים, מעל הגגות ניצנצו כוכבים בודדים. הבית היה שליו. היא ישבה על המדרגה, חיבקה ברכיים.
אליהו הצטרף.
מחר יחזרו לעיר, אמר.
יחזרו, הסכימה.
דממה.
בסוף יצא בסדר, הרהר.
נכון, נשפה. ואולי גם כולנו למדנו משהו.
אולי אפילו הם אותנו, קרץ.
היא חייכה. בחלון החדר של איתן לא דלק אור. במטבח, על המקרר, תלוי הדף עם החוקים, אותם אולי ישנו שנה הבאה. הרהרה, העיקר נשאר: למצוא דרך שגם האהבה, גם הסבלנות, וגם העצמאותיכולות לחיות יחד באותו בית.
כיבתה את האור, וידעה שלקיץ הבא תגיע עם לב רחב, ותשאיר מקום לכל חדש שיבוא.
