חופשיה. נקודה.
יום רביעי, 21:10, תל אביב
אני יושבת ליד שולחן פלסטיק קטן במשרד פתוח, כוס קפה הפוך ביד אחת, אצבעות מחליקות על דפנות הכוס בלא מודע. מסביבי שורות של עמדות עבודה כמעט זהות, קירות לבנים חלקים כמו מחיקה של חלומות. אני מביטה פעם נוספת על רות, שיושבת מולי.
רות לא דומה כמעט לאף אחת מהבנות במקום הזה. בעיניה הגדולות משחקת חיוך שקט, עדין, שונה מהאדישות שאני רואה סביבי. היא מסודרת, שקטה יש בה סוג של אינטליגנציה שאי אפשר לפספס. ברור שהעבודה כאן שירות לקוחות בשיחות יזומות ויבשות ללקוחות בפיגור תשלום לא מתאימה לה בשום צורה.
“תגידי,” אני שואלת, מסירה את המבט מהקפה, “את לא מרגישה קטנה בתוך המקום הזה? את כל כך מוכשרת, אינטליגנטית וזה מה שאת עושה פה?”
רות מסתובבת אלי, כאילו הופתעה מהשאלה. מחייכת חיוך דק ונותנת תשובה רגועה, עם משיכת כתף:
“זה זמני לגמרי. אני חייבת לעמוד על הרגליים. אין לי כאן דירה, אין משפחה בתל אביב, הגעתי לפה עם שני מזוודות והרבה אמונה שזה יעבוד.
הקול שלה בטוח, אין בו טיפת מרמור או כאב עצמי. אני מתחילה להבין שכל פעם שמישהו שואל אותה על זה, היא כבר הרכיבה משפט אוטומטי בלי לטרוף את זה רגשית כל פעם מחדש.
אני מזיזה אצבע על שפת הכוס. כל כך סיקרן אותי לדעת מה הביא דווקא אותה לעיר הזאת, לבד.
“מה גרם לך לעזוב הכול, לזרוק מאחור את החיים הישנים שלך?” אני שואלת בשקט, לא בוטה בכוונה אבל שומעת איך זה התגלגל קצת מדי אישית.
אני רואה שהיא מתקשחת. החיוך קצת מתאמץ. אני מיד מצטערת ששאלתי.
“לא חייבת לענות, באמת. לפעמים לא קל לשפוך לב למישהי זרה. אם תצטרכי משהו תשאלי. באמת, אשמח לעזור.”, אני מנסה לרכך.
רות ממרימה אליי עיניים, מהנהנת בהוקרה. אני מרגישה את זה מאחורי הדיבור הישיר שלי, היא זיהתה כבר שיש בי רגישות שלא תמיד רואים. זה חלק ממנה.
אבל יחד עם זה, דווקא האכפתיות שלי נוגעת במקום עמוק אצלה. כאילו פתחתי דלת לזיכרונות שהיא הרגישה בלב בית, רחובות ישנים, פנים אהובות. היא לוקחת נשימה עמוקה, מתמקדת שוב במסך, שורה חדשה של מספרים מופיעה לתחנת החיוג.
***********
היה לי יומולדת שמונה עשרה לא מזמן. עוד לא הספקתי לעכל שאני “גדולה” הייתי בטוחה שבשנייה נגמרות הבגרויות, נפתחים דלתות לאוניברסיטה, עולים על מסלול חדש ומבטיח. חלמתי על לימודים, חברות, חיים שיש בהם בחירה והתחלות משלי. ויום אחד פתאום הכול התהפך.
בערב ההוא אמא שלי הייתה נרגשת, כל רגע בדקה את השעון, מסדרת שוב את שיער הקארה. כשצלצול בדלת נשמע, היא פשוט רצה אל הפתח, כאילו חיכתה לזה כבר שבועות.
עוד רגע והיא מכניסה לסלון מישהו בן, בחור צעיר בשם שחר. נכנס בביטחון עצמי, מיד סורק את הדירה במבט מצמצם-מרשים. לבוש בחליפה כהה, חולצה בהירה ושעון יקר בולט על יד שמאל.
ההתחלה לא נראתה רע. שחר מדבר חלק, מפולפל, תמיד מגבה quotes מהאקדמיה, מדבר על כלכלה, פסיכולוגיה, זורק שמות של אנשים חשובים. הוא ממש מתאמץ להראות שהוא הכי חכם לא רק בבית שלנו, בכל העיר בעצם.
ככל שהשיחה נמשכת אני נשענת אחורה, מרגישה את הדיסוננס. הוא עוקץ במילים שלו כל מי שמוכר לנו: המשפחות, עבודותיהם, אפילו סגנון החיים מצייר את עצמו כמי שמביט ממרום וגוער בבינוניות. אני לא יכולה לסבול את ההתנשאות הזו לא מבינה איך אפשר לשפוט ככה אנשים שאפילו לא ניסית להכיר.
ואמא זורחת. עיניה אליי: “תראי את שחר, איזה בחור איכותי ומבטיח”. היא מסכימה עם כל מילה שלו, מחייכת חיוך של אושר.
ופתאום מתחשכך לי בפנים. אני מבינה שחר פה לא בכלל בשביל “ביקור נעים של חבר”. הוא מועמד. אמא שלי רואה בו חתן. המחשבה מחניקה אותי, הפחד משתלט: “איך זה קרה? מי קבע בשבילי?”
אני בוהה בה, מחפשת סימן לבדיחה, אבל דווקא העיניים שלה קפואות: “מה שאני מחליטה יקרה!”
אני מרגישה את הסערה רוצה לקום, לצרוח, להגיד לה שאני לא כלי משחק, שיש לי קול ויש לי נשמה. אבל השתיקה קוברת אותי במקום. אני רק אוחזת באגרוף בשקט תחת השולחן.
מגיל אפס התרגלתי אמא מנהלת את החיים שלי. כל ביטוי של חופש נדחה באכיפה. היא יודעת הכי טוב מה נכון. כשהייתי ילדה, כל כך רציתי חוג ציור להתלכלך בצבעים, ליצור עולמות. סיפרתי לה בהתלהבות, היא סגרה עניין מיד: לא, אמנות זה שטויות. לכי לריקוד, זה יחזק לך את הגב.
אני הלכתי. למדתי את כל השלבים, צייתתי בכל החיוך. אבל בפנים לא הרגשתי כלום. הצבעים חסרו לי.
בכתה ח’ הייתי צמודה לשירה, ילדה שמחה, מלאת דימיון, תמיד הייתה לי תחושה איתה שעם שירה אפשר להיות מי שאני רוצה. כמובן, גם לזה אמא שמה קץ: “לא מביאה חברות כזו הביתה, היא לא מתאימה למשפחה שלנו”. ניסיתי להסביר, אבל אמא נחרצת: אני יודעת בשבילך.
כשהגיע הזמן לבחור מקצוע, חלמתי על משפטים. קניתי ספרי לימוד, נרשמתי לקורס. שוב חומה: משפטים? אל תתחילי בכלל. לכי לחינוך, זה מתאים לאמא עתידית.
כל פעם אותו דפוס: אני מתכופפת, אני מסכימה, אני בולעת את החלומות והולכת בדרך שלה.
עד שיום אחד כבר לא הצלחתי לשתוק. ברגע שיצא שחר, איבדתי שליטה.
למה את מחליטה בשבילי? את אפילו לא שואלת אותי מה אני רוצה! צעקתי כשהדמעות חונקות אותי.
אמא נשארת שלווה, מחייכת כמו שופט: אני רוצה רק בטובתך. את עוד לא מבינה את החיים.
אותם משפטים מוכרים אני מתפרצת, צורחת, מנסה להיות ברורה: יש לי חלומות משלי! בחמת זעם אני מעיפה כוס אל הרצפה הצליל נשבר, הפורצלן מתפזר, אבל גם זה לא סודק את החומה שלה.
תחזרי לעצמך. כשתרגעי תביני שאני צודקת, היא פשוט מודיעה.
אני עומדת שם, מתבוננת בשברים, חשה חסרת אונים.
יום למחרת מתנהלת דרמה אחרת: בבוקר קמה, מגלה שהטלוויזיה, הטלפון, הלפטופ נעלמו מהשולחן. אני יוצאת לחפש ואמא אומרת ביובש: לקחתי. עד שתחליטי נכון, אין גישה לכלום.
היא לוחצת עלי להיכנס לחדר, סוגרת ומדליקה את המנעול. אני נחנקת. מנסה לפתוח הכל סגור. זה כבר לא אגדה, זו סערת עונש אמיתית.
הימים הופכים שקטים ואפורים. פעמיים ביום אמא מעבירה אוכל בקושי משהו כדי לשרוד. אני מפסיקה לבכות, רק יושבת, מציצה בשקט לחלון הסגור, מחכה שהעננים יעברו, מחפשת תקווה. בסוף השבוע נגמרים לי הכוחות.
כשהיא סוף סוף פותחת את הדלת: את מוכנה כבר להחליט נכון? אני כבר לא עונה. מהנהנת ושותקת. רק שיֵגמר.
בפגישות אצל פסיכולוגיות שאלו אותי: למה לא ברחת? למה שתקתי? התשובה חמקמקה: אולי התרגלתי להיכנע, אולי פחדתי להרוס את הבית.
אבל לא נותרה לי ברירה. תכנונים לחתונה החלו: מדידות שמלות, רשימות אורחים. אני מתחמקת, דוחה, מתרצת שהחיים עמוסים מדי. אמא ושחר מתחילים לאבד סבלנות: מספיק. מחליטים ומתחתנים.
ושוב דוחפים אותי שולחים אותי לגור עם שחר בדירה שכורה ברמת גן, כדי להתרגל. הרישום לרבנות עניין של זמן.
ואז, בדיוק אז, אני מגלה שאני בהריון. בעולם אחר היו אולי שמחים. אני, הרגשתי שחיי נגמרים. לא אוהבת אותו, לא רוצה איתו כלום אני יושבת לילות על שפת האמבטיה ולא מצליחה להבין איך הגעתי לפה.
לקח לי זמן לספר לשחר. הוא הקשיב, הנהן כאילו הודעתי שנגמר החלב, ואמר: בסדר גמור.
הכול מתנהל כמו הסיוט הכי גרוע שאפשר היה לדמיין.
לא ויתרתי. התחלתי לברר בזהירות, במסרים דקים, מול אמא לזרוע ספקות, להמחיש שאולי יש אפשרויות טובות יותר. סיפרתי לה בעקיפין על חברות שהתחתנו עם “מישהו מבוסס”, רמזתי שאין בהילות צריך לחשוב היטב על מי שמתאימים ומשקיעים.
בהדרגה ריככתי אותה. אמא פחות התעקשה, נראתה פתוחה לעוד דחייה. רק שההריון שם קץ לסבלנות שלה. ידעתי: היא לא תחכה יום, עוד מעט נרשם כולם לרבנות וסוגרים עניין.
הייתי חייבת לפעול, ובלי רעש. מצאתי מרפאה קטנה בבת ים, רחוק מספיק מהשכונה. התקבלתי לרופאה בשקט, בלי שיפוט, רק בירוקרטיה: ניירות, בדיקות, תיאום תור. בדיוק מה שהייתי צריכה.
רק אחרי שיצאתי זה היכה בי. הרופאה הזו, אני זוכרת אותה אמא שלי מכירה אותה דרך חברות. ואם היא תגלה ותגיד? יכול להיות שכבר עכשיו אמא מתקשרת לברר?
אני יודעת חייבת לברוח. מהר.
חזרתי לדירה, התחבאתי, דחפתי מזוודה עם כמה בגדים, גרביים, כיסוי ראש, קצת כסף מהמעט שחסכתי. הצצה מהירה לוודא שלא שכחתי כלום, גם לא את התמונות מהבגרויות.
הלב דופק בטירוף. אני פותחת בשקט את הדלת וברגע אחד בורחת. אצל נהג המונית אני מציינת: שדה-התעופה, מהר. כל הדרך אני מסתכלת אחורה, מחכה לטלפון זועם.
בשדה, הכל אוטומטי. מסתכלת על לוח הטיסות. הכי קרוב אילת. ניגשת לדלפק, לוחשת כרטיס בודד לאילת, בבקשה. משלמת במזומן לא יותר מדי, 370 שקלים, אבל כל שקל זה החופש שלי.
בהמתנה, מוקפת אנשים במזוודות, ילדים משועשעים, צחוקים אני לבד, מנסה להסדיר נשימה.
המטוס מתרומם, מצמידה את המצח לחלון. תל אביב הופכת לים של אורות קטנים, והלב סוף סוף נרגע קצת.
כשאני מגיעה, טלפון אחד אלף הודעות. שיחות שלא נענו מאמא, הודעות איפה את? תחזרי מיד! מה עשית?! ולבסוף: הגשתי כבר טופס למועצה הדתית, יש לי קשרים, החתונה בעוד שבועיים. אל תעיזי לברוח את חייבת להגיע.
אני מחייכת, ולא חיוך של שמחה אלא הרגשה חדשה, התחלה של אומץ. אני כותבת לה חזור:
לא יקרה! עכשיו אני חופשיה!
שלחתי, ניתקתי את המכשיר. בפעם הראשונה זה מרגיש נכון. יצאתי מהטרמינל, הרגשתי את הרוח מביאה ריח של דיונה מהנגב. אין לי מושג איפה אניח ראש הלילה, אבל אני סוף סוף בעצמי.
לפני שיצאתי לתפוס מונית שלפתי את הסים, הצצתי רגע, זרקתי בפח. זהו, קו אין חזור.
סביבי חיים תיירים עם מזוודות, דיילות, קולות כריזה בעברית שקטה. התברברתי רגע, עד שניגשתי לדלפק המידע ושאלתי: איפה מוצאים חדר ללילה? הפקידה הצביעה אל מלון קטן ברחוב צדדי.
שם, שילמתי במזומן בשביל שלושה לילות והרגשתי את עיניו של פקיד הקבלה לוקחות אותי בספקנות שלא מפריעה לי בכלל. החדר קטן מיטה, ארון, חלון אל החניה. ישבתי על המיטה ושחררתי את האוויר.
בבוקר התחלתי דף חדש: חיפשתי דירה. אחרי כמה משרדים מצאתי חדרון בשכונה דרומית, בעלת הבית נחמדה לא שואלת כלום רק רוצה תשלום גם המזומן טוב לה. מעבירה לי מפתח: רק תדאגי פה שיהיה מסודר.
לאחר שהבטחתי לעצמי קורת גג, היה צריך לדאוג לעבודה. סרקתי רחובות, בתי קפה, חנויות לא הצליח. בסוף בעבודה זמנית במוקד של טלפון, קיבלתי כן. זה לא כיף, השכר מינימלי אבל זה שלי.
אחרי שבוע הכל נכנס למסלול של שגרה. בוקר קמה, מדליקה קומקום, מורחת לחם עם גבינה, יוצאת לעבודה. בערב חוזרת, קונה קצת ירקות, מכינה סלט קטן, טלוויזיה ברקע. בסופי שבוע סיבוב ארוך בטיילת, מבטה לים, מקשיבה לעיר שקטה.
הייתי צריכה לוודא שהכול מסודר: פניתי לתחנת המשטרה. סיפרתי לשוטר: תשמע, אני לא נעדרת. פשוט ברחתי מהבית. אמא שלי שלטה בי, ניסתה להכריח אותי להתחתן עם מישהו שאני לא אוהבת. אני בסדר, אני בוחרת את החיים שלי בעצמי.
השוטר עבר על פרטיי, בירר שיש לי דירה ועבודה, הרגיע: אם אמא שלך תדווח שאת נעדרת, נעדכן אותה שאת כאן ובריאה.
הנהנתי, והוא חייך. לא עדכנתי את אמא, וכנראה שלא אעדכן בקרוב.
וככה מתחילים החיים האמיתיים שלי. בלי תכתיבים ובלי פיקוח של אף אחד. בבקרים אני קמה לבד, בוחרת מה ללבוש ומה לאכול. אחרי העבודה חיה בשקט שלי. פתאום אני מגלה: זה פשוט להיות עצמך.
יש רגעים של געגוע. לפעמים בא לי לשמוע את קולה של שירה, לראות פנים מוכרות, אפילו לחזור לריח של עוגיות מהבית ההוא. אבל כל פעם אני מזכירה לעצמי: זו הבחירה שלי. אולי זה צנוע, אולי בודד אבל סוף סוף זה באמת שלי.
