יומן אישי, חוף נתניה, אוגוסט
– כבר שבועיים שאני סובלת, ליאור. שבועיים בצריף הזה שהם קוראים לו “מלון”.
למה בכלל הסכמנו לבוא?
– כי אמא ביקשה. “צריך שיפרית תצא קצת, קשה לה בחיים, שיפרית צריכה חופש”, הוא חיקה בקור רוח את אמא שלנו.
באמת, החיים של דודה שיפרית אף פעם לא היו מי יודע מה, אבל אצלי הרחמים פשוט לא עובדים. לא מצליחה. הדודה שיפרא, אחות של אמא מצד אמא, תמיד הייתה ה”קרובת משפחה הענייה” שאף אחד לא מעז לומר לה לא.
המזוודה כמעט שלא נסגרה. עם ברך אחת לחצתי חזק, מנסה לסגור את הרוכסן, אבל הוא המשיך להתעקש ולהוציא החוצה את קצה מגבת החוף שלי.
מאחורי קיר גבס דק שפה מכנים אותו “קיר”, נשמעה צרחה – זה היה יהונתן הקטן, הבן של שיפרית, בן שש, משתולל.
– לא רוצה שיבולת שועל! לא רוצה! רוצה שניצל טבעול! ילל שיהיה ברור לכולם מה הציפיות כאן.
ואז נשמע צליל חבטה, ואז כלי נשבר, ואז הקול הצרוד של שיפרית:
– נו, מאמי, תאכל בשביל אמא. נעמה, תרדי רגע למכולת, תקני לו שניצלים. את רואה, הוא משתגע כאן, אני עייפה כבר, אין לי כוח לזוז.
אני קופאת עם היד על הרוכסן. נעמה! ברור שאמא שלי תקפוץ מיד. ליאור, אחי, ישב על הכיסא היחיד בחדר הקטן שלנו ובהה בנייד במבט כועס, לא הוציא אפילו בגדים מהמזוודה כל הזמן הזה.
– אתה שומע את זה? – לחשתי. – היא שוב שולחת את אמא. “נעמה, תביאי”, “נעמה, תקני”, אמא עוד שנייה כבר רצה.
– עזבי אותה, – ליאור נהם, – מחר חוזרים לבית.
– שבועיים אני סובלת, ליאור! שבועיים בצריף הזה שהם קוראים לו “מלון”.
– כי אמא ביקשה, – שוב חיקה את ההתבכיינות, – “שיפרית צריכה חופש, שיפרית בחיים קשים”.
התיישבתי על המיטה, למרות שהקפיצים חרקו. באמת חיה לא קלה לדודה, אבל לי לא היה אכפת. אף פעם.
שיפרית תמיד הייתה הענייה במשפחה, מרשה לעצמה לקחת מכולם. כשהייתי קטנה מישהי לחשה לי שהילד הבכור שלה הלך לעולמו, ואז היה לה בעל עם בעיית אלכוהול שמת, היא עם שני ילדים, כל אחד מאבא אחר, כולם חיים עם הסבתא וגם החבר החדש שלה, שמיני במספר.
היא לא עבדה באמת, טענה שזה ייעודה בעולם לקשט ולסבול, ואת כל שאר העניינים צריך לממן אמא שלי נעמה, כי “לנעמה יש כסף בלי סוף”.
ניגשתי לחלון. הנוף? פחים וקיר של לול. החופש הזה היה רעיון של אמא. “ביחד אנחנו, לעזור לשיפרית לצאת קצת…”
לעזור = אמא משלמת על רוב הנופש, קונה אוכל ומבשלת לכולם, בעוד שיפרית וחברה חדשה בשם רותם שוכבות ליד הבריכה, מתלוננות על החיים ופותרות תשבצים.
– תתארגן, – אמרתי לאחי. – בערב הולכים למסעדה. משהו של פרידה.
***
את המסעדה, לא במפתיע, בחרה שיפרית. רצתה משהו “מושקע”.
מיקמו אותנו על הטיילת בשולחן שחיברו משני שולחנות בשביל כל “החבורה”, כמו שאני קוראת להם בראש.
שיפרית בפייט נוצץ, מתפוצץ תפרים, יושבת בראש השולחן לצד רותם, אישה רבת ממדים עם שיער צהוב מובהר.
– מלצר! – צווחה שיפרית בלי להסתכל אפילו בתפריט, – הכי טוב שלכם! שישליק, סלטים, וגם קנקן מהאדום הזה!
אמא שלי יושבת בצד, מחייכת חלש, נראית מותשת. בשבועיים האלה לא נחה דקה – יהונתן צורח, שיפרית חולה, אלונה משועממת.
– אמא, תזמיני דג, את כל הזמן רוצה, – לחשתי לה.
– מה פתאום, יקר… רק סלט. שהשיפרית תאכל, היא הרי עברה שנה כל כך קשה.
הצטמררתי. “עברה שנה קשה”. בטח. יהונתן, הקטן המלך, דופק בכף על הצלחת.
– תאכילי! – דורש, עם עיניים מרוכזות בטאבלט.
ושיפרית, מיד מניחה כפית של פירה בפיו.
– נסיך שלי, – מדברת אליו במתיקות, – תאכל, תגדל.
– הוא בן שש, – נשברתי, – לא אמור לאכול לבד?
אף אחד לא פצה פה. שיפרית החווירה.
– מי שאל אותך, שקד’לה? – סיננה. – תעשי ילדים ואז תוכלי לחנך. הבן שלי עדין, צריך יחס מיוחד!
– מה שהוא באמת צריך זה גבולות, – עניתי, – לא טאבלט בארוחה. הוא צורח מכל שטות, הפכתם אותו לנסיך מפונק.
– איזה חוצפה, – קראה רותם, – רואה אותה? יועצת חינוכית נהייתה.
פרגיות מחנכות את התרנגולת. את בכלל לא יודעת מה זה חיים, עוד מחנכת אנשים.
– שקד, תשתקי, – אמא משכה בשרוול, – אל תקלקלי את הערב, בבקשה.
הערב נמשך לנצח. שיפרית ורותם דיברו בקולי קולות, ריכלו על אחרים במלון, התבכיינו על החיים. אלונה תקועה בטלפון, לפעמים שולחת מבט של בוז. יהונתן מדי פעם מיילל לקינוח, ומיד מביאים לו גלידת ענק.
כשהגיעה החשבונית, שיפרית נאנחת באפס תיאטרליות:
– אוי, הארנק בחדר! נעמה, תשלמי? אתחזיר כשנחזור.
“שום פעם לא תחזירי”, חשבתי כשראיתי איך אמא מוציאה כרטיס, רגילה לסצנה הזו.
***
חזרנו לדירה אחרי חצות. הלכתי מיד להתקלח, מנסה לשטוף מהעור אווירה דביקה של משפחה.
המים, כמובן, זרמו דק מאוד, פעם רותחים פעם קפואים.
עברתי ליד המטבח, הדלת קצת פתוחה, ושם נשמעו רעמים של לחישות.
– שמעת על שקד הזאת? – רותם מייבבת, – יושבת, מתנשאת.
“לא יודעת לאכול לבד”. מה את מתערבת, ילדה מרירה? לולא נעמה, הייתה שקד הזו מושכת זנבות פרות, לא מלקקת כפית במסעדה…
מלאה בעצמה, ריקה, אין לה לא חבר ולא תובנות, רק אגו.
עצמתי עיניים, מנסה לנשום. הלב דופק בכאב באוזניים. רק חיכיתי, אולי אמא תתפוצץ שם, שתגיד “די! לא לדבר על הבת שלי ככה”, מה שזה לא יהיה. שקלתי להאמין.
אבל נשמע רק אנחת ייאוש של שיפרית, והקול שלה:
– באמת, רותם, ילדה קשה, כל כולה מאבא שלה… תמיד מחפשת בעיות.
לא כמו שלי. אלונה אופי, לב פתוח. היא – רק שופטת אותנו, בוחנת מלמעלה, מגעילה.
– כי את, נעמה, לא חינכת מספיק! – קראה רותם. – צריך לדעת מתי להעמיד גבול. היום? יושבת כמו מלכה, לא סופרת את אמא…
אני מזמן הייתי מעיפה אותה שתחיה קצת לבד.
נשענתי על המשקוף, הראש נעוץ בברזל. אמא שותקת.
יושבת לשמוע איך דודה וכמעט זרה מקללות את הבת היחידה שלה בזמן שהן לוגמות תה (או יותר, לפי הריח).
בבת אחת, התיישרתי. דחפתי את הדלת בכוח. דממה במטבח.
שלושתן מסביב לשולחן הפלסטיק, מלא שאריות חומוס וקופסאות ריקות.
שיפרית בפייט המתפרק שלה, רותם עם פנים אדומות, ואמא…
אמא שמיד מקפלת כתפיים פנימה.
– אז אני ילדה ריקה? – לא רעד לי הקול. – ואת, דודה שיפרית, “לב פתוח”?
שיפרית בלעה רוק, רותם התרוממה באיום.
– את מרגלת? מאזינה מאחורי הדלת? – הרימה קול, – אוזניים פראיות.
– לא צריך להאזין. שומעים אתכן בכל הקומה, – התקדמתי, מביטה לדודה בעיניים. – דודה שיפרית, אמרת שלא בולע לך האוכל כשאני כאן? כשהאמא שלי שילמה במסעדה לא היה לך בעיה לבלוע, נכון?
– את כפויה טובה! – צווחה הדודה, קולה נשנק, – אנחנו פתוחות איתך, את מתנשאת, את לא מכבדת!
– אני לא מאשימה את הכסף, רק את החוצפה! כל החיים העמסה על אמא שלי, פעם ילדים, פעם מחלות, פעם גברים… אמא קרעה את עצמה בשבילך, ואת עוד מרשה לעצמך לדרוך עליה?!
הבת שלך ואני – לא אותו דבר. הבת שלך, לא אומרת מילה טובה, דורכת עלייך, והבן… רק צרחות ומניפולציות. ולי את מחלקת מוסר?
הן שתקו. שיפרית לא מצאה מילים.
– שקד! – אמא התפרצה, – תגמרי עם זה עכשיו ותלכי לחדר!
– לא, אמא, אני לא הולכת, – הביטתי בה, בטון שנשמעו בו כל שנים של שתיקה, – את יושבת פה ונותנת להן לרמוס אותי. ולא אומרת כלום. תתביישי.
רותם התרוממה, מקפלת אגרוף.
– עכשיו אני אראה לך מה זה לכבד, מאותגרת קטנה…
הניפה יד, מהר מדי. לא הספקתי לפחד, אבל פתאום – ליאור הגיח, תפס את היד שלה באוויר.
– תיזהרי, – מלמל, – אתן נורמליות בכלל? שיפרית, תארזי. אנחנו עוזבים.
– מי “אנחנו”? – צעקה שיפרית, חשה שהיא איבדה שליטה. – אני נשארת! יש עוד יומיים ששולמו!
נעמה! הילדים שלך השתגעו! תראי איך מתנהגים!
ואז, לראשונה, אמא פנתה אלי. תפסה בכתפיים, מטלטלת.
– למה עשית את זה? היית בחדר בשקט!
הרסתי את כל הערב! אנחנו משפחה! איך את לא מתביישת?
סילקתי בעדינות את הידיים שלה, וידעתי שמשהו בתוכי נשבר לתמיד.
– לא מתביישת, אמא. את צריכה להתבייש. את זו שמאפשרת להן לנהוג בנו ככה.
יצאתי. ליאור בעקבותי.
ארזנו שתיקה. בשוליים שמענו את שיפרית בוכה, רותם מקללת, ואלונה מתלוננת שלא נותנים לה לישון.
– לא נוכל לעזוב עכשיו, – אמר ליאור, חצי תור מתיק. – יש אוטובוס רק בבוקר.
– עדיף לחכות בתחנה מאשר דקה אחת נוספת כאן, – אמרתי. – פה לא אשאר.
– ומה עם אמא?
נעצרתי.
– אמא בחרה צד. היא נשארה עם שיפרית במטבח. שתנחם אותה.
***
מאז, אמא לא מדברת איתנו. אמא התקשרה מספר פעמים, אמרה שהיא “מוכנה לסלוח לנו אם נבקש סליחה מהשיפרית”, אבל גם אני וגם ליאור יודעים שזו משפחה שמזמן לא אכפת לה מאיתנו.
די, מספיק.
אם אמא רוצה להמשיך לרצות את אחותה – שלה. אנחנו כבר לא חלק מהחגיגה הזו. וחיים נהדר גם בלעדיהם.
