Брит אהבה
מעיין ישבה ליד שולחן עץ רחב, שעליו נערמו מגזיני חתונות מכל הסוגים. היא דפדפה בעמודים, בוחנת בכל תשוקה את התמונות: שמלות כלה לבנות, תחרה עדינה, רקמות עבודת יד, הינומות מעופפות. עיניה האירו בכל פעם שנתקלה בשמלה חגיגית במיוחד מחשבותיה נדדו אל הרגע שבו תצעד בשביל החופה, כשכל המבטים נשואים אליה, ליבה דופק מהתרגשות, משפחתה מחכה בציפייה…
“וואו, איזה יופי,” לחשה לעצמה, מבטה נתקע בתמונה של שמלה רחבה, עם מחוך עדין וכתפיות דקות. היה משהו אגדי בבד שהבריק תחת אורות הסטודיו; כמו אגדה מהלכת. אך החיוך נעלם במהרה. מעיין הניחה את המגזין וקמה לאט, פונה אל המראה הרחבה ממוסגרת בעץ מגולף. היא סקרה את דמותה בעיניים ביקורתיות, סובבת את גופה הצידה, בוחנת את עצמה כמו הייתה זרה. פעם אחר פעם חלפה במחשבתה מה שבמגזין לא תמיד מסתדר עם המציאות.
“חבל,” פלטה בכובד ראש, כמכריזה על סוף הפנטזיה, “זה לא בשבילי. אין לי את הגוף לזה.”
שוב סובבה את עצמה, ניסתה לדמיין כיצד תיראה בשמלה נפוחה, בחצאית רב־שכבתית, במחוך צמוד ואז עיקמה את אפה: “אצטרך משהו פשוט יותר. שמלה ענקית תבלע אותי, אבל גם שמלה רגילה לא בא לי. זה הרי לא יום רגיל.”
ידה נשלחה אוטומטית לשערה, כפופה בייאוש קל. כל כך הרבה אפשרויות, אך שום דבר לא באמת מתאים. היא סקרה שוב את עשרות המגזינים הפזורים סביב, מקווה אולי לתובנה פתאומית, אך רק עייפות וריקנות מילאו אותה.
“חייבת להתייעץ מישהו חייב לעזור לי,” אמרה ונשענה בייאוש על שולחן העץ. עוד רגע והיא משתגעת מהלחץ של ההכנות.
דלת הכניסה טרקה פתאום והרעידה את הדממה של הבית, גורמת ללב של מעיין להחסיר פעימה. מי זה? השעה לא שגרתית, והמפתח לדירה יש רק לשניים: לאבא שלה, אורי, ולארוס שלה, נועם. אבל שניהם היו אמורים להיות עסוקים: אבא בפגישה עסקית ונועם בוועידה חשובה, כך לפחות אמר בבוקר.
מעיין עצרה, אוזניה כרויות. מחשבה קרה חלפה בה אולי מישהו פרץ הביתה? בדקות כאלה, בדרך כלל לא הייתה בבית הדירה הייתה ריקה. היא התרוממה בשקט, מתגנבת אל גרם המדרגות שהוביל לסלון. מתוך הצללים צפתה בזהירות אל הדלת, חשה עדיין מתוחה.
ההקלה שטפה את כתפיה ברגע שראתה את נועם מתכופף לחלוץ נעליו, ממלמל לעצמו ולוחש באוזן טלפון נייד. “נועם?” לחשה לעצמה, מבולבלת. מדוע הוא כאן ולא בוועידה?
היא עמדה, מאזינה. קולו של נועם היה רך מן הרגיל כמעט מתרפק. “נועה, עוד קצת, מבטיח. תיכף אני מסיים את ההסכם ונוכל להיות ביחד.”
הלב של מעיין הצטנן. הסכם? מי זו נועה? היא הידקה אגרופים, שומרת על שקט כדי לא להסגיר את קיומה. נועם המשיך: “רק חצי שנה. עוד חודש החתונה, עוד קצת נעשה הצגה… אחר כך אקח את מה שהובטח לי ואעזוב.”
מעיין כמעט השתנקה, מתקשה לעמוד על רגליה. הכל היה שקר הצגה! אביה בטח מעורב בזה, אם דובר בתשלום על הסכם. היא נשמה עמוק, נאבקת בדמעות. חייבת להמשיך להקשיב.
בתוך הסלון ישב נועם בניחותא, רגליו מונחות על הדום, משוכנע שהוא לבד. “מה את דואגת, אהובה שלי? הכל פה כסף. זה בשבילך דירה טובה במרכז תל אביב, בגדים, תכשיטים… מה אקנה לך עם משכורת של עוזר פשוט? סבלני, חצי שנה, ותהיי איתי.”
מעיין לא יכלה לסבול. “תהיו יחד מוקדם מהצפוי,” לחשה בקול רועד, צועדת במורד המדרגות, מדברת כבר לא מתוך פחד, אלא בכעס קר.
נועם קפץ ממקום מושבו, פניו הלבינו. “מעייני… מה קרה? לא שמעת…”
הוא ניסה להתקרב, להושיט יד, להרגיע, כדרכו. היא התרחקה, סנטר מורם. במבטה כבר לא נותר זכר לרוך רק קור וידיעה נוקבת.
“שמעתיך את נועה אני מכירה? אולי זו אותה ‘אחות’ שפגשת באירוע של אבא?”
נועם החוויר, נאבק למצוא מילים להצלה. “את טועה… אין לי מושג על מה…”
“רק אל תנסה לשקר,” קטעה אותו בטון יבש. “שמעתי הכל. כל המילים הדביקות שלך כל זה היה בשביל עסקה וקצת כסף.”
כל חלומותיה רוסקו. כל דייט, כל מבט תפאורה זולה. “אז כלום לא היה אמיתי?” שאלה בשקט.
נועם משך בכתפיו. “תראי, הכל התחיל עם הצעה מאוד משתלמת… כל אחד היה עושה כמוני. שכר כפול, חיים קלים, קצת תשומת לב ומילים טובות ובסוף בונוס נאה.”
“אז הכל רק בשביל הכסף?” לחשה מעיין, דמעות חונקות את קולה. “ואת זה, עלי?”
“נו באמת, תראי את עצמך,” חייך חיוך קר, “מי היה בוחר בך בלי זה? הסתכלת פעם על עצמך באמת?”
העלבון שלה גלש לידי חרפה. היא הידקה אגרופיה, מסרבת לבכות מולו.
“בבקשה תצא,” פסקה בקרירות. “את הדברים שלך אשלח בדואר. החוצה!”
הוא זרק בה מבט אחרון, בוחן בה קור, כמעט נהנה מהשפלתה. בצעדים איטיים עזב, מכליל מעיל על כתפיו בדרך להראות לה שזה לא מזיז לו כלל. דלת טרקה והשקט שקע מחדש, כבד מכל שתיקה.
נועם, שיצא, הרגיש לראשונה דאגה. הוא חשב כבר על ההסבר שיצטרך לתת לאורי, אביה של מעיין אדם קשוח שלא סובל הונאה. אבל לפחות קיבל את התשלום הסכום שעמד לזכותו בבנק העלה חיוך קל על פניו. “הלוואי שלא יבקשו אותו חזרה,” מלמל לעצמו.
מעיין, שם בדירה, הזעיקה בידיים רועדות את אביה. “אבא?! איך יכולת? איך עשית לי את זה?” קולה נשבר, לא מחכה לתשובות. שטף של טענות והאשמות גלש ממנה הכול יצא עכשיו: הכאב, העלבון, התחושה שאבא שלה הפך את חייה להצגה מנובנת בתסריט לא שלה.
“מעכשיו, אל תתקרב לעניינים הפרטיים שלי! שמעת?! אף פעם! בחיים!” צעקה ושברה את השיחה, מטיחה את הנייד על הספה ומרשה לדמעות לפרוץ סוף־סוף.
לא רק נועם היה מקור הדמעות זה היה כאב שמצטבר שנים. מגיל צעיר, מאז שאמה עזבה, הלכה עם תחושה של חוסר ביטחון. תמיד עמדה מול המראה וחיפשה דופי השוואתה לאמה, רוני, שהייתה פעם יפהפיה, גרמה לה להרגיש פחותה.
רוני שביקשה לקרוא לה ענת, כאילו הגיעה ממעמד מיוחד. פעם הייתה אצילית, מושכת, תמיד נוכחת. אך טעויות של רופאים, ניתוח פלסטי כושל שבעקבותיו אדישות ודיכאון, גרמו לה להיעלם יום אחד מותירה אחריה רק פתק: “אני לא מסוגלת עוד. סליחה.”
מאז, מעיין גדלה עם צילומי אימה, מאירה שם במבט חם. הלב שלה נותר חסר תמיד, היא לא האמינה לדעתה שהיא יפה, גם כשאמרו לה שכן כל השוואה הייתה כמכה.
כך עברה את גיל ההתבגרות, ונכנסה לבגרות יומיומית נטולת אמונה עצמית. עד שנועם הופיע. הוא קרא לה יפה, הבחין בה, נתן לה הרגשה שהיא לא רק עוד צל בעולם. לראשונה, העזה להרגיש אהובה ומספיקה.
ועכשיו כל זה היה תרמית. הכל קרס.
*******************
חלפו חודשים. מעיין עמדה מול מראה בפינת מדידות בסטודיו בדרום תל אביב, עטופה שמלה לבנה צנועה. משהו בהרגשתה השתנה: היא לא חיפשה עוד פגמים, קיבלה את עצמה כפי שהיא. סוף־סוף.
כעבור שעה צעדה בין האורחים, הגב זקוף, הראש מורם. לא הייתה בה תנופה רומנטית של כלה חולמנית דווקא בטחון שקט. כל המבטים הופנו אליה, אך עיניה הביטו הלאה, אל עתיד שאליו היא הביאה החלטה בוגרת.
היא זכרה את השיחה עם אביה. “אבא, אני מסכימה להצעתו של אלעד. אני לא מחכה לאהבה מהסרטים. אני רוצה יציבות, יחס, בית טוב. אלעד כאן איתי הוא ילך איתי ביחד.”
“אולי עוד תתאהבי ” אמר אורי, אך היא קטע אותו, “די, נגמרו לי הפנטזיות. אני לא מחכה יותר לנס.”
עתה, כשעמדה ליד אלעד, ממש לפני החופה, הבינה כמה צדקה. אולי אין כאן להט מסנוור, אבל יש כבוד, הערכה, אפשרות אמיתית לבנות משהו. היא הביטה בעיניו, ראתה שלאהבה יש הרבה צורות וזו, שלה, אולי מתחילה מהקרקע ומטפסת מעלה.
פניה הוארו בחיוך מבפנים, אמיתי. אולי יום יבוא, וגם היא, עם כל עברה, תדע לאהוב ולהיות נאהבת מחדש. ובינתיים, היא הולכת בדרך החזקה, בוחרת בחייה במודע, ובונה צעד אחרי צעד עתיד שהוא שלה ולא של אף אחד אחר.
