חדר הלידה במרכז הרפואי הדסה היה צפוף למדי. למרות שכל המדדים הצביעו על לידה תקינה לחלוטין, נוכחים במקום שניים עשר רופאים, שלוש אחיות בכירות ואף שני קרדיולוגים ילדים. לא מסכנת חיים ולא אבחנה חריפה פשוט הצילומים עוררו ציפייה.
קצב הלב של העובר היה מדויק כמעט היפנוטי: חזק, מהיר, אך קבוע יתר על המידה. ראשית חשבו שמדובר בתקלת ציוד, אחר כך בתקלה בתוכנה. כאשר שלושה אולטרסאונד בלתי תלויים וחמישה מומחים קיבלו את אותה תוצאה, סווגו את המקרה כייחודי לא מסוכן, אך דורש תשומת לב מיוחדת.
אורלי, בת עשרים ושמונה, הייתה בריאה, ההיריון עבר ללא קשיים, ללא טינה או חשש. בקשתה היחידה הייתה: בבקשה, אל תעשו ממני נושא למחקר.
בשעה08:43, אחרי שתיים עשרה שעות לידה מעייפות, אורלי משכה את כוחותיה האחרונים והעולם קפא.
זה לא מפחד, אלא מהפתעה.
הקבוע נולד עם גוון עור חם, תלתלים רכים שהדביקו למקדח הראש ועיניים פתוחות לרווחה, כאילו הוא כבר מבין הכל. הוא לא בכע, רק נשם בקצב רגוע ושקט. גופו הקטן נע בביטחון, ואז קשר עינו במבטו של הרופא.
ד”ר יוסף, שהוביל יותר משתי אלף לידות בקריירה שלו, נחרד. במבטו לא נרמזה הכאוס של עולם חדש. היה שם מודעות כאילו הילד יודע היכן הוא נמצא.
אדוני לחשה אחת האחיות. הוא באמת מביט בך
יוסף התכופף, קימט גבותיו:
זה רק רפלקס, לחש לעצמו יותר מאשר לאחרים.
ופתאום התרחשו דברים בלתי צפויים.
הראשון ממכשירי הEKG הפסיק לפעול, ולאחר מכן השני. המכשיר שמנטר את קצב הלב של האם הצית צליל התרעה. האור קפא לרגע, ואז חזר וכך כל המסכים בחדר, אפילו באולם הסמוך, החלו לפעול בתיאום מושלם, כאילו קיבלו מקצב משותף.
הם סינכרנו, חייכה האחות רחל, מבלי להסתיר הפתעה.
יוסף שחרר את המכשיר. התינוק משך ידו קלות לעבר צג ואז נשמע הצעיקה הראשונה קול חזק, צלול, מלא חיים.
הצגים חזרו לשגרה.
כמה שניות של שתיקה שלטה בחדר.
זה היה מוזר, רשרף לבסוף הרופא.
אורלי, מותשת אך מאושרת, הפכה לאמא מיד.
האם הבן שלי בסדר? שאלתה.
האחות הנידה בראש מלא:
הוא מושלם. רק מאוד ערני.
הקטנטן נקינע בעדינות, עטף בפד, וקיבלה תג על רגלו. כשהושם על חזה האם, נצפתה שלווה: הנשימות תואמות, האצבעות תפסו את קצה חולצתה. הכל כרגיל.
אך אף אחד בחדר לא יכל לשכוח מה שהתרחש, ואף אחד לא ידע להסביר זאת.
מאוחר יותר, במסדרון שבו השתכנה הצוות, לחש רופא צעיר:
האם מישהו ראה לפני כן תינוק שמביט בעיניים כך זמן כה ארוך?
לא, השיב קולגה. אבל ילדים לפעמים מתנהגים באופן משונה. אולי אנו מעניקים לזה יותר משקל ממה שמגיע.
ומה עם המוניטורים? קראה האחות רחל.
אפשר שמדובר בתקלת רשת, הציע מישהו.
בכולם בוזמנית? אפילו באולם הסמוך?
החדר נשאר שקט. כל העיניים פנו לד”ר יוסף, שהביט במפה עוד כמה שניות, סגר אותה ולחישה ברגש:
לא משנה מה זה הוא נולד בצורה יוצאת דופן. אין לי יותר מה לומר.
אורלי קראה לבנה יְהוֹשׁוּעַ על שם סבּה החכם שתמיד אמר: מישהו נכנס לשקט, מישהו אחר פשוט מופיע והשינוי מתחיל. היא עדיין לא ידעה כמה הוא צודק.
שלושה ימים אחרי הלידה, במרכז הרפואי שערי צדק התחיל להרגיש שינוי עדין אך מורגש. לא פחד ולא פאניקה אלא מתח קל באוויר, כאילו משהו זז בעדינות. מחלקת הלידה, שבה תמיד הכל מתנהל באותו קצב, פתאום הרגישה שהאוויר השתנה. האחיות הסתכלו על הצגים זמן ארוך יותר מהרגיל, הרופאים הצעירים לחשו זה עם זה בזמן סבירות, אפילו הצוות המטהר שמו לב לשקט כבד שמלא בממתינים. ובמרכז כל זה יְהוֹשׁוּעַ.
מראה חיצוני תינוק רגיל. משקל 2.85ק”ג, עור בריא, ריאות חזקות, אוכל היטב וישן בשקט. אך התרחשו רגעים שלא ניתן לתעד במזומן הרפואי, פשוט קרו.
בלילת לילה שנייה, האחות רחל השתדלה לראות שהחבל של מדד החמצן נסגר בחוזקה יותר מעצמה. היא כיוונה לתקן, הפנה את מבטה ורק לאחר שניות רבות שמעה שהחבל זז שוב. ראשית חשבה שזה דמיון, אך זה חזר על עצמו כשקשרה בצד השני של החדר.
בבוקר שלמחרת, מערכת הרישום האלקטרונית של קומה פדיאטרית קפאה בדיוק ל91שנייה.
בכל זאת יְהוֹשׁוּעַ נותר ערוך, מבטו פתוח, ללא תזוזה. הוא רק צפה.
כאשר המערכת חזרה לפעול, שלושה תינוקות לפניו שהיו בתס rhythm קבוע, פתאום הראו קצב לב יציב אותם תינוקות שהיו סובלים מאריתמיה קבועה. לא תקריות, לא תקלות.
הנהלת בית החולים ייחסה זאת לתקלה בעדכון תוכנה, אך אלו שהיו במקום החלו לכתוב תזכורות אישיות.
אורלי חשה משהו שונה עומק אנושי.
ביום הרביעי נכנסה לאחיות עם עיניים אדומות. היא קיבלה בטלפון שדו״ח קבלה לא התקבל למצב הרוח, ולכן היא לא תוכל לקבל מלגה. היא נשברה מוסרית. היא ניגשה לתינוק כדי לקבל נחת, הוא הביט בה, שחרר קולה רך כמעט שאינו נשמע, ואז משך ידו הקטנה אל שורף הצוואר שלה. מאוחר יותר היא סיפרה: הרגשתי כאילו הוא השוות אותי, הנשימה השתקדה, הדמעות נעלמו. יצאתי מהחדר כאילו נשמתי אוויר נקי אחרי תקופה ארוכה של מצור.
בסוף השבוע, ד”ר יוסף, עדיין מרוכז אך יותר פתוח, הציע להמשיך במעקב ללא התערבויות חודרניות.
רק ללא חיתוכים, פנה אל אורלי. רק רוצה להבין איך הלב שלו פועל.
הונחתה לְמִטָּה מיוחדת עם חיישנים. מה שהמכשירים הראו גרם לטכנאי להחזיק נשימה. קצב הלב של התינוק תאם לריתמוס אלפא של מבוגר. כאשר אחד הרופאים נגע במגע, קצב הלב שלו התאם בדיוק לקצב של הילד למשך כמה שניות.
מעולם לא ראיתי דבר כזה, אמר בהפתעה. אך אף אחד לא נעז לשים את המילה נס בפה.
ביום השישי, במיטה סמוכה נפל לחץ של אם צעירה, נוצר דימום כבד והיא איבדה הכרה. ההמראה הרפואית הפכה למבצע חירום. יְהוֹשׁוּעַ שכב קרוב, ובאותו רגע שבו החלו לבצע משאבות לב, המוניטור שלו הפסק לפעול. שתיםעשר שניות של קו ישר שקט מוחלט, ללא כאב, ללא תגובה. האחות רחל צעקה בפחד. המכשיר למחשול הלב הוכנס, אך פתאום נעצר. הלב הקטן של הילד חזר לתקצבו בכוחות עצמו רגוע, קבוע, כאילו כלום לא קרה. במקביל, האישה הסמוכה קיבלה טיפול, הדימום נעצר, והבדיקות הראו תוצאות נורמליות.
זה בלתי אפשרי, לחש הרופא בקול נמוך.
יְהוֹשׁוּעַ רק פקק, פתח משקפיים ונרדם.
עד סוף השבוע התפשטו שמועות ברחבי בית החולים. נמסר צו פנימי:
אל תדברו על תינוק מספר ג. אל תענו לעיתונאים. שמרו על הפרוטוקול הרגיל.
אך האחיות כבר לא חשו פחד. הן חייכו בכל פעם שעברו ליד החדר שבו הילד מעולם לא בכע, חוץ מהשקף של מי שבצד.
אורלי שמרה על שלווה. היא הרגישה שהעיניים של בנה מביטות בה בתקווה, כמעט ביראת כבוד. בעיניה הוא נותר רק בן.
כאשר מתמחה צעיר שאל בעדינות:
האם אתם גם מרגישים שמשהו בו מיוחד?
היא חייכה בעדינות:
אולי העולם רק סוףקול קיבל לראות מה שהייתי בטוחה בו משמעו. הוא לא נולד רק כדי להיות רגיל.
הם נשלחו הביתה ביום השביעי, ללא מצלמות, ללא רעש. עם זאת כל הצוות יצא לפנותם, נושא את התיק של המשפחה. האחות רחל נישקה את מצחו של הילד ולחשה:
אתה שינית משהו. אנחנו עדיין לא מבינים מה תודה לך.
הילד גרגר קלש כמו גור חתול, עיניו פתוחות, מבטו כבד משמע. הוא צופה, ונדמה שכולם מבינים.
הלקח שמאחוריו נותר: לפעמים, שקט של לב אחד יכול להזכיר לכולנו שהקצב האמתי של החיים הוא שיתוף וקשבוהכי חשוב, שהאור שביום חשוך הוא הפשוט להיות נוכחים עבור אחרים.
