חדר האשפוז העיק והכעיס את אנה. היא סגרה את אוזניה בידיים, רק כדי לא לשמוע את בכי התינוקות הבלתי נסבל מחדר הסמוך. כל שרצתה זה לברוח מפה כמה שיותר מהר ולשכוח הכל – כאילו היה זה חלום בלהות… — “אניתוש, מתוקה, לפחות תסתכלי עליה!” התחננה המיילדת המבוגרת, דודה נינה. “היא בדיוק כמוך – שתי טיפות מים!” — “לא! אל תשכנעי אותי!” בכמעט דמעות השיבה אנה הצעירה. “כתבתי ויתור, סיימתי! מה עוד את רוצה ממני? אין לי איפה לגדל אותה! את מבינה?” — “שקט, תבהילי את הילדה. מה זאת אומרת אין? את חסרת בית? יש לך אמא, אבא?” — “כן, אבל אמא שלי מבוגרת, היא בעצמה צריכה עזרה! איך אפשר שאגיע לכפר עם תינוקת? כולם יצחקו עלי.” — “שיצחקו, זה רק יעשה להם טוב! בכל הרצינות – אנשים ידברו וישכחו, אבל את תכאביי את זה תמיד… לא תסלחי לעצמך על כזה דבר.” אנה הסתירה פניה ופרצה בבכי. נינה הבינה שהיא כבר כמעט הצליחה לרכך את הצעירה… — “תראי, האף שלה בדיוק כמוך: קטן ושובב. והעיניים – רואים מיד שתגדל להיות יפהפייה כחולת עיניים, כמו אמא.” — “אבל אפילו חיתולים אין לי… ומה יהיה לי להאכיל אותה?” — “שטויות! אנחנו נדאג, נקנה, נאסוף לה הכל, ואדאג שתגיעי בבטחה הביתה. איך תקראי לה?” — “חוה…” — “שם מקסים! קחי את חווה, תאכילי אותה ואני אחזור לראות אם אתן מסתדרות.” דודה נינה הגישה בזהירות את התינוקת. אנה, בידיים רועדות, חיבקה אותה ודמעות זלגו מעיניה – ברגע הזה ידעה שלעולם לא תעזוב את הילדה. — “הצלחנו?” שאל הרופא. — “הצלחנו!” חייכה נינה בדמעות. על הרציף ברכבת, אנה הרגישה שהתעוררה מסיוט. היא החזיקה את חווה חזק, כאילו פחדה שמישהו ייקח לה אותה. דודה נינה עמדה לידה, מלווה אותן בברכה חמה. — “תודה! מתביישת להיזכר שכמעט עזבתי את הבת שלי,” אמרה אנה. — “המצב שלך לא פשוט. זמנים קשים יעברו, אבל בת – מאבדים לכל החיים…” — “איזו טעות עשית?” שאלה אנה, מופתעת. — “גם אני הייתי במצב דומה, בלי משפחה ובלי בית. בחרתי לסיים הריון, וזה עלה לי ביכולת ללדת. מאז, אין לי ילדים…” — “כל כך מצטערת בשבילך! כל החיים עזרת לילדים אחרים, ולא זכית לילד משלך.” — “אנושקה, תשמרי על חוה. ואם יהיה לך קשה, את יודעת איפה למצוא אותי.” הנשים התחבקו, והרכבת יצאה לדרך. מהחלון, אנה נופפה לנינה, שעמדה לבדה על הרציף ודמעה. הדרך לכפר הייתה קשה. אנה, חוה ביד אחת ותיק מתנות חיתולים ביד השנייה, לא ידעה איך אמא תקבל אותה. — “אנה? את זה? אמא בבית?” שאלה השכנה. — “כבר חצי שנה שאמא איננה,” ענתה בצער. אולי טוב שכך, לא הגיעה לבושה כזו… “הילדה שלך?” — “שלי.” ענתה בגאווה. בקושי על רגליים, אנה נכנסה לחצר, מתאפקת לא לבכות מהכאב והבדידות. “אבל יש לנו אחת את השנייה, נסתדר, חוה… עכשיו אני לא לבד…” *** עברו עשר שנים. חנוכה התקרב. אנה עסוקה במטבח, חוה מביטה בחלון אל השבילים המכוסים שלג בגינה. — “אמא, למה לי אין סבתא? כל החברות הולכות לבקר את הסבתות, שמחכות להן עם מתנות…” — “הסבתא שלך איננה כבר שנים, אפילו לא הספיקה להכיר אותך.” — “ומה עם הסבתא השנייה?” — “שנייה? בעצם, יש לנו עוד סבתא! רוצה לבקר אותה? היא גרה בעיר, עבדה בבית חולים, אישה נפלאה.” וכך, למחרת יצאו לעיר. אחרי תלאות קצרות, מצאו את כתובתה של נינה, המיילדת. — “היא כבר לא עובדת כאן,” הודיעה האחות. “פרשה בגלל הבריאות.” — “הגענו מרחוק לבקר… יש לך את הכתובת שלה?” — “אסור לתת כתובות, מי את בשבילה?” — “אני אחיינית,” אמרה אנה. — “בבקשה, מאוד חשוב לנו…” — “בסדר, אנסה לעזור.” כעבור רבע שעה קיבלו פתק עם כתובת. בדרכם אליה, ליבה של אנה הלם. הדלת נפתחה, נינה הייתה בריאה ושלמה! — “ערב טוב,” חייכה אנה. נינה הביטה ונדהמה – “אנה?!” — “ואת בקושי השתנית! זוכרת את חוה?” — “ברור שזוכרת! תיכנסו בנות.” ישבו יחד, שוחחו וצחקו. חוה שיחקה לה בנחת. — “תישארו לישון,” הציעה נינה. “אני לבד, תעברו אלי – אמצא לחוה בית ספר טוב, ולעבודה נדאג.” — “לא יודעת… וגם אני לא רוצה לעזוב את הבית שלי. בואי תבואי את אלינו? בכפר יש אוויר נפלא, נהר, נקים משק, אפילו פרה!” — “שתמיד רציתי גינת ירק קטנה. אפילו על פרה לא העזתי לחלום!” צחקה נינה. — “אז קבענו! עוברים אלינו!” שמחה אנה. — “סבתא נינה, תשארי איתנו תמיד?” חיבקה אותה חוה. — “תמיד חלמתי על נכדה כמוך!” למחרת החלו חיים חדשים. אנה הייתה מאושרת שיש לה עכשיו משפחה, חוה כבר לא לבד, ונינה – סוף סוף מצאה בית ומשפחה, בכפר שלווה ונפלא. וחוה – עכשיו גם לה יש סבתא שאוהבת אותה…

Дневник, 17 שבט

החדר בבית החולים העיק עליי, גרם לי עצבנות שלא ידעתי מה לעשות איתה. שמתי ידיים על האוזניים כדי לא לשמוע את בכי התינוקות בחדרים הסמוכים. כל מה שרציתי היה לברוח מהר מכאן, למחוק את כל הזכרונות, להדחיק את הכל כאילו היה חלום רע.

נעמה, יקירה, לפחות תביטי בה, ביקשה בלחש המיילדת המבוגרת, דודה חנה. היא נראית בדיוק כמוך, כמו שתי טיפות מים!

לא! אפילו אל תנסי לשכנע! כתבתי ויתור, נכון? כתבתי! מה עוד את רוצה ממני? כמעט התייפחתי. אין לי לאן לקחת אותה! את קולטת את זה?!

שקט, את מפחידה את הילדה. מה זה אין לאן? את חסרת בית? חנה צמצמה עיניים. יש לך אמא? אבא?

יש לי אמא מבוגרת, בעצמה זקוקה לעזרה. אין לי לאן לחזור. אם אני אחזור עם ילדה, כולם ילעגו לי, מה את לא מבינה?

שיצחקו! מה זה משנה? החיים שלך, לא שלהם, חייכה דודה חנה. תאמיני לי, יספרו קצת וישכחו, אבל את, כל החיים תצטערי. את אף פעם לא תשכחי שהשארת כזו ילדה מיוחדת.

כיסיתי את פניי בידיים והדמעות זרמו בלי שליטה. דודה חנה הרגישה שאני כבר כמעט נכנעת, נשאר רק עוד טיפה

תראי! יש לה אף קטן ויפה בדיוק כמוך. והעיניים? בטוח תהיה ירוקת-עיניים מקסימה, בדיוק כמו אמא שלה.

אבל אין לי אפילו חיתולים בשבילה. ובכלל, באיזה כסף אסע איתה הביתה? התחזק הסדק בקולי.

גם זו בעיה? אנחנו נעזור. נקצה כספים עבורך, ונדאג לכל מה שצריך. אישית אלווה אותך עד לתחנה. אז איך תקראי לה?

רוני

שם יפהפה! מתאים לה מאוד. קחי את רוני, תאכילי אותה, אני עוד מעט נכנסת שוב.

דודה חנה המתינה בשקט והושיטה לי את הקטנה. הרמתי את רוני בעדינות, לא בטוחה בעצמי, ודמעות זלגו על לחיי. חיבקתי אותה והבנתי פתאום אני לא יכולה, ולא אוכל לעזוב אותה לעולם.

נו, הצלחת? שאל הרופא.

הצליח! חייכה דודה חנה, ומחתה דמעה.

כבר על רציף הרכבת, הרגשתי כאילו התעוררתי סוף סוף מסיוט. חיבקתי את בתי, פוחדת שייקחו אותה ממני ברגע. חנה עמדה לצידי, בדיוק כמו שהבטיחה.

תודה, חנה, לחשתי, מתביישת שאפילו רציתי לעזוב אותה.

מצבך לא קל. אבל תקופה קשה עוברת. ילדה זה לכל החיים אני בעצמי טעיתי טעות בלתי נסלחת, ועד היום משלמת עליה, אמרה חנה בקול עייף.

איזו טעות? הופתעתי. תמיד חשבתי שאת קדושה של ממש.

גם אני הייתי במצב דומה. אבל לא הייתה לי משפחה בכלל, החלטתי להפסיק הריון בצורה לא חוקית. הלכתי למישהי שעשתה את זה, ומאז נותרתי עקרה.

מה? הזדעזעתי. לא יכלו לעזור?

לא הנידה חנה בראשה. היה לי בעל טוב, אבל גם הוא עזב אחרי שהבין שלא יהיו לנו ילדים. היא פרצה בבכי.

מצטערת בשבילך! את כל החיים עוטפת תינוקות, אבל לא החזקת אף אחד משלך

תשמרי על רוני. ואם יהיה לך קשה, תמיד תדעי איפה למצוא אותי.

חיבקנו זו את זו, כאילו היינו משפחה של ממש. בעוד הרכבת מתקרבת, נישאתי במבט לעבר חנה, מנפנפת לה מתוך החלון, והיא נשארה עומדת לבד על הרציף, מנגבת דמעות.

הדרך לבית הייתה ארוכה וקשה. אחזתי בבת שלי ביד אחת, ושקית מלאת מתנות שקיבלתי מהמיילדות ביד השנייה. פחדתי מהאמא שלי, איך תקבל אותנו? מה היא תגיד?

נעמה? זו את? פתאום מציצה מהשער השכנה מרים.

כן, דודה מרים, אמא בבית?

את לא יודעת כלום? התפלאה. חצי שנה כבר, מאז שנפטרה אמך.

אולי בעצם טוב שלא חיה לראות את הבושה זאת שלך? הצביעה על רוני.

כן, שלי! עניתי בגאווה כבושה.

נכנסתי לחצר בהרגשה שהרגליים לא סוחבות אותי. רציתי לבכות, לצרוח, אבל היה לי בשביל מי להמשיך. היינו שתינו. “העיקר עכשיו, רוני, שנחזיק יחד. אני ואת. חזקה בשביל שתינו.”

***

עברו עשר שנים. חנוכה התקרב. הכנתי סופגניות במטבח, ורוני הביטה מבעד לחלון על השבילים המטויחים של גינתנו.

אמא, למה לי אין סבתא? לחברות שלי יש, כל חנוכה הן הולכות עם הסבתות, חוזרות עם מתנות ורק אותי לא מחכים, שאלה רוני בעיניים גדולות.

לצערי, סבתא שלך נפטרה לפני שנולדת. אפילו לא הספיקה להכיר אותך, עניתי בלב כבד.

ומה עם הסבתא השנייה?

איזו שנייה? שאלתי.

לכולם יש שתי סבתות, התעקשה.

נכון בעצם, גם לנו יש עוד אחת! אולי ניסע לבקר אותה, נביא לה סופגניות? היא עכשיו בפנסיה, גרה בעיר, הייתה מיילדת, מאוד טובה, את תאהבי אותה, חייכתי, חושבת על חנה.

אז החלטנו, ומיד למחרת נסענו לעיר. כשהגענו לבית החולים, ביקשתי לקרוא לחנה המיילדת.

היא לא עובדת כאן כבר, ענתה בשעמום האחות. יצאה לפנסיה, מצב בריאותה לא טוב.

מה? באנו במיוחד לנסות לראותה. יש לך אולי את הכתובת שלה?

בעצם, אסור למסור. מי אתם בשבילה? שאלה האחות בחשד.

אני אחיינית, שיקרתי, ידעתי שלא יתנו אם לא אגיד קרבה כלשהי. כבר לא זוכרת איפה היא גרה, והכתובת הלכה לאיבוד

בבקשה, אנחנו רק רוצות לראות את סבתא, הוסיפה רוני.

טוב, אנסה לעזור, התרככה האחות.

כעבור רבע שעה חזרה ונתנה לי דף קטן עם כתובת, איחלה בהצלחה וביקשה למסור דרישת שלום.

תודה, הבטחתי בשמחה.

עלינו במתח לקומה השלישית. רק שלא יאחר הדלת נפתחה כמעט מייד. על הסף עמדה חנה, למזלי במלוא כוחה.

ערב טוב, ברכתי.

היא בחנה אותי בסקרנות עד שלפתע ראתה נעמה?!

כן! ואת כמעט לא השתנית, חייכתי. זו רוני, זוכרת?

איך אשכח! צחקה בשמחה. בואו, אל תעמדו בכניסה.

לאט לאט ישבנו במטבח, סיפרנו זו לזו המון סיפורים ואירועים, שנים של חיים שלמים. רוני שיחקה עם החתולה בסלון וצפתה בסרטים מצוירים.

נעמה, תישארו לגור איתי. אני לבד, וגם אתן לבד. רוני תלמד בבית ספר טוב, ואת תוכלי למצוא עבודה שכנעה חנה.

אבל הבית שלי? קשה לעזוב אותו. אולי את תבואי אלינו לכפר, נתחיל חיים חדשים, אפילו נוכל לקנות עגלת פרות, יש לידנו נהר, בחורף כל הטבע פורח ניסיתי להציע.

למה לא? תמיד חלמתי על גינה קטנה, אפילו עגל לא העזתי לדמיין! עיניה נצצו משמחה.

אז סיכמנו! נוסעים אלינו, קראתי.

סבתא חנה, תהיי איתנו תמיד מעכשיו? שאלה רוני ומיהרה להתחבק איתה.

בוודאי, מתוקה, תמיד רציתי נכדה נפלאה כמוך.

למחרת בבוקר יצאנו שלושתנו לכפר. כל אחת עם מזוודות, וכל אחת חולמת על התחלה חדשה. אני הרגשתי הקלה, knowing שאני כבר לא לבד. חנה צחקה בהתרגשות, וידעה שלבסוף מצאה משפחה. ורוני? סוף סוף גם לה יש סבתא.

החיים לימדו אותי שבכל רגע שהוא אפל, תמיד יש מקום לתקווה חדשה, ולחיבוק שמחבר אנשים גם כשהם לא קשורים בדם. זה השיעור הכי יקר שלמדתי.