חדר האשפוז הכביד והעצבן את ענת. היא סתמה את אוזניה בידיה כדי לא לשמוע את בכי התינוקות שלא נפסק בחדר הסמוך. כל מה שרצתה היה רק לברוח מכאן כמה שיותר מהר ולשכוח הכול, כאילו זה חלום בלהות… — ענת’לה, מתוקה, תסתכלי עליה רגע! — התחננה המיילדת הוותיקה, דודה נינה. — היא דומה לך כמו שתי טיפות מים! — לא! אל תנסי לשכנע אותי! כתבתי ויתור, נכון? כתבתי! מה עוד את רוצה ממני? — ענת כמעט בכתה. — אין לי לאן לקחת אותה! את מבינה מה אני אומרת?! — שקט! אל תפחידי את התינוקת. מה זאת אומרת אין לאן? את הומלסית? — קימטה נינה את מצחה. — יש לך אמא, אבא? — יש, אמא קשישה. היא בעצמה זקוקה לעזרה! אני לא מסוגלת להגיע למושב עם תינוקת. כולם יצחקו עליי. — שיצחקו, שתהיה להם שמחה! — חייכה דודה נינה. — אבל אם להיות רצינית, האנשים ידברו וישכחו, ואת תתחרטי כל החיים, לעולם לא תשכחי שויתרת על כזו קטנטונת. ענת הטמינה את פניה בידיה ופרצה בבכי. נינה הבינה שהיא כמעט הגיעה לרגש אותה, רק עוד קצת… — תראי! האף שלה שלך – קטן וסולד. והעיניים שלה, רק תביני, היא תהיה יפיפייה כחולת עיניים ממש כמוך. — אבל… אפילו חיתולים אין לי. ובכלל, על מה אשוב איתה הביתה? — ענת התחילה להישבר. — זה כל הסיפור? נדאג לך! נגייס כסף מקרן מיוחדת, וגם נדאג לכל מה שצריך לתינוקת. אני אוביל אותך בעצמי לתחנה. נו? איך תקראי לה? — נעמה… — שם נפלא! מאוד מתאים לה. קחי את נעמה, תאכילי אותה ואני אעבור שוב עוד מעט. דודה נינה עיכבה נשימתה בהושיטה לענת את התינוקת. ענת הרימה בזהירות את בתה אליה, ודמעות זלגו מעיניה. כשהצמידה אותה לחזה, הבינה שלעולם לא תעזוב אותה. — נו, הצליח? — שאל הרופא. — היא תחזור בה מהויתור? — הצליח! — חייכה המיילדת ודמעה ברחה לה בעין. … על הרציף, ענת הרגישה כאילו התעוררה מחלום רע. היא החזיקה את בתה קרוב, פוחדת שמא ייקחו אותה. לצידה עמדה נינה. כמו שהבטיחה, ליוותה אותן לתחנה. — תודה! כל כך מתביישת שחשבתי לוותר על בת שלי, — אמרה ענת. — באמת לא היה לך קל. אבל קשה עובר, בת לעולם אסור לאבד… גם אני טעיתי פעם טעות שלא נסלחת, עד היום אני משלמת, — נשבר קולה של נינה. — איזו טעות? — תמהה ענת. — תמיד נראית לי אישה קדושה. — גם לי היה מקרה דומה. לא הייתה לי משפחה, לא בית, לא הייתי מוכנה לאימהות. ניסיתי להפסיק הריון לא רצוי. הרופאים סרבו, אז פניתי למרפאת אלילית. מאז אין לי ילדים. — כלום, כלום אי אפשר היה לשנות? — כלום. בעלי עזב כשהבין שלא יהיו לנו ילדים אף פעם… — דמעות חנקו את המיילדת. — כל כך עצוב… כל החיים את מקבלת תינוקות לידיים, ולעולם לא הייתה לך הזכות לחבק משלך. — ענתי, תשמרי על נעמה. ואם אי פעם יהיה לך קשה מנשוא – את יודעת איפה אני. הנשים התחבקו כמו משפחה אמיתית. … חלף עשור. חג החנוכה התקרב. ענת עמדה מעל הסירים במטבח ונעמה השקיפה מהחלון על השלג בגינה. — אמא, למה אין לי סבתא? כל החברות מתארחות אצל סבא וסבתא בחגים, מקבלות מתנות, מחכות לזה כל השנה… — שאלה נעמה. — לצערנו סבתא שלך נפטרה מזמן. אפילו לא זכתה להכיר אותך, — השיבה ענת בעצב. — ומה עם הסבתא השנייה? — איזו שנייה? — הופתעה ענת. — לכולן יש שתיים, לא? — בעצם, יש לנו עוד סבתא! נבקר אותה, נביא לה עוגיות. היא גרה בעיר, עבדה פעם בבית חולים – אישה יקרה. אמרה ועשתה. … ביום שלמחרת, נסעו ענת ונעמה לבקר את נינה בבית החולים. — היא לא עובדת כאן כבר מזמן, פרשה מסיבות בריאות — עדכנה הקבלה. — יש לכם אולי כתובת או טלפון? — זה לא מקובל לתת. את משפחה? — אני אחיינית, פשוט שכחתי איפה היא גרה, — שיקרה ענת. — אפשר בבקשה? — נעמה שכנעה אותה בלב שלם. — אנסה למצוא משהו, — התרצתה הפקידה. כעבור רבע שעה חזרה עם פתק ועליו כתובת. … התרגשות גדולה. הדלת נפתחה מיד. נינה עמדה בפתח, שלמה ובריאה. — ערב טוב! — חייכה אליה ענת. — ענת! — נינה התרגשה. — כן, והנה זו נעמה. — בוודאי שאני זוכרת! מה אתם עומדות? תיכנסו, בנות שלי. … לאחר חצי שעה ישבו יחד סביב לשולחן ודיברו לב פתוח. נעמה שיחקה בסלון. — ענת, תישארי איתי. אני בודדה, וגם אתן. נעמה תקבל חינוך מעולה, תמצאי עבודה. — אולי תבואי אלינו? הבית במושב, ירוק, פרות, נתחיל הכול מחדש! — תמיד חלמתי על גינה קטנה, מי חולם על פרה! — צחקה נינה, ובעיניה נצנצה תקווה. — סגור! עוברים אלינו — שמחו יחד. — סבתא נינה, תהיי איתנו תמיד? — נעמה התחבקה איתה. — תמיד חלמתי על כזו נכדה! … למחרת שלושתם עברו לכפר הקטן. כל אחת מצאה אושר חדש, ענת שמחה שכבר אינה לבד, נינה ידעה שמצאה משפחה בזקנתה, ונעמה התרגשה שיש לה סוף סוף סבתא שאוהבת אותה…

El don de Dios… La mañana amaneció gris, con nubes pesadas arrastrándose por el cielo y el retumbar lejano de los truenos anunciando tormenta. Se acercaba la primera tormenta de esa primavera. El invierno había llegado a su fin, pero la primavera tampoco tenía prisa por dejarse sentir de verdad. El frío persistía, el viento soplaba con ráfagas que levantaban las hojas secas del año pasado y las hacían bailar de un lado a otro. Los brotes en los árboles se resistían a mostrar sus tesoros. La naturaleza languidecía esperando la lluvia. El invierno, aquel año, fue escaso en nieve, ventoso, frío. La tierra no había descansado bien, le faltaba humedad, no había dormido bajo el manto blanco y ahora aguardaba con ansias la tormenta. La tormenta traería el agua esperada, empaparía el campo con generosa lluvia, lo limpiaría del polvo y la suciedad, lo devolvería a la vida. Solo entonces comenzaría la auténtica primavera, abundante, florida, como una mujer joven rebosante de amor y ternura. La tierra volvería a dar hierba verde y flores de mil colores, hojas temblorosas y frutos dulces en los árboles. Las aves volverían a cantar, a construir sus nidos entre el follaje nuevo de los jardines en flor. La vida seguiría su curso. —¡Santi, ven a desayunar! —llamó Violeta—. El café se enfría. Desde la cocina llegaba el aroma a café y a huevos fritos. Tocaba levantarse, aunque después de la noche previa, tras una charla dolorosa, los sollozos de Violeta y una noche en vela y llena de pensamientos duros, las fuerzas flaqueaban. Pero había que levantarse: la vida continuaba. Violeta también tenía el aspecto cansado; sus ojos enrojecidos, grandes ojeras. Le ofreció a Santi una mejilla pálida para el beso y le sonrió débilmente. —Buenos días, cariño. Parece que va a haber tormenta. ¡Dios mío, qué ganas de que llueva! ¿Cuándo llegará por fin la primavera de verdad? Escucha estos versos que me han venido a la cabeza: Espero la primavera como redención De la helada invernal, de la desolación. La espero como quien busca explicación A todos sus nudos de confusión. Y cuando llegue, todo aclarará, Como si la vida volviera a empezar. Solo la primavera puede ordenar El alma cansada, y lo hará Más sincera, Más simple, Más digna, Más fiel. ¿Dónde estás, primavera mía? ¡Ven ya, que te espero! Santi abrazó sus hombros delgados, besó su cabeza inclinada y rubia, que olía a campo y a manzanilla. El corazón le dolió de pura compasión. “Pobrecita mía, mi niña querida, ¿por qué nos castiga Dios así?” Aún les quedaba la esperanza, esa por la que habían vivido tantos años. Pero la víspera, el famoso doctor en quien habían puesto todo lo que tenían, había puesto fin a sus ilusiones. —Lo siento mucho, pero no podrán tener hijos. Santi, tu estancia en Chernóbil no pasó desapercibida. Por desgracia, no hay solución posible. Lamento no poder ayudaros. Violeta se enjugó las lágrimas con decisión y se sacudió el pelo. —Santi, lo he estado pensando y lo tengo claro. Deberíamos adoptar a un niño del orfanato. Hay demasiados niños desgraciados allí. Podemos traer a un chaval a casa, criarle, y así tendríamos nuestro hijo, tan esperado. ¿Estás de acuerdo? Llevamos tanto tiempo soñando con ser padres… —Las lágrimas brotaban como lluvia de sus ojos. Santi la estrechó y tampoco pudo contener el llanto. —Por supuesto que sí… No llores, mi amor, no llores. Justo en ese instante, un trueno ensordecedor sacudió la casa. Y estalló el aguacero. ¡El cielo se abrió por completo! ¡Por fin el Señor escuchaba sus plegarias! La ansiada lluvia caía con fuerza. De repente casi era de noche. No cesaba el trueno, los relámpagos iluminaban la casa y parecía que caían justo sobre el tejado. Abrazados, Santi y Violeta miraban el paisaje desde la ventana, mientras por la rendija les llegaban gotitas heladas y el perfume fresco de la tormenta. El velo oscuro que cubría sus almas comenzaba a disolverse y quería que la lluvia no terminase nunca. La tan esperada lluvia de primavera —símbolo de vida, continuidad y renacimiento—. Pocos días después estaban frente a la puerta del orfanato. Tenían cita. Iban a elegir a su tan ansiado hijo, ese niño al que ya amaban sin haberse visto aún. Amaban con todo el amor acumulado en sus almas durante años de espera. El corazón les latía con fuerza. Santi apretó el timbre. Les abrieron, ya les esperaban. La entrevista con la directora fue días antes; ahora solo iban a conocer a los niños. En la primera sala vieron a una niña sentada sobre una manta húmeda, con unos pantalones mojados. Camisita sucia, mocos resecos bajo la nariz y unos enormes ojos azules que miraban con tristeza a los mayores que pasaban de largo. Era el abandono hecho criatura. ¡Ese era el orfanato! Un refugio de niños olvidados. Entraron en la siguiente sala. Los más pequeños en sus cunas. La cuidadora iba enseñando a los niños, nombrando edades y datos de los padres. Niños limpitos, en sábanas limpias. La hermana los sacaba de la cuna y los mostraba como si fueran mercancía. “Como si estuviéramos en un mercado”, pensó Santi, “y nosotros somos los compradores”. Solo faltaba preguntar el precio por kilo. —Santi, ¿volvemos a ver a esa niña tan desgraciada? —susurró Violeta, apretando su brazo. —Hermana, ¿podríamos ver de nuevo a la niña de ojos azules de la primera sala? —¡Pero si buscabais un niño! Esa niña no es la indicada para vosotros, ni la hemos preparado para mostrarla. —Queremos volver a verla —insistieron. La hermana dudó, pero les llevó de vuelta. —Llamaré a la directora, Ana Petrovna. Esperad aquí —indicó unos asientos. Violeta se apoyó en el hombro de Santi. —Santi, cojamos a esa niña, me dio un vuelco el corazón al verla. —A mí también. Te parece hasta a ti: los ojos, el pelo. Y está tan desamparada… Llegaron la cuidadora y la directora. Ana Petrovna estaba visiblemente preocupada. —Habéis elegido una niña con mala suerte. No es adecuada para vosotros. —¿Por qué? Nos gusta, y fíjate lo mucho que se parece a Violeta. ¡Es su doble! —Santi se acercó decidido a la habitación donde estaba la niña. Ya la habían lavado, cambiado la ropa, retirado la manta húmeda. Ahora tenía los ojos más vivos, sus mejillas se ruborizaban. Al ver que se paraban junto a su cuna, sonrió; le salieron hoyuelos en la cara. Alzó los brazos y trató de incorporarse… Violeta apretó la mano de Santi. Los pies de la pequeña estaban torcidos hacia atrás. Sin pensarlo, Santi la cogió en brazos: ella se apretó a su cara con la naricilla húmeda y se quedó quieta. Se le llenaron los ojos de lágrimas; Violeta se tapó la cara, sollozando. Ana Petrovna se volvió para secarse los ojos con un pañuelo. —A mi despacho, por favor. Hermana, trae a Elena —dijo. Santi y Violeta fueron de la mano tras ella. La niña había nacido de padres mayores, con muchos hijos, en un pueblo perdido del norte. Al parecer, no la querían. La niña nació con malformaciones: piernas torcidas y pies deformes. Cuando se la enseñaron a sus padres, el padre se negó a llevársela a casa. No tenía dinero ni ganas de criar a una niña así, con tantos hijos en casa subsistiendo como podían. Por eso Elena acabó en el orfanato. —Ahora decidid si de verdad queréis a esta criatura. Podría llegar a ser una persona normal, pero eso implica mucho trabajo, un gran esfuerzo económico, y sobre todo paciencia y muchísimo amor. No hay prisa, pensadlo bien. Os daré la dirección de un especialista que ha visto a la niña y os detallará lo que os espera si la adoptáis. Os doy un mes para decidirlo. No volváis mientras, porque nuestros niños se acostumbran rápido, y si luego os arrepentís… —dijo la directora, haciendo un gesto de resignación. Pasó un mes. Santi y Violeta decidieron desde el primer día tras visitar el orfanato que adoptarían a Elena. El médico especialista confirmó que, aunque requeriría varias operaciones, la medicina podría corregir casi todo y apenas quedaría rastro; su Elena podría correr como cualquier niña. Santi calculó si tendrían dinero. Lo habría si vendían el coche nuevo y la casa en obras. Mientras vivirían en su piso de una habitación; lo demás, ya lo proveería Dios con tal de que su hija estuviera sana. Esperaron impacientes a que pasara el mes. Por fin, se presentaron a la cita. Santi llevaba un ramo de peonías rosas y Violeta una enorme bolsa de regalos para los niños. Ana Petrovna temblaba de la emoción. Una niña más encontraría padres. Fueron todos juntos a la sala. Allí estaba Elena. Había crecido, tenía el pelo claro en bucles, mejillas sonrosadas y ya le salían los primeros dientes. Charlaba y reía. Santi la cogió en brazos, ella le abrazó el cuello y se apretó contra su pecho. También fue a los brazos de Violeta. Todos lloraron. Santi y Violeta pasaron todo el día en el orfanato, escuchando consejos de médicos y cuidadoras. Pero aún no podían llevársela. Faltaba toda la tramitación de la adopción. Por consejo de Ana Petrovna, el abandono de sus padres se tramitó por vía judicial. Les quitaron la patria potestad y ya no había marcha atrás. Por fin la llevaron a casa. Violeta dejó el trabajo y se dedicó en cuerpo y alma a su hija. Empezaron los preparativos para la primera operación en una clínica de Leningrado. Un mes allí, y ya Elena comía sola, imitaba a los animales. Todavía no podía verse sus piernas sin dolor. Solo salía a la calle con pantalón largo, y caminaba torpemente, como un patito. Pero era despierta, sociable, habló pronto, conocía a todos. Más que a nadie, adoraba a Santi. Mi papi, así le llamaba, igual que Violeta. Y su papi adoraba a Elena: su sol, su luz. Al año, las siguientes operaciones. Varias veces fueron a Leningrado. ¡Cuánto sufrió esa niña! ¡Cuánta paciencia y desvelo necesitaron Santi y Violeta! Duermevelas de decenas de noches de hospital. Hasta que por fin llegó el triunfo: ¡piernas casi normales! Ya podía correr y saltar. A los cinco años, Elena empezó el colegio infantil. Notaron que dibujaba maravillosamente; recomendaron fomentar su talento. A los seis, la apuntaron a la Escuela de Artes. Sus cuadros aparecían en exposiciones infantiles, vivos y llenos de alegría; todos se sorprendían del talento precoz. A los siete, empezó primaria y enseguida fue líder de clase. Excelente alumna, simpática, artista y ya en el grupo de danza. Siempre rodeada de amigos. Orgullo de sus padres. Nadie sospechaba lo que habían tenido que pasar tanto ella como los que la criaron con tanto amor, aunque no la hubieran traído al mundo. Dios no se olvidó de Santi y Violeta. Tras llegar Elena, la suerte cambió. El modesto negocio de Santi prosperó. Pudo cumplir el sueño de la familia: mudarse a Leningrado. Allí compraron un buen piso y llevaron a Elena a un colegio de prestigio. Actualmente Elena cursa sexto, sigue siendo excelente, y va a la escuela de Arte. Es una niña preciosa, de ojos azul cielo y melena rubia. Dulce y cariñosa. La favorita de todos. Un auténtico don de Dios…

Diario personal, Madrid, marzo. Hoy el cielo amaneció

00

התאהבתי בגיל 70 – והילדים שלי טוענים שזה מביך בגיל שבעים, כשנדמה שניסיתי כל טעם של החיים, עם הקפה של הבוקר, הכורסה ליד החלון, והרומנים הישנים שקראתי שוב ושוב, כבר התרגלתי לשקט שנשאר אחרי ארבעים שנות נישואים. שלוש שנים דיברתי בעיקר עם החתולה, ודווקא כשהכי פחות ציפיתי – בפסטיבל הספרים, ביום גשום בתל אביב, כשאני במעיל גשם מביך במיוחד, פגשתי את בוריס. בין דוכן הספרים לבית קפה הפוך, גיליתי בלאגן חדש, לא בלב, אלא בבטן – מתכון לאומלט ספרדי. שלוש שעות של שיחה, שלוש פגישות נוספות, ואז ההחלטה לספר לילדים: “אני יוצאת עם מישהו”. הדממה נחתה, הבן הסתכל בצלחת: “זה מביך, אמא, מה יגידו אנשים?” והבת לא ידעה מה לומר. עמדתי על שלי: “אם זה כל כך מביך, אז כל שבת בוריס יבשל פה חביתות”. הם נדהמו – ואני חייכתי בגאווה של אישה בת שבעים במעיל גשם בולט, ומיד התקשרתי לבוריס: “אתה יודע להכין עוד משהו חוץ מחביתות?” איך לדעתכם הוא ענה?

תשמע, אתה לא תאמין מה ми се случи התאהבתי בגיל שבעים.

00

התאהבתי בגיל 70. הילדים שלי אמרו שזה מביך.

התאהבתי בגיל שבעים. הילדים שלי אמרו שזה מביך.

01

שכנים משונים לדירה 222, בבניין 8 שברחוב ביאליק, נכנסו דיירים חדשים. זוג נשוי בסביבות גיל חמישים. שניהם נמוכים ורזים. הוא מגדל זקן ולובש מעיל אפור. היא כמעט תמיד נראית עם חצאית ארוכה וכובע צבעוני. מנומסים, מחייכים במעלית, מחזיקים את הדלת למי שסוחב שקיות כבדות. ומה שחשוב במיוחד בבנייה המודרנית— שקטים. אבל ככה זה רק בהתחלה. אחרי כשבועיים, משפחת שמיר מדירה 221 וקנולר מ-223 שמעו את השכנים החדשים היטב. זה נהפך לנושא השיחות המשפחתיות סביב שולחן האוכל. ככה דיברו אצל השמיר, שבני ארבעים, ומחצית מחייהם חולקים שם משפחה משותף: “ראית את הדיירים החדשים שלנו?” “כן, אתמול במעלית נסענו יחד.” “מה דעתך עליהם?” “נראים בסדר, רגילים. למה?” “מסתבר שהם מאוד תשוקתיים…” “באיזה מובן?” “כשהבית שקט בצהריים, שומעים הכל. כבר שלושה ימים הם משחקים… משחקים למבוגרים.” “באמת?” “ועם דמיון. זה ממש סרט, לא חיים…” “וואלה, נחמד!” “עוד תשמע יום אחד, תראה איך זה מצחיק. אבל בינינו, זה כבר מתחיל להפריע ולעצבן, אי אפשר לעבוד.” “נו באמת, תפסיקי להיות צדקנית, הם בני חמישים ועדיין ‘משחקים’.” “לא כמונו…” הוא חשב בליבו, אבל לא אמר. בשבת, גם ראש המשפחה שמע את ההצגה מהצד השני של הקיר—הפעם הייתה סצנה של גנן וגברת. בני שמיר הסמיקו. ***** ואצל הקנולרים, הזוג הצעיר (כמעט בני שלושים, חמש שנים נשואים, מחכים לילד ראשון): “קוסטה, ראית את השכנים החדשים?” “כן, יצא לי להיתקל בהם בכניסה. למה?” “הם ממש מעניינים. היא מבשלת לו אוכל ברמה של מסעדה, והוא מפנק אותה עם מתנות. כל יום מתנה!” “מאיפה את יודעת?” “אני יוצאת לטיול יום-יום, מהדירה שלהם יוצא ריח מהמם! ובכמה פעמים ראיתי אותו עם פרחים או שקית מתנה—רץ הביתה כאילו לפגישה רומנטית.” “אולי הם בכלל לא נשואים? אולי נאהבים?” “לא יודעת… חיים יחד בכל מקרה.” “ובמטבח הם כל הזמן מצחקקים, אם לא שומעים כלים, אפשר לשמוע טוב: חחח וצחוקים. כמו צעירים.” “ברור. התחילו החדשות, אני הולך לראות.” וביום שישי, קוסטה פגש את השכן עם פרחים ובקבוק יין אדום, ברור שציפה להרבה מהערב. ***** הזמן עבר. חודש עבר מאז שהשכנים המוזרים גרים בדירה 222. ב-221 התרגלו כבר לרעש מהצד, ונדמה שהשכנים לא מפסיקים לשחק. כל יום משהו חדש, או נשימות מתוקות וחריקות מיטה. חיים כאילו אין מחר. ערב אחד, ורד שמיר, מסיטה מבט, אומרת לבעלה: “הייתי היום בקניון ועברתי ליד מחלקת הלבשה תחתונה. תראה מה קניתי…” עיניו של יגאל הבריקו, ולשונו ליקקה שפתיים. “אני,” הוא אומר, “עשיתי סיבוב בחנות למבוגרים. תראי מה הבאתי, לא יודע אם תאהבי.” “טוב, מי שלא מנסה—לא יודע,” הסמיקה ורד. ***** “התחיל תהליך,” לחש השכן מ-222 והצמיד אוזן לקיר המשותף עם השמיר. ***** קוסטה מ-223 קפץ בהפסקת צוהריים לחנות תכשיטים. מזמן לא פנק את אשתו. פעם בשבוע היה מפתיע במשהו. תמיד שמר בשבילה שוקולד בתיק. פתאום ראה מעיל מוכר: “אוקסנה! מה את עושה פה?” “רק רציתי לטייל. ואתה?” “קניתי לך עגילים. הנה,” לא התאפק. “איזה חמוד אתה! אני החלטתי להכין פסטה קרבונרה עם שרימפסים לארוחת ערב, כמו פעם. פה יש שרימפס הכי טובים.” “בטח, אני כבר מתחיל לרייר רק מהמחשבה.” “אל תאחר, עד שבע אני מכינה, שלא נצטרך לחמם.” “אוקיי,” קוסטה ענה, ובפנים חשב: אולי כדאי גם פרחים לקנות. ***** “נו, מה קורה אצלם?” שואל האיש מ-222. “היא מבשלת משהו מיוחד,” מחייכת האשה, “אצל השניים גם התהליך התחיל.” ***** עוד חודש עבר ואי אפשר היה לזהות את השמיר. נראים צעירים בעשר שנים. לא מפסיקים להסתכל אחד על השנייה, ממתינים לרגע להיות לבד. אפילו יוצאים לסוף שבוע בבית מלון בלי הילדים, לא מצליחים למצות את הזמן יחד. פתאום גם מצאו נושאים משותפים, והכל בבית מתקתק. ***** הקנולרים—תיכף נולד הילד הראשון, אבל מתחילים דייטים מחדש. קולנוע, מסעדה, תערוכה. אוקסנה מצאה ספר בישול ישן. קוסטה פנק כל שבוע במשהו, ותמיד נושא עמו שוקולד בשבילה. הוא אפילו לא זוכר מתי צפה בחדשות. ***** “ומה אצלם?” שואלת אשת 222. “רגיל. חורקים מיטה בשקט—בטח הילדים בבית. אבל נהיה הרבה יותר שמח, אני מאזין לעיתים קרובות, שלא אפספס כלום.” “וגם אצל השניים הכל טוב. מצחקקים במטבח כמו יונים, והריח מהדירה כמו מסעדה.” “מצוין! שלושה חודשים בדיוק. נשאר עוד שבועיים לחיזוק התוצאה.” “אוקיי. מי הבא בתור?” “סימונוב, בניין 4 דירה 65. ב-66 משפחה שכבר שכחה את השמות אחד של השנייה. ב-64 כמו תמיד—צריך לסדר עניינים בחדר שינה, וחוזרים לשגרה!” “הבנתי. אני בינתיים לא מזיזה את הקלטות שלך, תעשה עוד קצת רעש. גם את ההזמנה מהמסעדה אני לא מבטלת. השמנים הארומטיים עדיין לא נגמרו. דרך אגב, הוורדים שהחלפת להם את המים שבוע שלם—נבלו. תצטרך לקנות זר נוסף.” “אקנה. תעשי לי מסאז’ בגב, נלך לישון…”

שכנים משונים בדירת 222, בבניין 8 שברחוב בר-כוכבא, התמקמו

00

יומן, 10 באפריל חדר האשפוז בבית החולים העיק עליי ומלא

00

¡Sorpresa por partida doble! — La suegra multiplicada al cuadrado: la inesperada llegada de la abuela Valentina, sus aventuras urbanas, canciones y consejos, su ingenioso carácter, un gatito llamado León, y el emotivo legado familiar que transforma las vacaciones de Eguardo en Madrid

¡Vaya sorpresa! solté nada más abrir la puerta, al

00

חדר האשפוז העיק והכעיס את אנה. היא סגרה את אוזניה בידיים, רק כדי לא לשמוע את בכי התינוקות הבלתי נסבל מחדר הסמוך. כל שרצתה זה לברוח מפה כמה שיותר מהר ולשכוח הכל – כאילו היה זה חלום בלהות… — “אניתוש, מתוקה, לפחות תסתכלי עליה!” התחננה המיילדת המבוגרת, דודה נינה. “היא בדיוק כמוך – שתי טיפות מים!” — “לא! אל תשכנעי אותי!” בכמעט דמעות השיבה אנה הצעירה. “כתבתי ויתור, סיימתי! מה עוד את רוצה ממני? אין לי איפה לגדל אותה! את מבינה?” — “שקט, תבהילי את הילדה. מה זאת אומרת אין? את חסרת בית? יש לך אמא, אבא?” — “כן, אבל אמא שלי מבוגרת, היא בעצמה צריכה עזרה! איך אפשר שאגיע לכפר עם תינוקת? כולם יצחקו עלי.” — “שיצחקו, זה רק יעשה להם טוב! בכל הרצינות – אנשים ידברו וישכחו, אבל את תכאביי את זה תמיד… לא תסלחי לעצמך על כזה דבר.” אנה הסתירה פניה ופרצה בבכי. נינה הבינה שהיא כבר כמעט הצליחה לרכך את הצעירה… — “תראי, האף שלה בדיוק כמוך: קטן ושובב. והעיניים – רואים מיד שתגדל להיות יפהפייה כחולת עיניים, כמו אמא.” — “אבל אפילו חיתולים אין לי… ומה יהיה לי להאכיל אותה?” — “שטויות! אנחנו נדאג, נקנה, נאסוף לה הכל, ואדאג שתגיעי בבטחה הביתה. איך תקראי לה?” — “חוה…” — “שם מקסים! קחי את חווה, תאכילי אותה ואני אחזור לראות אם אתן מסתדרות.” דודה נינה הגישה בזהירות את התינוקת. אנה, בידיים רועדות, חיבקה אותה ודמעות זלגו מעיניה – ברגע הזה ידעה שלעולם לא תעזוב את הילדה. — “הצלחנו?” שאל הרופא. — “הצלחנו!” חייכה נינה בדמעות. על הרציף ברכבת, אנה הרגישה שהתעוררה מסיוט. היא החזיקה את חווה חזק, כאילו פחדה שמישהו ייקח לה אותה. דודה נינה עמדה לידה, מלווה אותן בברכה חמה. — “תודה! מתביישת להיזכר שכמעט עזבתי את הבת שלי,” אמרה אנה. — “המצב שלך לא פשוט. זמנים קשים יעברו, אבל בת – מאבדים לכל החיים…” — “איזו טעות עשית?” שאלה אנה, מופתעת. — “גם אני הייתי במצב דומה, בלי משפחה ובלי בית. בחרתי לסיים הריון, וזה עלה לי ביכולת ללדת. מאז, אין לי ילדים…” — “כל כך מצטערת בשבילך! כל החיים עזרת לילדים אחרים, ולא זכית לילד משלך.” — “אנושקה, תשמרי על חוה. ואם יהיה לך קשה, את יודעת איפה למצוא אותי.” הנשים התחבקו, והרכבת יצאה לדרך. מהחלון, אנה נופפה לנינה, שעמדה לבדה על הרציף ודמעה. הדרך לכפר הייתה קשה. אנה, חוה ביד אחת ותיק מתנות חיתולים ביד השנייה, לא ידעה איך אמא תקבל אותה. — “אנה? את זה? אמא בבית?” שאלה השכנה. — “כבר חצי שנה שאמא איננה,” ענתה בצער. אולי טוב שכך, לא הגיעה לבושה כזו… “הילדה שלך?” — “שלי.” ענתה בגאווה. בקושי על רגליים, אנה נכנסה לחצר, מתאפקת לא לבכות מהכאב והבדידות. “אבל יש לנו אחת את השנייה, נסתדר, חוה… עכשיו אני לא לבד…” *** עברו עשר שנים. חנוכה התקרב. אנה עסוקה במטבח, חוה מביטה בחלון אל השבילים המכוסים שלג בגינה. — “אמא, למה לי אין סבתא? כל החברות הולכות לבקר את הסבתות, שמחכות להן עם מתנות…” — “הסבתא שלך איננה כבר שנים, אפילו לא הספיקה להכיר אותך.” — “ומה עם הסבתא השנייה?” — “שנייה? בעצם, יש לנו עוד סבתא! רוצה לבקר אותה? היא גרה בעיר, עבדה בבית חולים, אישה נפלאה.” וכך, למחרת יצאו לעיר. אחרי תלאות קצרות, מצאו את כתובתה של נינה, המיילדת. — “היא כבר לא עובדת כאן,” הודיעה האחות. “פרשה בגלל הבריאות.” — “הגענו מרחוק לבקר… יש לך את הכתובת שלה?” — “אסור לתת כתובות, מי את בשבילה?” — “אני אחיינית,” אמרה אנה. — “בבקשה, מאוד חשוב לנו…” — “בסדר, אנסה לעזור.” כעבור רבע שעה קיבלו פתק עם כתובת. בדרכם אליה, ליבה של אנה הלם. הדלת נפתחה, נינה הייתה בריאה ושלמה! — “ערב טוב,” חייכה אנה. נינה הביטה ונדהמה – “אנה?!” — “ואת בקושי השתנית! זוכרת את חוה?” — “ברור שזוכרת! תיכנסו בנות.” ישבו יחד, שוחחו וצחקו. חוה שיחקה לה בנחת. — “תישארו לישון,” הציעה נינה. “אני לבד, תעברו אלי – אמצא לחוה בית ספר טוב, ולעבודה נדאג.” — “לא יודעת… וגם אני לא רוצה לעזוב את הבית שלי. בואי תבואי את אלינו? בכפר יש אוויר נפלא, נהר, נקים משק, אפילו פרה!” — “שתמיד רציתי גינת ירק קטנה. אפילו על פרה לא העזתי לחלום!” צחקה נינה. — “אז קבענו! עוברים אלינו!” שמחה אנה. — “סבתא נינה, תשארי איתנו תמיד?” חיבקה אותה חוה. — “תמיד חלמתי על נכדה כמוך!” למחרת החלו חיים חדשים. אנה הייתה מאושרת שיש לה עכשיו משפחה, חוה כבר לא לבד, ונינה – סוף סוף מצאה בית ומשפחה, בכפר שלווה ונפלא. וחוה – עכשיו גם לה יש סבתא שאוהבת אותה…

Дневник, 17 שבט החדר בבית החולים העיק עליי, גרם לי

03

הטלפון שלי רטט ב-20:47 עם הודעת טקסט שכמעט עצרה לי את הלב. “מיכאל, זו גברת גולן מהבית הסמוך. מנורת המרפסת שלכם לא דולקת. דפקתי בדלת, אבל אף אחד לא פתח. הם מעולם לא פספסו אף ערב.” לא עניתי. פשוט לחצתי על הדוושה עד הסוף. במשך עשרים שנה המנורה הזו לא הייתה רק נורה – הייתה הבטחה. בסופות חורף, הפסקות חשמל, ואותו יום בו אמא חזרה הביתה אחרי ניתוח ירך, האור הזה היה הדופק של השכונה. אם השמש שוקעת – היא דולקת. נקודה. נסעתי 135 קמ”ש באזור של 90. הטסלה שלי, שעלה כמו דירה קטנה בתל אביב, שייטה בשקט, והמחשבות שלי צרחו. רק עכשיו סיימתי ארוחת ערב בה היין עלה יותר מהוצאות הסופר של ההורים לשבוע. התלוננתי על “חוסר היציבות בשוק” כשמחוגי השעון נספרים לאחור. כשהגעתי לחניה שלהם, הבית נראה כמו קבר. חושך מוחלט. רוח נובמבר חורפית תל אביבית חותכת כמו סכין, אבל הקור שבבית… היה גרוע יותר. זה היה שקט שמחלחל לעצמות. “אבא? אמא?” השתמשתי בפנס של הפלאפון כדי לחתוך את החשיכה בסלון. “אל תדליק, חמוד,” נשמע קול מהפינה. “אל תדליק את האורות, מיכאל.” בכל זאת לחצתי על המתג. אבא שלי – איש שעבד ארבעים שנה במפעל פלדה, האיש שהרים פעם מצבר של רכב ביד אחת – ישב בקצה הספה, לבוש במעיל חורף עבה, כובע צמר עד האוזניים, וכפפות. אמא התכווצה בכורסה, קבורה מתחת להר שמיכות – ישנה. או אולי איבדה הכרה. ראיתי את הנשימה שלהם הופכת לאדים – בתוך הסלון שלהם. “אבא, מה קורה?” כרעתי ברך מולו. “למה החימום כבוי? קר בחוץ.” הוא לא הביט בי. רק בהה בכפפות, כשהבושה מציפה את לחייו. “שוב עלו המחירים, מיכאל,” לחש. “ההפרש… היה יותר ממה שחשבנו. החלטנו שאם נוריד את החימום ונתלבש טוב…” “אבא, אי אפשר לגור בקור כזה.” “נסתדר!” לחש, וקולו נשבר. “יש לנו תקציב.” המבט שלי סרק את השולחן. ה”תקציב” שלהם היה מפוזר על פניו. ערימת מכתבים לא משולמים. פלייר של עמותת צדקה. קופסת תרופות שלו. פתחתי את הקופסה. שלישי ורביעי – ריקים. הסתכלתי על יום שני. הכדורים היו חצויים. משוננים, מתפוררים, לא אחידים. “אבא,” קולי רעד, “אלה תרופות ללב. אתה לא יכול לחתוך אותן. זה לא אקמול. חייב מינון מלא כדי להישאר בחיים.” הוא משך את הקופסה מידי. ידיו רועדות. “אתה יודע כמה עולה השתתפות עצמית עכשיו? הביטוח שינה קטגוריה. אלף שקלים לשלושים יום. אלף! זה הכסף של האוכל. של החשמל.” הרים מבט, עיניו עייפות, דומעות. “חישבתי. אם אני חותך לחצי – זה יספיק עד הקצבה. בחרתי באור על פני התרופה. אבל…” הצביע על החלון. “היום נשרפה המנורה במרפסת. ניסיתי להחליף – הסתחרר לי הראש. מהחצי מינון, כנראה. התיישבתי לנוח ולא הצלחתי לקום שוב. היה לי פשוט קר מדי.” עמדתי, הרגשתי בחילה. אני מנהל צוות של חמישים איש. מתכנן “הגדלת פעילות” ו”יעדים רבעוניים”. מתלבט האם מנוי לכושר מוכר במס. ובזמן הזה, 60 ק”מ מתל אביב, שני האנשים שלימדו אותי להחזיק כפית יושבים בעלטה, בוחרים בין היפותרמיה להתקף לב. “למה לא התקשרתם?” שאלתי בבכי. “ידענו שאתה עסוק,” אמא לחשה מתחת לשמיכות. היא הייתה ערה. “יש לך חיים משלך, מיכאל. לא רצינו להכביד.” להכביד. הם קינחו לי את האף כשהייתי חולה. שילמו לי על לימודים כדי שלא אצבור חובות. היו ערבים לדירה הראשונה שלי. ועכשיו הם קופאים כדי לחסוך לי אי-נעימות. ניגשתי לטרמוסטט. היה על “כבוי”. סובבתי ל-22 מעלות. במטבח – מקרר עגום: קרטון חלב זול, צנצנת חמוצים, ולחם קשה כאבן. בלי בשר, בלי ירקות. שלפתי אפליקציית משלוחים. “מיכאל, תעצור,” אבא ניסה להתיישב. “לא צריך צדקה.” “זו לא צדקה, אבא!” צעקתי, חזק מדי. קולי התגלגל בין הקירות הקרים. “זה הבן שלך – שמתעורר!” ישבתי לידו, חיבקתי אותו מעל המעיל. הוא כל כך קטן. מתי הצטמק כך? “אתם לא עצמאים עכשיו,” לחשתי. “אתם סובלים. המערכת שבורה, אבא. המחירים – חונקים את כולם, אבל אתכם מוחצים. ואני הייתי עסוק לטפס בסולם מכדי לראות שאתם נופלים בתחתית.” נשארתי לישון. הכנתי להם טוסטים מהלחם הישן, ומרק עגבניות משימורים. ראיתי אותם אוכלים כאילו לא ראו אוכל חם ימים. עיינתי בדואר: “אזהרה אחרונה.” “העלאת תעריף.” “שינוי בפוליסה.” זו הייתה שובל נייר של חברה שרואה בקשישים נטל, לא ירושה. ישן בסלון, מאזין למערכת החימום, סופר נשימות – חושש שתיפסק. למחרת התקשרתי למשרד: “לוקח שבוע חופש.” “מיכאל, הדוח הרבעוני קריטי!” אמר הבוס. “ההורים שלי קריטיים. הדוח יחכה.” ניתקתי. אטמתי חלונות, סידרתי הוראת קבע לחשמל וגז מהכרטיס שלי, וביליתי שעות במענה הקולי של ביטוח הבריאות – עד שהגעתי לנציג וגיליתי תוכנית הנחה ששכחו “להזכיר”. לפני השקיעה – יצאתי למרפסת. החלפתי את הנורה השרופה כדי באחת חכמה – מחזיקה עשור. כשהדלקתי – האור הציף את הסביבה. זו כבר לא הייתה סתם מנורה – זה היה אות. היה חם להם. הם היו בטוחים. היה מישהו שאכפת לו. אבל בדרכי חזרה הביתה, כשהאור הזה הלך ונעלם במראה – תקפה אותי מחשבה קשה: כמה מנורות במרפסות כבויות הלילה? כמה הורים יושבים עכשיו בסלון עם מעיל באמצע ישראל, חותכים חצי כדור על השולחן? כמה מהם גאים מדי לבקש עזרה ודלים מדי כדי לשרוד את החורף? אנחנו מניחים שהם בסדר, כי הם לא מתלוננים. מניחים ש”הפנסיה מספיקה”. מניחים ש”ימי הזהב” באמת זהביים. הם לא. עבור מיליוני קשישים – אלה שנות החלודה. עשה לעצמך טובה. אל תתקשר להורים רק לשאול “מה שלומכם?” – הם ישקרו. יגידו “הכול בסדר”, כדי לא להדאיג. לך אליהם הביתה. פתח את המקרר – מלא? בדוק את הטרמוסטט – חם? הסתכל בקופסת התרופות – חצויות? אהבה אמיתית היא לא רק ברכה ליום הולדת. לפעמים אהבה זו לשלם את חשבון החשמל – כדי שאבא שלך לא יצטרך לבחור בין בית חם ללב פועם.

הטלפון שלי זמזם ב-20:47 הודעת טקסט שגרמה לי כמעט להחסיר פעימה.

07