החגיגה לשניים
כאשר הייתי ילד קטן, זכיתי בביקור לחתונה של בנות דודתי בתל אביב. בתחילת האירוע הכל היה מרגש מוזיקה, ריקודים, שירים וקולות שמחה. אבל אחרי כמה שעה ראיתי את החתן והכלה, מותשים מהצעקות הבלתי פוסקות של “מררו!”, יושבים סביב השולחן בלי חיוך. סביבם האורחים קפצו על המושבים, רקדו, שרו וקרעו את האוויר במילים.
הדס, שהייתה אז בת עשר, נמאס לה מהרעש והחליטה שחתונה כזאת איננה בשביליה. היא הרגישה חמלה על החתן והכלה.
אם את רוצה להתחתן, אולי עדיף שלא להתחתן בכלל לחשבה.
שנים חלפו, והדס גדלה. באותה העת פגשה את אלון, והדס שכחה לחלוטין מהשאלות הישנות על נישואין. כשאינה איתו, היא מרגישה שהעולם נעלם, רק שניהם קיימים.
כמה מדהים שיש מישהו שמבין אותי בחצי מילה, בחצי מבט חשבתי על עצמי כששכבתי לישון. ברוך שהכרתי את אלון.
הדס ידעה שהיא אוהבת אותו אהבה של אמת, נאמנות, והקפדה שהוא מרדד ממנה את האבק הקטן מהלב.
הקשר שלנו מבוסס על אמון הדדי והבנה מושלמת, סיפרה היא לחברתה נועה, והדבר שאני הכי מעריצה זה את הכבוד שלה לדעה שלי, גם כשדעתנו מתנגשת.
נועה השיבה: את מתוקה, הדס, כזה חיבור מושלם נדיר למצוא. אצלנו עם מיתר, כל אחד עם המשקעים שלו, ולעיתים קשה לנו להיכנס למרחב של ויתור. היא צחקה. ואני עדיין לא יודעת אם אני רוצה להינשא.
הדס חיברה: אל תדאגי, הזמן יבהיר הכל. נועה השיבה: אני יודעת, ההורים שלי לא ממהרים, והקשר שלנו עדיין שונה.
הדס והאלון הבינו זה את זו, ולכן ההרשמה ברישום האזרחי הייתה קלה, כמעט כצעד טבעי.
הדס, אני מרגיש שהגיע הזמן שנשבע זה לזה, הציע אלון כשלווה אותה הביתה. מה את חושבת?
חושבת? אני בטוחה, ענתה היא, רק שאני תוהה איך נצא זאת. אני לא רוצה מזגן של אורחים, זוכרת איך נראתה החתונה של המשפחה כשהייתי קטנה והחלטתי שלא כך יהיה לי.
האלון חייך, הבין היטב למה היא מתכוונת, והמשיך: זה קורה, אבל למה לדאוג? אולי אצלנו יהיה אחרת.
הדס נחשפה למחשבותיה על חתונה אינטימית, בלי קהל רועש. היא בת שעשרים ושש, הוא בן עשרים ושמונה, והם כבר לא חושבים כמו צעירים של עשרים. בערב אחרי העבודה ישבו בקפה ונשאו שיחה על האירוע.
אלון, אני נוטה לחשוב שהחתונה שלנו תתנהל לשניים בלבד, אמרה היא.
לשניים? איזו רומנטיקה, קרא אלון בשמחה. דמיין אולם גדול, שולחנות ערוכים, ואת לבושה בשמלה לבנה, ואני בחליפה, נרות משרים אור רך ומוזיקה חביבה כך?
הדס חזרה במבט רציני: אני רצינית, אלון, אני רוצה חתונה לשניים בלבד. איך נסביר זאת להורים?
אלון חייך: אני יודע שהוריך יוקיעו, אני הבן היחיד, ואת בת יחידה.
הדס קראה: בדיוק, חיינו שלנו, והם הם שמחליטים.
אלון הוסיף: מסורת היא חלק מהחיים, אבל אני רוצה משהו אחר.
הדס חייכה בחלום: אולי נחתום בחופה של כנסייה רמזה ברים, או אפילו בפינה של ההרים.
אלון התלהב: נשמע יפה, נוכל אפילו לנסוע לחופשה אחרי.
הדס נזכרה: חופשה זה מדהים, אבל זה לא חתונה, זה ירח דבש. אני רוצה את היום עצמו לשניים.
אלון נענה בחיוך: ננסה לשכנע את ההורים, אפילו אם תלבשי חולצת טי באדום, או תלבשי שמלה לבנה, ואני בחליפה.
הדס חייכה: אבל לא במכנסיים ג’ינס, אני רוצה שמלה לבנה, ואתה בחליפה. נחתום במשרדים, תעלה אותי על כתפיך, ונפליג על יאכטה.
אלון צחק: מה עוד תרצי?
שבוע אחרי, הם הגישו בקשה לרישום נישואין בלי שמיעת ההורים. שני חודשים נותרו, והם עדיין מתלבטים איך לערוך את האירוע.
הערב במעונו של אלון היה גשום, והאם של אלון, מרים, נכנסה לחדר.
מה מתכננים, אהוביי? שמעתן על שמפניה? שאלה.
אלון ענה: חוגגים שלוש שנים מאז שנפגשנו.
מרים השיחה: חשבתי שאתם מתכננים נישואין וקיבלתי בקשה ברשומה.
אלון קרא לה: מאמא, איך את יודעת כל כך?
מרים חייכה: אה, אם היית יודע.
הדס הוסיפה: אנחנו לא רוצים חתונה גדולה, רק לחגוג לשניים.
מרים נענה בחומרה: אין דבר כזה, חתונה היא חתונה.
באותו הרגע נכנס האבא, יוסף, באווירה משועשעת:
שכחתי משהו? שיחה על חתונה? יפה, סוף סוף
הדס והאלון אמרו: אנחנו רוצים חתונה לשניים.
יוסף קרא בקול: זה לא נוהג שלנו, אנחנו חייבים לקיים מסורת, ארוחת שבת, 200 אורחים.
אלון נענה בכעס: למה אנחנו צריכים לעשות מה שאתם רוצים?
יוסף חזר בתוקף ויצא מהחדר.
אלון כשיצא נענה: עכשיו תספרי להורים, נראה מה יגידו.
הדס חזרה הביתה וראתה את אמה מודאגת:
מה קרה, אמא? שאלה.
מרים הסתבבה: זה קרה, הגשתם בקשה ברשומה, לא נעים.
יוסף הוסיף: המסורת חייבת להתקיים, אין דרך אחרת.
הדס נחרדה: אני לא רוצה שהיום החשוב שלי יתפרק.
יוסף חייך: טוב, אחרי החגיגה הרגילה תקבלו יאכטה ויום נופש לשניים.
הדס הבינה שההורים יכתיבו את כל הפרטים, והאלון קיבל את המצב.
הוא סיפר לחברו סהר, שהקפיד לשאול אם יוכלו לשמור על החתונה לשניים. סהר הביע צער: חשבתי שנצא לטייל כמו כולם
השלב האחרון לפני החתונה עבר במהירות. ההורים שאלו:
אילו פרחים נזמין, לבנים או ורודים? כמה אורחים, כמה?
הדס והאלון הביטו זה בזה בתדהמה.
השתדלנו לחשוב על אירוע קטן, אמר אלון.
בטח, לא לדאוג, חייך יוסף, נארגן הכל, ונקח אתכם למטוס למרינה של הים בבוקר.
החתונה התקיימה במסעדה משופעת בפרחי לבן. לפני הגעתה של הדס, ראשה השתולל. ההורים לא נתנו להם רוגע, ובסוף היה אירוע מרהיב.
כאשר הדס יצאה מהעלייה לבדה, לבושה בשמלה לבנה, אלון חיכה לה בחליפה, והאווירה הייתה קסומה.
איך אני אוהבת את ההמולה הזאת, לחשבה, המשפחה, החברים, החיוכים.
האירוע היה שמח, כולם קראו “מררו!” ואלון השתתף באושר.
במהלך ארוחת הצהריים הם ישבו במטוס לכיוון חוף הים, מדברים:
כמה מהר וכיף עבר הכל
כך הסתיימה החגיגה לשניים, למרות שהמסורת נלחצה, והאהבה נותרה חזקה.
