מגיל קטן אני מכיר את אדם. הגרנו באותה חצר, וכמובן היינו חברים טובים. כשהתחלנו להתבגר, היינו מתאספים כל החבר’ה ויורדים יחד למרכז תל אביב. שם פשוט הסתובבנו בכיכר דיזנגוף או יושבים על אחד הספסלים, מדברים וצוחקים. לא באמת לקחנו ברצינות את כל הקטע עם הבנות; יותר עניין אותנו מה יחשבו עלינו החבריםהרי הכי לא רצינו לצאת פראיירים מול החבר’ה.
אחרי הצבא, כשאני חזרתי מהשירות, אדם הצליח, איך שהוא, להתחמק מזה בכלל. מצאתי עבודה באיזו חברת היי-טק, התייצבתי בחיים, ובהמשך התחתנתי. עשר שנים הייתי נשוי; לשנינו היו שני ילדים, ובסוף נהיינו כמעט זרים גמורים. הריבים התרבו, והבנו שפשוט לא נועדנו להמשיך יחד. התגרשנו.
אחרי שנתיים שבהן הייתי שוב בן-אדם חופשי, פגשתי את אדם לגמרי במקרה ברמת גן. השתנה כל כך בעשר השנים ממש לא אותו אדם שהכרתי; השמין, נראה עייף מהחיים.
נכנסנו לשבת בבית קפה ברחוב ביאליק, והתחלנו לשפוך לב. גם אדם עבר גירושים, וגם הוא חיפש שוב זוגיות חדשה. והזמן עבר; שנה אחרי הפגישה הזו כבר מצאתי בת זוג חדשה, התחתנתי בשנית. וכשפגשתי את אדם במקרה נוסף, הסתבר שגם הוא מצא מישהי. אבל לא התחברתי לאשתו בכלל; הייתה מאוד שמנה, והאמת שזה הפליא אותי.
“מה מצאת בה?” שאלתי אותו בבוטות אופיינית.
אדם חייך. “תקשיב,” הוא אמר לי בעברית של רחוב, “היא מנקה מצוין, מבשלת מהמםותשמע, היא לא עושה לי בעיות. נותנת לי שקט בראש. רוצה לשתות בירה ולראות משחק? בכיף. רוצה לצאת לפאב? אין בעיה. חלום של אשה! היא לא אומרת לי מה לעשות, לא מגבילה כלום.”
נשארתי מופתע מהתשובה. מבחינתי, בת הזוג שלי בחיים זה הרבה מעבר לסדר וניקיון או קציצות חמות על השולחן. ברור שזה נחמד, אבל בסוף, הכי חשוב לי אהבה. הרצון להיות אחד בשביל השנייה, לכבד ולהקשיב, להיות על אותו גל. זוג שלא רק חי יחד אלא באמת פועל יחדמבשלים ביחד, מנקים ביחד, מצחיקים אחד את השנייה. זה הערך שלי. ברוב הימים, אני ואשתי באמת עושים את זה יחד, כמו צוות אמיתי.
תמיד הייתי מאמין שכששני אנשים רוכבים על אופניים ודורכים לאותו כיוון, הסיכוי שלהם להגיע רחוק יחד הרבה יותר גדול.
מעניין אותי לדעת אם מישהו עוד חושב כמוני.
