אני מכיר את נדב מאז שהיינו ילדים. גרנו באותה שכונה, וכמובן שנהיינו חברים טובים. כשהפכנו לנערים, היינו מתאספים יחד ויורדים למרכז תל אביב. היינו מטיילים בשדרות או פשוט יושבים על ספסל אחד וצוחקים. ענייני בנות לא באמת העסיקו אותנו אז איכשהו היה לנו יותר חשוב מה החברים חושבים עלינו, שלא נאבד את הכבוד בעיניהם.
אחר כך התגייסתי לצה”ל, ונדב באורח נס הצליח להתחמק. אחרי הצבא מצאתי עבודה, ובהמשך גם התחתנתי. אני ואשתי חיינו יחד עשר שנים, ונולדו לנו שני ילדים. לאט לאט הבנו שאנחנו הפכנו לאנשים זרים, והמריבות התחילו להצטבר. לא ראינו טעם להישאר יחד, ובסופו של דבר התגרשנו.
שנתיים אחרי הגירושים, כבר כגבר פנוי, פגשתי במקרה את נדב ברחוב דיזנגוף. בקושי הכרתי אותו הוא השמין המון וכל המראה שלו השתנה.
התיישבנו בבית קפה והתחלנו לדבר. הסתבר שגם נדב גרוש, וגם הוא חיפש זוגיות חדשה. עבר עוד שנה, הכרתי אישה, התחתנו. ואז, שוב לגמרי במקרה, נתקלתי בנדב, והתברר שגם הוא נשוי מחדש. אבל אשתו לא מצאה חן בעיניי היא הייתה מלאת גוף מאוד.
שאלתי אותו בתקיפות: “מה אתה אוהב בה?”
נדב ענה בפשטות: “היא עוזרת בית מעולה ומבשלת סוף הדרך.”
ואז הוסיף: “הכי חשוב היא נותנת לי שקט נפשי! אני יכול לשתות בירה בשקט ולראות משחקי מכבי, יכול לצאת לפאב עם החבר’ה מתי שאני רוצה. היא האישה המושלמת. אף פעם לא אומרת לי לא.”
אני הופתעתי מאוד לשמוע את זה. בשבילי, בת זוג היא משהו אחר לגמרי. נכון, זה חשוב מאוד שאישה תדאג לסדר בבית ותדע לבשל אוכל טוב, אבל לדעתי הדבר הכי מהותי הוא האהבה שיש בינינו.
יש אנשים שלניקיון וארוחה טעימה חשובים יותר מכל דבר אחר. אני, לעומת זאת, רוצה להיות ולחיות עם אישה שאוהבת אותי, שמבינה אותי, שנהיה שותפים לדרך. שיהיו לנו ערכים ואינטרסים משותפים. לעשות ביחד דברים לנקות, לבשל, לארח. אני ואשתי הנוכחית עושים את זה לא מעט, ונהנים מזה.
כמו שני רוכבי אופניים שנוסעים יחד באותו הכיוון כך גדלים הסיכויים להגיע לשלווה ולאושר אמיתי.
מסכימים איתי?
