– מצטער, אורי, אבל אני נפלתי על רונית, האישה שלך.
זה אמר לי תוך כדי מבט מרחוק, כאילו המילים צאו בלי שאני רוצה.
אורי קפא במקום. פניו עברו כל קשת רגשית, והאוויר היה קפיא.
– אני מבטיח שלא היה שום דבר בינינו, – המשיך החבר במילה מהירה, – רונית בכלל לא מבינה שום דבר.
אורי נשאר שותק. הזמן נגע באיטיות.
– ומתי החלטת שאני חייב לדעת? – נשמע בקול קר וקולו קפד.
– אנחנו חברים, – ענה הוא, עדיין מזיז את מבטו, – חשבתי שתעזור לי להבין איך להתנהל – קולו רעד מעט, חשף את הלחץ הפנימי.
– אתה מחכה עצה ממני? – חייך אורי מרוסס, – נגעת באישה שלי ואתה רוצה שאני ברך אתכם? איזה גאונות!
– לא, אתה לא מבין! אם רציתי לקחת אותה, הייתי לוקח. תאמין לי, אתה מכיר אותי. אבל לא יכול. אתה לי כמו אח.
– אח? – קום אורי מהספה, – זוכר איך לקחת את שירה מגל? אז גם נודדת באותו רגע על ידידיות נצחית.
– בדיוק! מתי זה היה? בבית ספר! רונית זה משהו אחר לגמרי.
– זה נכון, אחרת. היא – אשתי! והיא בהריון, אם לא שמת לב. אז תתפנה מהחיים שלנו!
– ברצינות? אתה מוכן לבגוד בחברות שלנו בשביל אישה? – קולו של אורי היה מלא בתמיהה וכעס.
– בשביל המשפחה. מקווה שאתה מבין את ההבדל. ולא, למה אתה מאשים אותי בבגידה?
– ואם לא אתה התחלת את כל זה? – קוּרָא שאלה “חברתית” מררית. – “לך לבוא עם רונית לסרט, לי אין זמן”, “תעזור לה בתיקון”, “קח אותה לבקר את ההורים”. אתה בעצמך זרקת לי את האישה! ואני אהבתי להיות לעזר! אתה מבין?
– תצא, – פתח אורי את הדלת ברוגע מבשר, – ואל תחזור יותר. תשכח אותנו.
– אוקיי. רק תדע, ידידי, חיכיתי לשיחה אחרת. עכשיו הלב שלי נקי.
החבר יצא, וכשדלת נדחפה, הוא חייג.
התקשר לרונית.
– צריך להיפגש, זה חשוב.
– משהו קרה? – נבהלה היא, – תיכנס, אורי עדיין בעבודה. נחכה יחד.
– לא יכולה. הוא… הוא אסר לי לבוא לביתה…
– איך? למה?
– לא יודע, חשבתי שתסביר לי.
– אני לא מבינה, – היא נראתה מבולבלת, – טוב… בואו נפגש בפארק “הגנים”.
פגשו.
היא הקשיבה בלי לקטוע, והוא סיפר איך פתאום אורי נבע והאשימו אותו במשהו לא ברור, מדבר על יחסים שלא קיימים בין רונית לבין לו…
הוא לא שקר, רק השמיט פרטים חשובים.
– בעלך חושב שאני משבית את המשפחה שלכם, – סיים, מביט בעיניה המבולבלות.
– זה שטות, – לחשה היא.
– אורי רק מקנא, – אמר בנדיבות, – לא שמת לב?
הוא ראה בפניה את הפאזל שמסתדר: שאלות פתאומיות של בן הזוג, חוסר שביעות רצון מחבריו, חשדות מתמשכים.
אדמה מושלמת לספקות…
– מה לעשות? – שאלה בקול כאב.
– דבר איתו. תגיד שהוא טועה. שאנחנו רק חברים.
– הוא לא יאמין.
– אז אל תדבר כלל, – נגע בעדינות בידה. – תישאר היום אצלי. תן לו לטעום איך זה להיות לבד…
רונית הביטה בו בפחד. בעיניה נצפו ספק, פחד, כעס על בעלה ומשהו חדש, מסוכן.
– בסדר, – אמרה סוף סוף. – אבל אני סומכת על יושרתך…
הצעד הראשון נעשה.
הערב כולו הוא שיחק תפקיד של ידיד מבין. שתו תה, חזרו על סיפורים מצחיקים, והוא תפס את מבטה מבולבל, אבל מתעניין.
כשהיא נרדמה על הספה, הוא לא לקם להעיר אותה
בבוקר צלצלה הטלפון. קולו של אורי, גרון גרוס, לא נרדם.
– רונית אצלך?
– כן, – ענה בנינוחות, – הכל בסדר. היא פשוט… החליטה שלא לחזור.
שתק רגע. דמיין את פניו של אורי והרגיש שובע פנימי.
– תאמר לה… – עצר אורי, מחפש מילים. – שהדלת סגורה. לנצח.
שבר את השיחה.
רונית קמה כששמעה את השיחה:
– מה קרה?
– אורי… הוא לא רוצה לראות אותך יותר. אמר שהחלטתך היא שלו.
היא בכתה. הוא חיבק אותה, אמר מילים מנחמות, אבל לא הרגיש דבר. באמת: למה היא בוכה על אושר שעבר, כשהוא הרס אותו כל כך בקלות?
אחרי שבוע רונית ארזה את חפציה:
– אלך לאמא, – היא לא היפנה אליו, – צריך להיות לבד, לחשוב.
– כמובן, – הנהן הוא, – לך…
רונית עזבה, והשאירה אחריה:
– איני מאמינה יותר באף אחד מכם
***
הוא נשאר לבד בדירה הריקה. השקט כבה את המחשבות.
תוכניתו הברורה והעדינה נקרעה. היא הייתה צריכה להתפצל בין השניים! הוא רצה לשים את אורי במצב של חוסר צחוק, לשמור עליה אצלו, ליהנות מהבושה שלו. אבל היא עזבה והכל נפל.
***
התמהמה על הספה והביט בתקרה. בראשו צצו זכרונות ילדות.
אורי, הילד המזל! תמיד הכבש שער מכריע, עבר מבחנים בלי ללמוד, קיבל מבטים חמים מהנשים. הכל בא לו בקלות!
קנאה נבנתה במשך שנים, שקטה ועקצנית, עד שהפכה לשנאה.
ואז החיים פזחו. והנה פגישה מקרית.
ואתה שוב, אורי יזם מצליח, בעלת יפה, ילד שצפוי להיוולד. החיוך השמח שלו, הביטחון המלא בעתיד כל זה עורר את השנאה הישנה שלא הוצעה במלים.
הוא לא יכל יותר לשאת. רגיש רצון להוריד את הגאווה מהמאושר, לקחת ממנו קצת שמחה! אפילו לרגע!
הוא לא ציפה שהכול יהפוך כל כך פשוט
***
הקשר נחתך על ידי שיחה ממספר לא ידוע. קול בטלפון דיווח על תאונה. רונית הייתה במעורבות בתאונת דרכים בדרך לאמא
הוא נעמד, מוחרף, לא יכל לזוז. זה כבר לא היה תכנית חכמה, לא נקמה. זה היה אסון!
***
אורי, אחרי ששמע על האירוע, ניחן במצב של לילה בבית החולים.
רונית, דרך הדמעות והכאבים, סיפרה לו על הכל. איך אמרו לה שבעלה מקנא בלי סיבה, איך שכנעו אותה “לשבור” אותו רק לשיחה, כדי “להעניש” אותו. אורי הקשיב, עטף את ידה בחוזקה.
הוא לא דאג יותר למה שקרה. היה שמח שהיא חיה. הבין שיכול היה לאבד אותה לעד.
כמה ימים אחרי, אורי חזר הביתה להחליף בגדים.
בפניו עומד “החבר” מהילדות. פניו חיוורות, עיניים קופצות.
– איך היא? – נשף הוא.
אורי, עייף, מבטו מודלד, ענה בקצרה, מתכוון לאיבוד הילד:
– הכל נגמר.
החבר הפך לבן לבן יותר. חשב שרונית נעלמה לחלוטין.
– לא רציתי! – המילים נפלו כרונן. – רק קניתי בקנאה! כל החיים! היה לך הכל, ואני שום דבר! ראיתי אותך שמח ולא יכולתי! החלטתי… להכאיב לך, להרוס את המשפחה שלך, כדי שתסבול! לא חשבתי שהיא תעזוב, שלא יקרה משהו רציני! לא רציתי את מותה!
אורי הקשיב לשוגג של ייאוש, ואז אמר:
– לא ציפיתי ממך דבר טוב. אבל הפתעת אותי. נחשף. מקווה שהקלה לבך?
– סליחה, – נשמע בקול עמום. – לא חשבתי שזה יגיע כל כך רחוק
– ותחשוב, – קטע אורי, – לפעמים לחשוב זה עוזר. ביי.
הוא נעלם במדרגות.
החבר הילדות נשאר לבד. עמד זמן רב, לא ידע לאן ללכת. לבסוף צעד באטיות למקום כלשהו.
