יומן יום חמישי, תל אביב
יש לי כמה חברים שאני תמיד מכנה חסכנים. הם חוסכים כמעט בכל דברבמזון, בבגדים. זה לא שהם חסרי כל; להפך, מצבם הכלכלי דווקא טוב מאוד. הם תמיד עם איזו יתרה יפה בבנק, אין להם באמת מחסור. בכיף יכלו לשים יותר, אבל ככה הם מטבעם.
אני נפגש איתם פנים מול פנים רק באירועים מיוחדים. רוב הזמן אנחנו מדברים בטלפון. לפני חודש קיבלתי מהם הזמנה ליום הולדת. הלכתי, ובסוף הערב חזרתי הביתה רעב.
בבוקר של אותו יום, לקחתי איתי לעבודה את המתנה שקניתי מבעוד מועד. הפעם, הם קבעו את המסיבה לארבע, אז בצהריים שתיתי קפה ואכלתי שני עוגיות בלבד. התבדחתי לעצמילא אכלתי ארוחת צהריים, כי חיכיתי למסיבה.
הגעתי אליהם קצת לפני הזמן, הענקתי מתנה ואיחולים. חייכתי ואמרתי בחצי הלצה שאני רעב כמו זאב, לא אכלתי במיוחד. בעל הבית ענה מידאל תדאג, הכל מוכן!
בפנים היו שישה חברים, בנוסף למארחים. נכנסתי לסלוןשולחן גדול לא היה, רק איזה שולחן עגול קטן עם קצת מאכלים. לא היו כיסאות, רק ספה קטנה לכולנו. היה נחמד לחשוב על ארוחה כמו שצריך אחרי העבודה, אבל הסתפקנו בלשבת כתף אל כתף.
עכשיו, על השולחן העגול היו בדיוק שמונה חתיכות מכל דברשמתי לב לזה, וגם לא התביישתי לספור. שמונה פרוסות נקניק מעושן (אני ממש אוהב נקניק כזה), שמונה פרוסות חזה בקר, שמונה גבינות. וגם שמונה פרוסות עגבנייה ומלפפון. הכל דק-דק ויפה. חוץ מזה, היו שתי קעריות קטנות של סלט. גם הפירותבדיוק שמונה פלחים. לכל אחד מגיע. את העושר השלים בקבוק יין אחד. יאללה, תשתו ותאכלו, בריאות.
ישבתי שם, לועס נקניק וגבינה, אבל הרעב לא ממש נרגע. אפילו לשתות לא רציתי, פחדתי שזה רק יחמיר את המצב. ואז החבר שלי, המארח, קם ואמר: תכף אביא מנה חמה. חשבתיעכשיו יהיה משהו שווה. בעלת הבית הוציאה מהמטבח בדיוק מה שחשבתי: תפוחי אדמה קטנים אפויים ושוק עוף אחד קטןפר בן אדם! לא ייאמן. לפחות העוגה שנחלקה הייתה בגודל נורמלי.
בסך הכל היה כיף, הצחוקים זרמו, אבל אחרי שעה וחצי פשוט הייתי חייב ללכתהבטן קרקרה. בדרך הביתה עברתי בסופר וקניתי כמה מוצרים, ובבית סוף סוף אכלתי כמו שצריך.
מה שלמדתי מהערב? אם מזמינים אנשים לחגוג, ראוי לדאוג שירגישו באמת רצויים ומפונקים, ולא רק לעשות וי על רשימת מוזמנים וחסכון. יש דברים שלא כדאי לחסוך עליהםבעיקר כשמדובר בשמחה וחברות.
