לפני שנים רבות, זוכרת אני היטב את סיפורה של ידידתי, נעמה. היא חלתה במחלה שכיום מוכרת היטב, אך אז טרם הובנה לגמרי. מצבה היה חמור שני הריאות שלה הושפעו קשות. בעת אשפוזה בבית החולים בעיר תל אביב, איבדה נעמה את עבודתה. כששבה לביתה בפתח תקווה, איש לא דרש ממנה למהר ולמצוא עבודה חדשה. באותם ימים היה מצב המדינה קשה, כל אחד החזיק בציפורניים במשרת הקיום שלו ואף אחד לא עזב ברצון. היה זה כמעט בלתי אפשרי לקבל עבודה טובה, ובטח שלא לעמוד שעות כקופאית בסופר לאחר מחלה כל כך קשה. לכן, ישבה נעמה בביתה וניסתה למצוא משרה שתואמת את מקצועה ולעבוד בשקט מהבית, מבלי למהר לשום מקום.
כשהבינה שיש לה זמן פנוי, החליטה לנקות ולסדר כמו שצריך. תוך כדי ניקוי סביבת העבודה במחשב, איתרה פתאום מחברת שמעולם לא ראתה קודם. היא לא ידעה מניין הגיעה, ואפילו חשדה שאולי מכילה המקומות בהם נהגה בעלה לאכסן פרטים ישנים. כשפתחה את המחברת, התפזרו ממנה תלושים ישנים. אבל מה שמשך את עינה באמת היה שבכל עמוד הופיעו, בכתב ידו של בעלה יואב, פירוט כל רכישה: קרם פנים, ויטמין D, זריקות (פעמיים).
ידיה של נעמה רעדו. הבינה לפתע שכל הוצאת קנייה שבעלה עשה בשבילה במהלך מחלתה, נרשמה בקפדנות והצטברה בסוף כל תקופה. וכך, בשקט ובסבלנות, גילתה כי חובתה לבעלה הסתכמה אז בכמעט 375,000 ש”ח. כל ההוצאות רפואיות וקניות קטנות נרשמו במחברת ההיא!
הערכתי מאוד את איפוק רוחה. במקום להתקשר אליי ולזעוק, או לשים תבלינים מסתוריים באוכל, חיכתה בשקט לשובו של יואב מהעבודה. האכילה אותו ארוחת ערב, הקשיבה לסיפורי יומו, ורק בסוף, בעדינות ובלי מילה גסה, פנתה אליו בעניין.
ויואב ענה לה, “מה רע בזה? הרי עד שניהלנו תקציב משותף, כל הוצאותייך היו נפרדות משלי. עכשיו אני משקיע לבד, וכשתחזרי לעבודה, תשקיעי יותר עד שתחזירי את הכל בדרך הזו. ואז, בכסף שישאר, אקנה לעצמי לפטופ כי שלי כבר לא בנוי למשחקים החדשים.”
כך נזכרתי אז בהבדלים שבין אנשים, ובסבלנות ובהכלה שנעמה הפגינה, גם כשחייה התהפכו עליה כליל.
