חברה מהבית קברות
לילה אחד, יצחק הלך למכולת ולא חזר. כבר חמש שנים שחיינו יחד עם שני הילדים אצל אמא שלו, בבית הישן בדרום תל אביב, והמציאות כמו תמיד נשפכה לשגרה מוזרה, שלעיתים נדמה שמתנהלת לפי הגיון אחר.
בבוקר, כשנשמתי ערבוביה של עייפות ופחד, ניגשתי לתחנת המשטרה בכניסה ליפו. הפקידה אמרה לי, בלי להרים את העיניים, שצריך לחכות שלושה ימים כדי להגיש תלונה על נעדר כאילו הזמן שם מתעוות ומתגמש לפי גחמותיהם של החוק והקיץ.
הגשתי תלונה. ואז עברו שלוש שנים, שבכל לילה ציפיתי לשמוע את הדלת חורקת לפתע, ויצחק עומד במפתן. אבל שום דבר לא קרה.
לפני שיצחק נעלם, גרנו יחד עם אמו, רחל, אישה שתמיד הצטיירה כקרירות מהלכת, כאילו כל חיבוק היה בגידה באיזו אמת סמויה. אחרי ההיעלמות, היא לגמרי נשברה. סיפרה לשכנות בבניין הלבנים כי המאהבים שלי קברו אותו במאגר המים הנטוש שבפאתי חולון.
סבלתי בשקט. קיוויתי שאולי יום אחד תפסיק הרי פעם אהבה אותו, לא? אבל השיח העצמי שלה הלך ונסדק, והיא החלה לריב איתי על כל פירור: הספל נעמד לא נכון במדף, הכף מונחת בצד.
בסוף, עייפה מהסמיכויות וטקסי החרמות, התחלתי לחפש דרך לפצל את הדירה. רחל מצידה נשפה אש: “לתת לך להתחיל מחדש? רוצחת! על גופתי!”
ברגע שהיה פתרון, מיד שללה: קומה שלישית גבוהה מדי, ראשונה מסוכנת, שנייה “רחוקה מהחנות במכולת, לא אכפת לי!”
ואז, תוך כדי ערבוב של שברי חלומות, נמצא פתרון בבית הישן מעבר לכביש, קומת קרקע, צמוד לבית הקברות של דרום תל אביב. לפתע התלוננה: “אני אראה מהחלון את הבית ממנו יצחק נעלם!”.
כאילו דחפה אותי לשם. עייפה מהמלחמות, ארזתי את עצמי והילדים ונדדנו לדירה שבה מהחלון ראינו רק קברים, אבנים וקצת עצי ברוש. שלום עם רחל לא היה, וגם לא אהבה נכדים. לא הפריע לה שילדיי ישמעו תקיעות שופר בימי לוויה, במקום לשמוע צהלות ילדים משחקים.
לא נשאר מה לעשות, סגרתי תריסים ותפרתי וילונות עבים, כדי לא לראות שיירות קבורה. כל הבית נטבע בצל, כאילו ירדה עננה גדולה על ימי וחלומותיי.
עבר חודש. בוקר אחד עמדתי במטבח וטרפתי דייסה לילדים. פתאום רעש במדרגות המדרגות תמיד מתעקמות בזוויות משונות בחלומי מצאתי את השכנה, אורה, שרועה וחבולה. עזרתי לה, הרמתי את המצרכים הפזורים, הושבתי אותה.
היא בכתה, “זה מקום מקולל! אף יום בלי פורענות. כל מי שגר פה, סופג צרות.”
ניסיתי לעודד אותה הרי חודש אני כאן ושום דבר לא קרה. רק ריבוי מסעות לוויה, לומדים להתרגל.
אבל היא אמרה, בקול מבשר רעות: “תחכי, את כבר תביני לבד.”
ומכאן ואילך, נראה כי העיר חוגגת על עצמותינו. דודי, בני, הפיל משקולת גבס ברגל. נועה, בתי, אובחנה בדלקת קיבה. לילה אחד שני צלצולים בדיוק התעוררתי לשמע שריטות על הזכוכית. שניים בלילה, ירח ענק חותך את שמי יפו, ומהחלון אני רואה אישה, בגילי, פניה כחלחלים ומבטים חדים שחותכים הלב כמו הסיד שבקברים. היא רק חייכה, עיוות כזה, והתחילה להתרחק אל תוך הבית קברות.
שתקתי עד הבוקר. סיפרתי לעצמי שזה טריק של רחל, אולי נשלחה אליי כדי להטריף את דעתי, או אולי חברת קבורה, שרוצה לקנות בזול את הדירה. זו יפו, הכל אפשרי בין השמשות. אבל אחר-כך, הצרות באו בלי הפסקה: פיטורים בעבודה חסרי רחמים מול אם יחידנית. קיבלתי פיצויים ועליתי על קו 5 לכיוון הבית, ורק כשהגעתי, או אולי כשפקחתי עיניים, ראיתי שארנקי נעלם מטבעות, השטרות האחרונים.
הלכתי למשכן המשכונות, למכור את טבעות הנישואין שלנו. כמעט כלום לא הציעו לי. יצאתי החוצה ופגשתי מוכר תכשיטים נודד, שהציע לי עוד קצת הכסף שריחפן מאיים ומפחיד. שמרתי בכיס, יצאתי לתחנה ושם, פתאום, צעיר עבר, הפיל חבילה עטופה. ניסיתי לקרוא אחריו, אבל הוא נעלם בפניה.
פתחתי את החבילה שטרות של 200 שקל. מיד הופיעה רומנייה, שתפסה בידי, “מהמזל שלנו! לא צריך משטרה!”
חילקה לי חצי, מיהרה להיעלם. נשארתי עם חצי הר, חצי בושה, חצי שמחה צריך כסף, לא? מרחוק, במעבר הצללים, הופיע הבחור עם לום מברזל וסובב אותו בידיים עבות. “זו הכסף שלי!”
נתתי לו את מה שהיה. “זה לא הכל,” אמר, והכריח אותי לתת את כל יתרת המטבעות, עד שברחתי לבית, עם הלב רוטט.
בלילה, שוב השריטות על החלון. שוב היא, אותה אישה. מבטה נימשך אליי, חולף בין עולמות, עד שנעלמה שוב בין השיש וסלעי הבית קברות.
בבוקר, דפיקה בדלת אורה עם תשלומי ועד הבית. פרצוף ערפילי, עיניים רכות. פרצתי בבכי, כפי שלא בכיתי מאז שהייתי ילדה בעצמי. שפכתי הכול: המריבות, הצרות, הגרוש, הילדים, הלילות הארוכים.
אורה הקשיבה, ואז חיבקה אותי. סיפרתי לה על האישה מהחלון. אורה אמרה: “בואי, אראה לך משהו”.
עברנו בין המצבות, הגענו אחת נטושה, אבן חֲלָמִית אפורה, עליה תמונה של אותה אישה מצמררת השפתיים מכווצות, הבגדים מימי חמישי בחורף. “זו היא?” רק הנהנתי.
אורה סיפרה שגם לה היא הופיעה. שאחר-כך בנה נהרג, בעלה עזב, והיא עצמה חלתה בסוכרת. הקללה של הבית הזה כמו ערבבה חיים ומוות, והיא דבקה בדייריו.
ימים חלפו, ובלילות דממה. אבל בי התגברה תשוקה משונה: ללכת שוב אל קברה של האישה. רציתי להבין. הילך הקיץ לאחור? מתחת לקרני השמש הפקתי אומץ, ניקיתי עשבים, סידרתי את העלים. העיניים החליקו אל התמונה, פתאום נראתה יפהפייה, מבט ענוג, בגד שחור משולב תחרה.
מילמלתי אל האבן: “מה את רוצה ממני? מה חטאי? האם אני מאושרת?”
המילים נשפכו, אולי סיפרתי לה הכל.
בדרכי הביתה היה קל יותר בנשימה. הפרידה ממנה הרגישה כמו ברית אחים ללילה היא איבדה את החיים, ואני את התקווה. כשחזרתי לדירה, באה אליי בחלום הפעם יפה ונעימה, לבושה שמלה עם תחרה עדינה, עונדת סיכת פיליגרן עם אבן ירוקה.
“תקשיבי,” אמרה, “את לא אשמה בכלום. עשי מה שאומר, ותראי ישועה: יצחק שלך שיחק קלפים עד שהסתבך. חייב כספים, לקחו אותו, הרדימו, ומכרו אותו לעבודה במזרח. הוא בחיים, אבל לא תראי אותו שוב. תמכרי את הדירה לחברת קבורה, תקני חדשה, פה לא יבוא טוב. יבוא גבר אחר, יאהב אותך ואת הילדים. שלום”.
התעוררתי, ריח אדמה ועשבים מסתובב כמו רוחות סביבי. תוך שלושה ימים באו מהחברה, הציעו סכום הגון, ישר פניתי למתווך דירה חדשה בהרצליה.
היום אנו חיים בשכונה פורחת, עם גינה ושקט, ועם איש חדש, טוב לב, שמוקיר ואוהב את הילדים כאילו היו שלו.
הכל התגשם, בדיוק כמו שנאמר לי בחלום, והלילה לא מפחיד יותר. לפעמים, בלב השקט, אני שולחת מבט אל אותה קבורה רחוקה, ותודה חרישית לאישה שחצתה גבולות וחלומות כדי להושיט יד בעולם בו הכל משתבש.
