לפני שנים רבות, אני ובעלי קנינו צימר נעים בגליל העליון. בעמל כפינו שיפצנו אותו, עיצבנו את הגינה והקדשנו כל שבת או לכל הפחות אחת לשבועיים כדי להגיע אל המקום המיוחד הזה.
לא הייתה לנו כוונה לגדל גינת ירק גדולה; שתלנו רק ערוגה קטנה עם מלפפונים, עגבניות, תבלינים, בצלים, קישואים ופלפלים רק מה שצריך, בכמות צנועה.
כשהעברנו את הבית לידינו, קיבלנו על הדרך שיחי פטל, דומדמניות ואוכמניות שכבר צמחו שם. בגינה גדלו גם שתילי תותים לא מעטים. לא אחת הבאתי פירות מהצימר לעבודה, ושימחתי בהם את חברותי במשרד. אין פלא שכולן היו שמחות לטעום.
באותה שנה הצטרפה למחלקה שלנו אישה חדשה בשם הדס. היא נראתה נעימה ומנומסת. בדיוק אז הבאתי תותים טריים, ונתתי לה לטעום כמה. היא התלהבה מהטעם, והחלה לשאול בפירוט מאין הפרי ומהיכן הבית. סיפרתי לה בשמחה, בהתרגשות של מי שהשקיעה ובנה משהו במו ידיו.
כעבור ימים מועטים באה הדס אלי ובקשה את המפתחות לצימר שלנו. היא סיפרה שבתה מעוניינת להגיע לצפון עם הילדים לכמה שבועות, כדי שהנכדים ינשמו אוויר הרים וינגנו תחת שמי הגליל. היא הסבירה שנעדר משם רק כשבוע ושביתה בחופשת לידה מה יפריע לנו לתת להם את הצימר ולהעניק להם קצת שקט מהעיר?
סירבתי, כמובן. הדס נעלבה, אך לא לחצה.
שבועיים מאוחר יותר, פנתה אלי בחורה מהמחלקה של הדס, ושאלה איך מגיעים אל הצימר שלנו. התפלאתי למה היא שואלת.
היא סיפרה שהדס הזמינה אותה יחד עם שאר העובדות למסיבת יום ההולדת שלה ואמרה שכל אחת תצטרך להגיע בכוחות עצמה לצימר.
נותרתי משתאה.
ניגשתי אליה לברר, ושאלתי מה פשר המעשים.
מה הסיפור? שאלה בתמימות. “מה כבר יקרה אם אחגוג בצימר שלכם? יום הולדת אחד, לא יותר. אף אחד לא מתכוון לישון שם. את לא מצטערת, נכון?”
דווקא כן. אני מצטערת על העבודה שהשקעתי, על מה שאנשים עלולים לעשות לדשא, לערוגות, לשיחים ולבית שלנו.
ובנוסף, אפילו לא טרחה להזמין אותי. אפילו אישור לא ביקשה.
שוב סירבתי והפעם היא בהחלט נעלבה.
זה לא משנה לי. שנים פינקתי את החברות בפירות שגידלתי ואף אחת מהן לא העזה לנהוג בחוצפה שכזו.
